חיי מכשפה

ה"פ שייך לג'יי.קיי. רולינג ואני לא אשתמש בדמויות לפרסום אישי שלי או משהו כזה...

תקצירון: החיים בהוגוורטס מנקודת המבט של אשלי,הילדה ה"טובה", חביבת המורים עם עודף שכל, ומייבל, אחותה התאומה, חביבת התלמידים וקרצייה אמיתית (ועוד כמה אחרים...)

אשלי

לונדון... אף פעם לא הייתי בלונדון. אף פעם לא חשבתי שאלך ללונדון, ובטח שלא בנסיבות האלה. מוזר.

הכל התחיל מהמכתב ההוא, מלפני שבוע.

*זיכרון*

"אשלי.."

"אשלי.."

"אשלי!"

"מה" קראתי, "מי זה?". כאילו שלא ידעתי.

"זאת אני, מייבל, האחות המדהימה שלך. עכשיו תוציאי את האף שלך מהספר הדפוק הזה

ובואי כבר לאכול"

אהה, כן, מייבל, כמובן אחותי התאומה המדהימה. כמה אופייני לה. וכמו שאמרתי קודם- כאילו שלא ידעתי.

"אשלי!"

"מה?" חזרתי.

"בואי כבר לפני שאני מפרקת את הדלת וגוררת אותך משם!"

שמתי את הספר באי-רצון על המיטה ומיהרתי לרדת תוך כדי מלמול של משהו שנשמע

כמו בסדר, בסדר, משתגידי.

למטה אמא, אבא ושאר האחים שלי חיכו לי ליד שולחן האוכל. מייבל נראתה מעוצבנת. אוי, לא טוב.

סרקתי מהר את השולחן וחיפשתי מקום שרחוק גם ממייבל וגם מאמילי, אחותי הגדולה.

לא מצאתי, המקום הפנוי היחיד היה בין אמילי לתומס, אחי הבכור והאחראי. באסה.

ברור שמאמילי אי אפשר להתחמק. זה כישרון. היא כמו כינה בשיער, נדבקת אליך ולא מסכימה לרדת עד שהיא מוצאת מישהו אחר להיטפל אליו.

והיא הייתה חייבת להצדיק את הכישרון שלה דווקא עכשיו.

"אשלי," הפתיחה הידועה של כל השיחות איתי בבית.

"מה?" עניתי בשקט.

"אשלי," היא חזרה. באמת, הבחורה חרשת?

"אשלי!" אוקיי, זה כבר מעצבן.

"תניחי לה כבר, אמילי, ותעשי לי טובה – אל תצעקי". הו, זה כבר יותר טוב. אני חושבת שאני מתחילה להעריך את עצם העובדה שאני אחותו הקטנה של תומס.

"תודה תומס." מלמלתי.

התגובה שלו הייתה צפויה. איך שסיימתי את המשפט הוא עיקם את האף.

"אל תקראי לי תומס" מלמל בתשובה.

"אוקי, תום" עניתי. נו, הבן-אדם לא יכול לקבל תודה בשקט?

"אטלי..."

"מה?" הפעם עניתי ישר ובקול רם

זאת הייתה מרי שדיברה, ילדה קטנה וחמודה בת שלוש שלא מסוגלת לבטא את הצליל 'שש'.

"זאת הכבשה" הודיעה לי.

"איזו כיבשה?" שאלתי.

"הכבשה מהחלום, זאת שנטך אותי בלחי."

"זאת שנשכה אותי בלחי" תיקנתי אותה, איזו חמודה.

"אשלי"

"מה!" צעקתי, אי אפשר לאכול בשקט בבית הזה?

"תתכופפי" מייבל והשטויות שלה.

"מה?" חזרתי שוב וקיוויתי שלא נשמעתי מרוגזת מידי.

"תתכופפי!" צרחה אמילי לתוך אוזני ובו זמנית דחפה את ראשי מתחת לשולחן.

מה לעז.. ניסיתי לחשוב אבל ינשוף חום ענקי התרסק על השולחן והפיל את המרק.

אהה.. כן, ואת מייבל.

שמעתי את אמא צורחת.

כל זה נראה כל כך מטופש שהייתי צוחקת אילו יכולתי. אבל לא, לא יכולתי, בגלל שאמילי, ברוב גאונותה תפסה את ראשי וחבטה ב"טעות" את הלסת שלי בשולחן בזמן שניסתה להגן עליי.

אחרי שהצלחתי לחלץ את עצמי מכל הבלגן ראיתי את הינשוף החום יושב על ראשה של מייבל ומביט בי בפחד. מצמצתי. כל זה היה הזוי לגמרי.

פתאום שמתי לב שלרגלו קשורות שתי מעטפות.

מיהרתי אליו והורדתי אותם. הינשוף כנראה ראה בזה הזדמנות לברוח ויצא דרך החלון לקול צווחותיה של אימי.

הסתכלתי על המעטפות, הן היו עשויות מקלף ונראו קצת צהבהבות, כאילו שמו אותם במרתף במשך אלף שנה, הן גם הריחו ככה. על כל אחת מהן היה חותם סגול שבו היה H גדולה ובתוכה היו אריה, נשר, גירית ונחש.

בצידן השני של המעטפות היה כתובה כתובת בדיו ירוקה:

                      מיס א. רוּד*סוף זיכרון*

                      החדר הקטן שבקומה השנייה

                      רחוב הנשר מספר 7

                      דנל-סיטי הקטנה

ו-                  

                     מיס מ. רוּד

                     החדר הבינוני שבקומה השנייה

                     רחוב הנשר מספר 7

                     דנל-סיטי הקטנה

מאז אותו היום המוזר הזה נראו חיי אחרת לגמרי.

מייבל

לונדון, תמיד אהבתי להיות שם. לא יודעת למה, כנראה העיר התאימה לי.

לא כמו אשלי-אני-הכי-חנונית-בעולם-ואף-פעם-לא-קיללתי-ולא-הייתי-בלונדון-רוד.

כל הקשקוש הזה התחיל בארוחה הכי מוזרה בעולם.

*זיכרון*

התיישבתי ליד השולחן, קיוויתי שהאיומים שלי פעלו על אשלי ושהיא הפעם באמת

תועיל בטובה ותוציא את האף מהספר המקולל ואולי מידי פעם תצא החוצה, לא יזיק לה קצת שיזוף, היא חיוורת כמו סדין אחרי יום כביסה.

"אמילי? יש מצב שאת נותנת לי להעתיק את הסיכומים שלך במדעים מלפני שלוש

שנים?" לחשתי כדי שאמא לא תשמע.

"מממ" זהו? זה התשובה שלה?'מממ? יכולתי כבר לקבל תשובה מתוחכמת יותר מהידית של הדלת שלנו. הזעפתי את הפנים.

סוף-כל-סוף אשלי החליטה לבוא. ואו, הילדה הולכת לאט.

זה נראה כמו נצח עד שהיא החליטה איפה לשבת.

"יותר לאט אשלי, זה בסדר, תחליטי איפה לשבת בזמן שאנחנו גוועים פה" מלמלתי.

כנראה שתום שמע אותי כי פתאום הרגשתי כאב חד ברגל.

"אווו" נאנקתי בשקט כדי שלא ישמע אותי ויבעט בי שוב. יופי, קודם אמילי מפילה עליי את כל ספרי הלימוד שלה כדי להעיר אותי ועכשיו תום בועט לי ברגל בגלל סיבה לגמרי לא מוצדקת.

לא יכול להיות יותר גרוע חשבתי.

התחלתי לאכול.

יש לי בבית מקום קבוע תמיד ואוי למי שישב שם במקומי.

בחרתי במקום הזה כי אני אוהבת להסתכל החוצה בזמן אני אוכלת.

הנחתי למחשבותיי לשוטט וניצלתי את השקט כדי להירגע.

פתאום צללית כהה גדולה הופיע בתווך הראיה שלי ומקדה בחזרה את מחשבותיי.

התאמצתי לראות אותה יותר טוב. זה היה ינשוף חום ענקי. הינשוף התקדם במהירות מסחררת, היישר אל אשלי.

"אשלי" אמרתי.

"מה!" היא צעקה עליי, בחרתי להתעלם.

"תתכופפי"

"מה?"אוקי, כמה קשי קליטה אפשר להיות?

"תתכופפי!"צרחה פתאום אמילי. היא תפסה את הראש של אשלי ודחפה אותו מתחת לשולחן.

זה כמובן, היה מאוד מצחיק ופתחתי את פי כדי לצחוק. זו הייתה טעות.

הינשוף ממש טס דרך החלון הסגור והתרסק על השולחן הוא התחיל לגלוש עליו במהירות גדולה ועף עליי. הפה שלי שהיה עדיין פתוח, כי המוח המהולל שלי לא טרח אפילו לנסות לסגור אותו, התמלא בנוצות ואני נחנקתי.

אולי דווקא יכול להיות גרוע יותר חשבתי בזמן שניסיתי לירוק החוצה את הנוצות.

כל זה קרה כל-כך מהר שלא הייתם מספיקים לומר אפילו משהו כמו 'תנשמת בצנצנת' והייתם מפספסים הכול (שנייה ועשרים וארבע מאיות, בדקתי.)

קמתי והרגשתי מיד את משקל הינשוף הענק על ראשי, הוא שקל חמישה קילו לפחות, הערכתי.

אשלי התעשתה ראשונה וקמה לראות מה קרה, היא הסתכלה עליי, או, בעצם, על הינשוף.

העיניים שלה היו כל-כך פעורות עד שחשבתי לרגע שעוד שנייה הן ייפלו, היא מצמצה.

אני הבנתי אותה, המצב היה באמת הזוי.

היא נגשה אל הינשוף והורידה ממנו משהו, הינשוף ניצל את ההזדמנות וברח, הטפרים שלו

סרטו את ראשי, אוך נאנקתי בלב, יישארו לי צלקות מכל הסיפור הזה.

"אההההההההההההההה" אמא צעקה. היא סיכמה בקיצור את כל מה שעבר לי בראש.

אשלי הסתכלה בחפץ שהיה על הינשוף. המשהו הזה היו בעצם שתי מעטפות קלף שהדיפו ריח נורא.

היא קפאה, בטח בהלם חשבתי.

קפצתי מהר על רגליי ובלי גינוני טקס מיותרים פשוט חטפתי לה מהיד את המעטפה.

הספיקה לי רק הצצה חטופה אחת כדי לוודא שאלו לא החברים המוזרים של אבא שפועלים באגודה למען חיות ההצלה שבהכחדה או משהו כזה.

הצצה אחת נוספת הספיקה גם כדי לראות שמי-שזה-לא-יהיה-ששלח-את-המכתב עקב אחרינו.

מה לעשות, זיכרון צילומי.

לא התעכבתי יותר מידי בהתלבטות אם לפתוח את המעטפות או לא, הן היו לנו.

פתחתי את שלי.

בתוך המעטפה שפתחתי היה מכתב מנייר קלף ובתוכו הייתה, כתובה בדיו שחורה, הזמנה.

לא סתם הזמנה אלא הזמנה לבית ספר בשם הוגוורטס, נו באמת, חשבתי, ממתי מזמינים אותך לבית ספר?

*סוף זיכרון*

טוב, אני בטוחה שאם משהו כזה היה קורה לכם גם אתם לא הייתם נשארים אדישים.

----------------------------------------------

פאנפיק ראשון שלי פה. זה גם הפאנפיק הראשון שלי באופן כללי...
מה דעתכם?

		הפרק הבא