לינוי

היתה זו שעת חצות. הרוח פרצה מהחלונות והוילונות התעופפו ברכות.

באותו זמן, לינוי שכבה על מיתתה וקראה " הארי פוטר וחדר הסודות".

"אוף... הלוואי שגם הייתי קוסמת" היא ידעה שהיא כבר בת 14 והיום הראשון בספטמבר ועדיין קיוותה.

בעוד היא שוקעת במחשבות היא שמעה קראק חזק. "מי שם" היא שאלה. וכשראתה את אוזני העטלף

ועיינים שדומות לכדורי טניס שאלה "דובי???"  "אכנכון גבירתילי" דובי ענה.

"אני לא יודע איך לגבירתילי נודע על דובי, אבל פרופסור דמבלדור אמר שגבירתילי מאוד חכמה...."

"דובי, על מה אתה מדבר?" שאלה לינוי. "אני מדבר שיש צרות צרורותיימים" אמר דובי בשקט.

"יש מזימה ואדון דמבלדור אמר לי לזמן את גבירתילי שלי למשרדו שלו"

"אבל מה עם אמא ואבא?" שאלה לינוי

"אדוני דמבלדור יעשה כישוף זיכרון" אמר דובי. "אז גבירתילי מוכנה?"

לינוי חשבה שניה או שתיים ואמרה "מוכנה!"

"אז גברתילי לינוי תצתרך להחזיק ביידימים המטונפות של דובי" אמר דובי.

"הידים שלך לא מטונפות" אמרה לינוי תוך כדי שהיא מחזיקה לדובי בידיים.

נשמע עוד קראק והם נעלמו והשאירו את חדרה של לינוי ריק.

		הפרק הבא