חילופי העונות

תחת בקשות רבות ואיומים של דניאל היקרה- הינה פאנפיק שפורסם בפורום הפאנפיקים.

שם: חילופי העונות.

פאנדום: AU הארי פוטר.

תקופה: סוף מסדר עוף החול.

דמויות ראשיות/ שיפ: רמוס/טונקס, הארי.

תקציר: "נכון, הוא איבד חבר, אבל הארי איבד את הסנדק שלו, האב היחיד שהיה לו (וגם שיהיה לו, כנראה, כי רמוס לא חשב שיצליח להיכנס לנעליו של חברו). ובנוסף, נטל המלחמה רבץ על כתפיו, ורמוס הניח שהוא לא מרוצה להיות מועבר מאפוטרופוס לאפוטרופוס כמו חבילה לא רצויה. כי אחרי הכל, היה מדובר בהארי."

הערות: כל הזכויות שמורות לג'יי. קיי. רולינג, כמובן. ותודה ל- Dream Theater על שירם A Change of Seasons שסיפק לי המון השראה לשיר. מוזמנים להקשיב P:

________

פרק א'

חילופי העונות

שוב הוא בתחנת הרכבת הזו, כשהשמש באותה הנקודה בדיוק על קצה גורד השחקים שבמרכז לונדון, שם קרניה ניתזות לכל עבר כמו כנף ברבור ענקית מעל לעיר. רמוס חשב שב-1994 תהיה זו הפעם האחרונה בה יחזה ברציף תשע ושלושה רבעים, כי בגיל 34 כבר וויתר על התקווה האחרונה להביא ילד לעולם ולחיות כדי לראות אותו הולך להוגוורטס. אבל זו אף פעם לא הייתה הפעם האחרונה, ולרמוס הייתה הרגשה, לא בהכרח טובה, שיספיק לבקר בטירה עוד כמה פעמים גורליות בחייו, במיוחד בשל המצב הנוכחי.

ברבור השקיעה התעופף משם כשהשמש שקעה אל מעבר לבניין. רמוס גירד את אפו. הוא לא זכר שהיו בעיר כל כך הרבה גורדי שחקים.

ובכן, נראה שהזמנים מתחלפים.

רמוס העביר יד בשיערו והבליע אנחה, כי ברגע האחרון נזכר שהוא עומד לבדו. הוא הפציר בעצמו לא להדאיג את עצמו בעניינים שאין לו שליטה עליהם, כמו שנהג לעשות לעיתים קרובות. עכשיו, כשמשרד הקסמים הכיר בחזרתו של וולדמורט ופאדג' פוטר, הוא היה משוכנע שהדברים יבצעו על הצד הטוב ביותר... ובכל זאת, הוא דאג. אין פלא שהשיער שלו האפיר כל כך מוקדם, וגם נהיה דליל יותר לאחרונה.

אלו מן חיים אלה היו?

תפסיק לרחם על עצמך, אמר קול ההיגיון ורמוס הקשיב לו, כמו תמיד. אותו קול שאמר לו להתעלם מהתנהגותו המוזרה של פיטר ושלהארי יהיה הכי טוב אצל הדודים שלו...

כן, הקול הזה טעה לפעמים, אבל הוא תמיד צדק כשהוא אמר שאין סיבה להתאבל על מעשים שנעשו, ובכל מקרה אי אפשר לתקן אותם. והוא גם צדק הפעם, כשאמר לו להפסיק לשקוע ברחמים עצמיים. הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות חלש כל כך, במיוחד עכשיו, כשהמלחמה מתחילה שוב, והארי זקוק לו, וסיריוס...

סיריוס מת. רמוס חזר על המילים בראשו שוב ושוב, מכריח את עצמו להתרגל לרעיון, מכריח את עצמו לכלות את סבלו עכשיו, לפני שלא יוכל להרשות לעצמו לשקוע באומללות. נכון, הוא איבד חבר, אבל הארי איבד את הסנדק שלו, האב היחיד שהיה לו (וגם שיהיה לו, כנראה, כי רמוס לא חשב שיצליח להיכנס לנעליו של חברו). ובנוסף, נטל המלחמה רבץ על כתפיו, ורמוס הניח שהוא לא מרוצה להיות מועבר מאפוטרופוס לאפוטרופוס כמו חבילה לא רצויה. כי אחרי הכל, היה מדובר בהארי.

צופר הרכבת נשמע, ורשרוש קל של התרגשות עבר בקהל המצפה בעוד גלגלי הרכבת מתקרבים בשקשוק קצבי. משום מה, ליבו של רמוס נתן קפיצה של התרגשות שהעביר זרמים של חוסר נחת אל קצות אצבעותיו.

הוא שילב את זרועותיו כדי להתנער מהתחושה, והתעטף במעילו המרופט, למרות שחש שחם לו ברוח הערב הקרירה. הוא חזר בראשו על המילים שתכננן להגיד להארי כשיפגוש בו, אבל פתאום הן נשמעו לו טיפשיות, ולכן ניסה לעצב את הסבריו המוכנים מראש מחדש.

הקטר האדום הבוער הופיע לפתע מול קיר הלבנים החומות, כמו להבה שעשן לבן עולה ממנה, מכסה את הרציף כצעיף, ואז חושף את התלמידים שהחלו לרדת מהרכבת.

רמוס הבריש את קדמת חולצתו וסידר את שיערו כמה שיכול היה ברוח הקלילה. הוא חש שמישהו מביט בו והפנה את מבטו; אם צעירה הסיטה את מבטה במהירות והעמידה פנים שלא צפתה בו לפני רגע.

רמוס החליט שאם יתפוס אותה צופה בו שוב הוא ישאל אותה על כך, והמבוכה תרתיע אותה אחת ולתמיד. אבל הוא לא נזקק לכך, כי היא הבחינה בילדה לאחר רגע ובאה לקראתו. רמוס נותר לעמוד במקומו, מציץ בין האנשים בחיפוש אחר רעמת השיער השחור, אותה לא ניתן היה לפספס, אבל לא מצא אותה. לבסוף היא מצאה אותו.

"פרופסור לופין?" הארי הופיע משמאלו פתאום, והוא לא ציפה לכך. הנער נראה לו כחוש מתמיד, והוא שאל את עצמו האם הוא אכל בכלל בשבועות שעברו מאז מחלקת המסתורין. פניו וידיו היו חיוורות מאד, ומתחת למשקפיו, רמוס הבחין בצלליות שחורות תחת עניו. הוא מעולם לא ראה אותו במצב גרוע כל כך- אולי רק אחרי המפגש עם הסוהרסן ברכבת בתחילת השנה בה לימד בבית הספר. הוא לבש מן סחבה, שאולי הייתה אמורה להיות סוודר דק, בצבע בורדו שדהה עם השנים, שנחה רפויה על גופו הרזה, חושפת את צווארו הדק. הוא הפשיל את השרוולים עד מרפקיו, חושף גם זוג ידיים כחושות כמקלות מטאטא שהסתיימו בזוג כפות ידיים נעריות, מגושמות למראה, אך בעצם זריזות וזהירות. רמוס שם לב שידו השמאלית הייתה חבושה, ונזכר שבחג המולד סיריוס שאל לגבי אותה התחבושת בדיוק, והארי תירץ שהוא נפצע באימון קווידיץ'. סיריוס כנראה לא מצא סיבה שלא להאמין לו, אבל לרמוס לא נראה סביר שהפצע עוד לא נרפא.

"שלום, הארי," הוא אמר, בקול הכי רגוע שהצליח לגייס, ולחץ את ידו הבריאה של הנער, כי רצה לברך אותו גם במגע. הוא עצר את עצמו לפני ששאל אותו מה שלומו. "ואני כבר לא פרופסור."

"אה, סליחה," אמר הארי, למרות שרמוס לא רצה שיתנצל, ומשך בכתפיו במבוכה. "אז איך לקרוא לך?"

"קרא לי פשוט רמוס," אמר רמוס בסבלנות, למרות שכבר אמר לו זאת פעם או פעמיים בשנה שעברה.

"בסדר," אמר הארי, ואז עמד שם במבוכה.

"יש לי חדשות," אמר רמוס, עונה על השאלה שידע שהארי רוצה לשאול. גבותיו של הארי זינקו אל מצחו בשאלה. "מה... בקשר למה?" הוא שאל, ונראה מודאג, עייף מחדשות רעות.

"אלה חדשות טובות," אמר רמוס כדי להרגיע את הנער, וניסה לחייך חיוך שקול ולא מתפקע ממבוכה וחשש כשאמר, "אני שמח להודיע לך שלא תצטרך לחזור אל הדודים שלך הקיץ, הארי."

"אני... אני לא?" רמוס חש הקלה למראה התקווה נוצצות בעניו העצובות של הארי, עניים שכנראה היו עצובות באופן תמידי כבר זמן רב, וכך אדם- הזאב הכיר אותן, אבל בימים אלה המבע התחזק לאין שיעור. "לאיפה?..."

רמוס חייך אליו, ועניו של הארי התרחבו, מזכירות לו את העניים הצעירות והסקרניות של הנער בן השלוש עשרה שהיה רק שלוש שנים קודם לכן. "אני עובר לגור... איתך?"

"בדיוק, הארי," אמר רמוס ברכות, ולרגע הארי חייך חיוך כל כך זוהר ומלא שמחה, שליבו של רמוס התנפח באושר פתאומי ובאהבה אל הנער, ואז נשבר כשנזכר באירועים בהם ראה את החיוך הזה קודם לכן; בחג המולד, בקיץ שכולם בילו יחדיו בביתו של סיריוס...

אבל לפתע החיוך נמוג, כאילו הארי קרא את מחשבותיו של רמוס, או שרגשותיו נראו בפניו. הוא שמח על הופעתם של הוויזלים באותו הרגע.

משפחת אדומי השיער מעולם לא נראתה מצומצמת כל כך; ארתור ומולי הגיעו לפגוש את רון וג'יני בלבד. מולי ניגשה וחיבקה את הארי כאילו היה אחיין אהוב.

"שיהיה לך חופש נפלא, יקירי," היא אמרה לו בנימת רחמים גלויה ואז הציצה ברמוס לפני שחזרה אליו, "כבר שמעת את החדשות?"

"כן," אמר הארי קצרות.

"אילו חדשות?" שאלה הרמיוני, שרמוס שם לב שהייתה בפריחתה. היא גדלה להיות יפה משכולם ציפו. הארי החל לענות לה, אך דעתו של רמוס הוסחה על ידי ארתור, שלחץ את ידו. "אתה יודע שאם אתה צריך עזרה או-"

"תודה, ארתור, אבל אני חושב שאני אסתדר," אמר רמוס, מעט בגסות, אך לחץ את ידו של ארתור בחום.

ארתור חייך אליו בזהירות. "לא רק עם הארי. אתה יודע את זה?"

"כן," אמר רמוס, וחש התרגשות, למרות שלא פקפק בכך. "תודה לך."

הארי נפרד מחבריו, ורמוס, מולי וארתור המתינו להם. הרמיוני חיבקה אותו כמו אחות ומלמלה לו דבר מה שאיש לו שמע. הארי הודה לה בחיוך עצוב. רון, מגודל כתמיד (נראה שגבה בעוד סנטימטר או שניים מאז חג המולד, והיה עליו להתחיל להתגלח), לחץ את ידו וטפח על גבו במן חצי חיבוק בזרועה אחת. "נתראה, חבר."

"נתראה," השיב הארי, וברגע שהתנתק מרון ג'יני הייתה בזרועותיו, ונראה שזה הדבר האחרון לו ציפה.

"שמור על עצמך," היא אמרה לו ונשקה לו ארוכות על הלחי. הוא הסמיק מאד, אם כי חייך אליה בידידותיות, והיא תקעה בו מבט שובב, מלעיג כמעט, לפני שהתרחקה ממנו.

אז משפחת וויזלי והרמיוני התרחקו, ארתור מהדס ברגליו הרזות והארוכות לצד פסיעותיו הארוכות של בנו הצעיר ביותר והרמיוני ממהרת אחריו. רמוס הבחין במולי, שהלכה בסוף, מקרבת אליה את ג'יני. מציצה מעבר לכתפה בהארי ואז משיבה את מבטה אל ביתה, היא מלמלה, "נדמה לי שאנחנו צריכות לנהל שיחה, ג'ינרבה..."

רמוס הציץ הארי בגבה מורמת, כי ידע שגם הוא שמע את דבריה של מולי. הארי הסמיק שוב ומרפק את רמוס, כדי שיפסק להביט בו. "על מה אתה מסתכל?"

רמוס צחק. "כלום, הארי," הוא אמר והחל ללכת אחרי הוויזלים בקצב נינוח יותר. "בוא נלך."

כשהגיעו לשער, הוויזלים והרמיוני כבר עברו, אבל הם נעמדו בתור מייד אחרי נוויל ולונה.

"שלום, הארי," אמרה לונה וסבה על צירה כדי להביט בידידה. כפות ידיה המשולבות בחיקה וענייה הבהירות, הענקיות שלעולם לא ממצמצות, נתנו לה מראה סקרן, כמעט מטריד. "הו, שלום, פרופסור לופין. מה אתה עושה כאן?"

"אני מלווה את הארי," אמר רמוס, לא מזכיר את העובדה שהארי עובר לגור איתו. הוא הבחין בנוויל מביט בו בביישנות. "מה שלומך, נוויל?"

"ת-תודה, פרופסור לופין," השיב נוויל. הוא הבחין שאפו השבור החלים לחלוטין, ושמדאם פומפרי דאגה לכך שלא יישאר לכך זכר, אך לא הזכיר זאת.

"תראה, הארי, גם כאן כולם מסתכלים עליך," אמרה לונה.

"כן," אמר הארי במרירות. "זה ככה בכל מקום, פחות או יותר."

לונה חייכה אליו חיוך גדול, ענק בצורה כמעט לא טבעית. הארי עשה מאמץ לחייך בחזרה, אם כי, החיוך היה אמיתי. לרמוס היה הרושם שהחברים של הארי הם לא התלמידים הפופולאריים ביותר בהוגוורטס, אבל הם אוהבים אותו ונאמנים לו. נזכר בימיו שלו בהוגוורטס בזמן שהתור התקדם, הוא ידע שזה מה שהכי חשוב.

"אז... מה אתה מתכנן לעשות בחופש, נוויל?" הארי שאל את נוויל, כדי לא ליצור שתיקה מביכה.

נוויל משך בכתפיו. "אני אף פעם לא עושה משהו מיוחד. לפעמים דוד אלג'י לוקח אותי לדוג כמה ימים, אבל את רוב הזמן אני מבלה עם סבתא שלי. הו, היא סיפרה לי שהיא הביאה עוד עשב- צפדינה וואלריין לחממה שלנו..."

הוא סיפר להם על החידושים שסבתו התקינה בחממה שלהם עד שהיה תורו ותור לונה לעבור. הם נפרדו, והשניים עברו את המחסום, דוחפים את עגלותיהם לפניהם. הפנס שמעל לשער הפך מירוק לאדום, מסמן להארי ולרמוס להמתין. האור האיר את פניהם, כי החשכה צנחה על העיר לאיטה. הארי הביט באור כאילו היה הדבר המעניין ביותר בעולם, אולי כדי להתחמק מהמבטים שנשלחו אליו מסביב, וננעצו בגבו כפגיונות.

הוא עשה את דרכו אל המחסום לפני שרמוס הספיק להבין שהאור התחלף לירוק, והוא נאלץ להדביק אותו. הם עברו יחדיו, והופיעו בתחנה המוגלגית בדיוק כשמנורות הניאון הלבנות נדלקו, אחת אחרי השנייה אל תוך האפלוליות. התחנה המוגלגית הייתה הומה. פה ושם רמוס הבחין בקוסמים שברור היה שיצאו מהרציף, כי למרות שניסו להתלבש כמוגלגים (וחלקים אף לא ניסו בכלל) הם חרגו מאד מהאופנה, חוץ מהעובדה שנשאו איתם מטאטאים וכלובים בהן תנשמות, ולפעמים בלטו כשהתפעלו בדרמתיות מאיזו המצאה מוגלגית.

רמוס תחב יד אחת לכיס מכנסיו, אוחז בשרביטו בכוח, ואת ידו השנייה הניח על ידית העגלה של הארי, מעמיד פנים שהוא מסייע לו לדחוף אותה, כי לא רצה להיראות חשוד בכך שיאחז בזרועו (והוא גם תיאר לעצמו שהארי לא יעריך את זה אם יתייחס אליו כאל ילד בן עשר). הוא סרק את הקהל סביבו בחשדנות, תר אחר כל תנועה חשודה, כל מבט בוחן, מרחרח בזהירות אחרי חשש באוויר; לפעמים השתלם להיות אדם- זאב. לפעמים רמוס חש שאם היה סתם רמוס לופין, ולא רמוס לופין האדם- זאב, היה חלש הרבה יותר מבחינה פיסית ומנטאלית.

הם התקרבו אל היציאה מהרציפים לתחנה, כשלפתע הוא הבחין בגבר הנועץ בהם מבט ברור מאד. בתחילה רמוס נדרך, אבל אז הבין שהאיש מוגלגי מידי מכדי להיות אוכל מוות, חוץ מזה, שנדמה היה לו שהוא מכיר אותו.

"זה דוד שלי," אמר הארי, שגם בדיוק הבחין בגבר השמן, ונשמע לרמוס לחוץ. "הוא ממש יכעס כשישמע שבא לפה סתם, למרות שהוא בטח ישמח להיפטר ממני בערך באותה המידה-"

"שלחתי לדרסלים מכתב. כתבתי להם שהם לא צריכים לבוא לאסוף אותך," אמר רמוס, מחליט להתעלם מדבריו השניים של הארי בינתיים, והם הלכו והתקרבו אל וורנון דרסלי, ששילב את זרועותיו הדשנות על חזהו המדולדל, כשפניו עוטות גוון סגול שרמוס מעולם לא חשב שפני אנוש יכולות לעטות.

הוא היה גבר מגודל ושמן מאד, כמעט נטול צוואר, וביחס לשפם השחור העבה שלו, שיער ראשו המאפיר היה דליל להפליא. כשהתקרבו, רמוס הבחין שמבטו של דרסלי לא היה רק חסר סבלנות או זועם, אלא היה בו גם גועל כשהביט באחיינו ובתנשמת המנמנמת שבכלוב שבעגלתו, וגם יותר מקמצוץ של פחד.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" הוא דרש מהארי בנהמה. הוא הציץ ברמוס, אך התעלם ממנו.

הארי פתח את פיו להסביר, אך רמוס החליט לחסוך ממנו את האשמה שהייתה שלו. "אני מצטער, אדון דרסלי," הוא התערב, "זו הייתה אשמתי שהארי התעכב, אבל למעשה-"

"ומי אתה, בדיוק?" דרש דרסלי בגסות.

"רמוס לופין," רמוס הציג את עצמו, מפציר בעצמו להיות מנומס בכל מחיר. הוא העביר את שרביטו ליד שמאל בזריזות, כי לא היה מוכן להיתפס לא מוכן, ושלח את ידו הימנית ללחוץ את ידו הגדולה והלחה של דרסלי. "הייתי ידיד קרוב של הוריו של הארי."

אך המוגל הבחין בתנועה הזריזה, ועניו התרחבו כמו עניו של סוס מבוהל כשהביט בשרביט. הוא לא נענה למחווה, ורק דרש, "נו, ומה אתה רוצה?"

רמוס הוריד את ידו, ועניו של דרסלי עקבו אחר תנועותיו כשהשיב את שרביטו ליד ימין, אך הותיר אותו נמוך. "אני חושש שנפלה טעות," הוא אמר בקרירות. "שלחתי מכתב לבית שלכם, בו הסברתי שאינכם צריכים לאסוף את הארי השנה. שלחתי אותו פעמיים, רק ליתר ביטחון. כנראה ששניהם לא הגיעו."

הגוון הסגלגל של פניו של דרסלי התחלף לאיטו לאדום. "אנחנו לא מכניסים ינשופים מטונפים לבית שלנו! מספיק לנו כשהילד נמצא- החיה הזו שלו יוצאת ונכנסת מהבית כל רגע-  אנחנו לא צריכים כל מיני תנשמות שיסתובבו לנו בבית גם בשאר השנה!"

"אני מצטער על חוסר הנוחיות," המשיך רמוס, מגלה שהוא מאבד את סבלנותו.

"הצער שלך לא עוזר לי, בחור! נסעתי לכאן במשך שלוש שעות, ובשביל כלום!" זעם דרסלי. רמוס הבין שהוא לא מתכוון להניח לנושא בקרוב, ותהה איך להזיז אותו מהדרך, כשלפתע הארי אמר, "זאת הבעיה שלך, טוב?"

"דבר כשפונים אליך, ילד," הטיח בו דודו.

"אני לא צריך לציית לך יותר," השיב הארי בניצחון מעורב בזעם. "אני לא צריך את הטובות שלך יותר-"

"איך אתה מעז?" רעם דרסלי. הוא עשה צעד לכיוון הארי, ורק העגלה הפרידה ביניהם. רמוס התקרב גם הוא, מטיב את אחיזתו בשרביטו. "אחרי כל מה שעשינו בשבילך- לא היינו חייבים לך כלום, חתיכת פרחח כפוי טובה-"

"הייתי מעדיף את הרחוב על פני הבגדים הישנים של דאדלי והארון שמתחת למדרגות!" הארי צעק, ועוברים ושבים הביטו בהם בהפתעה.

"הארי-" רמוס הניח יד על כתפו, מנסה להרגיע אותו, אך ללא הצלחה.

"התייחסתם אלי כמו אל זבל, לא נתתם לי לרכוש חברים, לא נתתם לי להצליח בכלום, בקושי האכלתם אותי! למה שאהיה אסיר תודה לכם-"

רמוס היה כל כך מבולבל בשל המצב, המום בשל דבריו של הארי, שהבחין בתנועותיו של דרסלי רק כשהיה מאוחר מידי, וכף ידו האדירה חבטה בפניו של הארי בכוח כזה שהוא נפל ופגע ברצפת התחנה.

קריאת הפתעה עלתה מהקהל כאחד. דרסלי דחף את העגלה בגסות, פונה לכיוון הארי השרוע, כנראה שוכח היכן הוא. אך זעם געה ברמוס למראה התמונה, הארי שרוע על הרצפה, מוכה, ודודו גוהר מעליו, ובעוד חלק קטן בתודעתו יודע שזאת לא הייתה הפעם הראשונה, הוא נעמד בדרכו של דרסלי ללא היסוס. נצמד אליו כדי שאיש מהסובבים לא יראה, הוא הצמיד את קצה שרביטו לקרסו. "יש לך מזל גדול שהתחנה הזו מלאה במוגלגים, דרסלי," הוא נהם בשקט, מקושי מוצא מילים מרוב זעם, ודרסלי נרתע באופן ברור מהצד הזאבי שבאיש המנומס. "אחרת הייתי מקלל אותך קללה על כל פעם בה הרמת יד על הארי." שרביטו צרב את חולצתו של דרסלי מרוב זעם, והאיש נרתע ומעד לאחור. רמוס צעק אחריו, "תסתלק מפה, ואני מאחל לך שתישרף בגיהינום, דרסלי!"

המוגל לא חיכה שיגיד זאת פעמיים. הוא הסתובב והלך משם- כמעט רץ- בעוד האנשים שצפו במחזה שולחים בו מבטים של רתיעה וגועל. רמוס שמע אישה אחת צועקת לו, "מפלצת!" לפני שנעלם.

הארי כבר קם על רגליו, מתנער בעדינות מאישה וגבר מבוגר שניסו לעזור לו במלמולי "אני בסדר" ו-"תודה", ונעץ את מבטו ברצפה בבושה.

"תודה," רמוס אמר למוגלגים כדי להתנער מהם, והניח את ידו על שכמו של הארי, עוזר לו לדחוף את העגלה שלו מחוץ לתחנה. אנשים עדיין צפו בהם בסקרנות, גבר לאה בעל מראה מבוגר לגילו ונער עצוב וחולני למראה, שניהם לבושים בגדים ישנים ובלויים, כך שעולם קוסמים או עולם המוגלגים- זה לא בדיוק שינה באותו הרגע.

הם הלכו בשתיקה. רמוס ציפה שהארי יציף אותו בשאלות, כמו תמיד; לאן הם הולכים, איך יגיעו לשם, מה המסדר עושה... אבל הוא רק נתן לרמוס להוביל אותו בשתיקה. הם הותירו את העגלה בתחנה ורמוס נשא את המזוודה של הארי כדי שהוא יוכל לשאת את נרתיק הגיטרה שלו על גבו, את הכלוב של הדוויג ועוד תיק עם חפצים שלא נכנסו למזוודה.

רמוס הוביל אותו אל תחנת האוטובוס הקרובה, והם התיישבו על חומת בטון נמוכה שהקיפה גן ציבורי גדול, והמתינו לאוטובוס.

כבר היה כמעט חושך, ורמוס רצה להציע להארי להוציא ג'קט נוסף מהמזוודה שלו, אבל משום מה, לא הצליח לגרום לעצמו לדבר. מנורות הרחוב ואורות המכוניות מלאו את הרחוב הראשי ההומה באור, והשמיים היו גוש כהה ועמום, חסר כוכבים ועננים.

"אמא, תראי איזו ציפור יפה!" צייצה ילדה קטנה שהגיעה עם אימה לתחנת האוטובוס. הן התיישבו על החומה לצד הארי ורמוס. היא צפתה בתנשמת הלבנה של הארי, מרותקת. "אפשר ללטף אותה, בבקשה?" היא ביקשה מהארי בעניים נוצצות.

"בטח," אמר הארי ואילץ חיוך קצר, אבל האימא אמרה, "אל תגעי בה, חמודה, היא עלולה לנשוך. ותראי, היא ישנה, היא בטח לא רוצה שיפריעו לה."

"שמע, הארי," אמר רמוס, עוזר אומץ פתאומי. הארי הפנה אליו את ראשו בזהירות, אך עניו היו מושפלות, חושש ממה שיגיד. רמוס תיאר לעצמו כמה משפיל זה בוודאי היה, והחליט שעדיין לא ידבר עם הארי על יחסם של הדרסלים אליו. "אני מצטער על מה שקרה שם בפנים. הייתי צריך לעצור אותו, הבנתי מה הוא עושה רק מאוחר מידי-"

"זה בסדר," אמר הארי, כמעט באוטומטיות, ושוב השפיל את מבטו. הם נפלו שוב לשתיקה.

האוטובוס הגיע אחרי עשרים דקות, בערך, אם כי, רמוס חש שזה הרבה יותר. האוטובוס היה עמוס לעייפה, ורמוס והארי נאלצו לעמוד. שקט מוזר עמד ברכב הנוסע, הנוסעים העייפים שותקים, פניהם רציניות תחת מנורות הניאון של האוטובוס המשקשק. שני נוסעים דיברו בשקט בצד האחורי של האוטובוס, ורמוס שמע הדי מוזיקה מהאוזניות של נערה שעמדה לצידו. הדוויג התעוררה בקריאה רכה שמשכה אליה כמה מבטים, והארי הניח את הכלוב שלה על ראש המזוודה שבינו לבין רמוס וחיטט בתיקו בחיפוש אחר חטיפי ינשופים. הילדה, שנדחקה עם אימה לצידם, צפתה בסקרנות אדירה כשהאכיל אותה ואז ליטף אותה מבעד לסורגים, והיא צבטה את קצה אצבעו בחיבה.

האוטובוס התרוקן לאיטו, ואחרי כחצי שעה של נסיעה, הארי ורמוס היו היחידים באוטובוס מלבד אישה מבוגרת שישיבה במושב הראשון. הם הניחו את המזוודה ואת הגיטרה בנרתיק העור הישן בין שני ספסלים והתיישבו מאחוריהם, הדוויג על ברכיו של הארי. הנער צפה מחוץ לחלון, ורמוס יכול היה לראות את השתקפות פניו בו על רקע הרחוב החשוך שבחוץ, חיוורות כפני רפאים.

"אנחנו כמעט שם," אמר רמוס, כי הוא כבר לא יכול היה לסבול את השתיקה. נמאס היה לו להעמיד פנים שהוא שקוע במחשבות עמוקות, והארי ניקה את משקפיו כבר לפחות חצי תריסר פעמים. "יש לך ז'קט? אני משער שקר בחוץ. אני לא רוצה שתתקרר."

"זה בסדר," אמר הארי שוב כדי להתנער ממנו. רמוס חשב בקדחתנות אחרי דבר נוסף לומר, אבל לשמחתו, הארי דיבר לפתע, "פרופ- רמוס?"

"ממ?"

"למה... למה עכשיו?" השאלה הפשוטה לכאורה גרמה לרמוס לחוש שדבר מה קר זולג במורד גרונו, למרות שציפה לשאלה.

הוא הסביר, "אה, תראה, סיריוס היה האפוטרופוס שלך, אבל הוא לא יכול היה לאמץ אותך כי... ובכן, אתה יודע למה, ומכיוון שהדרסלים הם קרובי המשפחה שלך, הם היו הבאים בטור ברשימה. אבל היות וסיריוס כבר לא האפוטרופוס שלך ו... יש לו צוואה, אתה מבין, ובצוואה הוא העביר את התואר אלי, ולכן אני יכול לאמץ אותך עכשיו."

"אבל..." הארי נראה נבוך. "זה לא מהווה בעיה, ה... המצב שלך?"

"כן, למעשה," ענה רמוס, וחש ניצוץ של גאווה. "אבל עקפתי את זה."

"איך? דמבלדור עזר לך?"

"קצת, אבל אני הייתי זה שמצא את הפרצה בחוק."

נראה היה שהארי רוצה לשאול עוד, אבל משום מה נמנע מכך והשפיל את מבטו.

הם הגיעו לתחנה שלהם לאחר כמה דקות. ברגע שהאוטובוס נסע משם, מותיר אותם ברחוב הנטוש והקריר, רמוס החל ללכת, גורר את המזוודה, והארי לצידו. לאחר כמה דקות הם פנו לסמטה צרה, בה עמד ריח חריף של אשפה ושתן. חתול פחים נמלט מפניהם אל תוך פח אשפה קרוב.

"אל תדאג, לא פה הבית שלי," רמוס רצה להגיד כשהבחין בהארי מושך באפו בחשכה, אבל ידע שמישהו עלול להאזין להם. הם התקרבו אל דלת הברזל שבסוף הסמטה, מעליה ניצבה מנורה מהבהבת בודדה. רמוס הטווה על הדלת סימן זריז בשרביטו והיא נפתחה בפניו. בפנים היה מחסן טחוב, חשוך לחלוטין מלבד אור שכיוון ליציאת החרום, שהייתה הדלת דרכה נכנסו. באור זה, רמוס התקרב אל ערימת ארגזים מרוחקת. הוא שלח את ידו ביניהם, לא צריך אפילו אור כדי לבצע את התהליך ומשך בידית נסתרת לפני שהטווה סימן שונה אל אחד הארגזים הצדדים, וכל הערימה סבה על צירה פתאום, בדממה מוחלטת, חושפת בפניהם דלת צרה ונמוכה למדי, דרכה הם עברו בגו שפוף, והדלת נסגרה אחריהם.

החדר השני היה ריק לחלוטין, רק קירות מלוכלכים מתקלפים, רצפה מאובקת וכמה חורי עכברים. מנורה בודדה ועירומה שהשתלשלה מהתקרה העירה שלד מעלית חלוד משהו. רמוס הוביל את הארי לתוכה, והדלת נסגרה אחריהם בחריקה, לפני שהמעלית טיפסה מעלה, לתוך פיר חשוך אותו האירה רק מנורת ניאון מתנדנדת מתקרת המעלית.

"יש כאן יותר הגנות מאשר בכיכר גרימולד," אמר הארי על רקע גלגלי המעלית החורקים.

"אין לך מושג כמה יותר," אמר רמוס בחיוך משועשע, שנמוג לאחר רגע, כשהארי השפיל שוב את מבטו, כמצטער שדיבר. רמוס הבליע אנחה.

המעלית הגיעה לעצירה בחריקה ארוכה וצורמת, ונדמה היה שהיא עומדת לצנוח לפיר המעלית בכל רגע. הדלת שמולם נפתחה, אך רמוס הפתיע את הארי כשפנה לאחור והטווה את הסימן השלישי על קיר המעלית האחורי, זה החליק מעלה כמו דלת וחשף מסדרון שונה. השניים צעדו לתוכו, והדלת נסגרה אחריהם, חוזרת להיות קיר מלוכלך.

המסדרון היה חשוך, ורמוס לחץ על כפתור שזהר באדום בקרבת אחת הדלתות, ואור נדלק. היה זה בניין דירות לא- מטופח בעליל, שנמצא במרחק רחובות רבים מהסמטה אליה נכנסו.

שניהם נשאו את המזוודה במעלה גרם מדרגות (האור נכבה באמצע הדרך, והם יכלו להדליק אותו שוב רק כשהגיעו למעלה) ורמוס נעצר מול אחת הדלתות בהמשך המסדרון, שהציגה את המספר 56.

הוא חיטט בכיסו אחר מפתח קטן וכסוף, מעוטר בסמלי לחשים קטנטנים, ופתח את הדלת (היא נתקעה באמצע הדרך והוא היה צריך לדחוף אותה בכוח), חושף דירה קטנטנה בה דלק אור אחד במסדרון.

"ברוך הבא," אמר רמוס, והחליט לא להוסיף עוד תארים. הארי חצה את משקוף הדלת (שהיה מכוסה בכתבי רונות שרמוס הטווה בעצמו) ורמוס סגר אחרי שניהם את הדלת המתקלפת. הבית הכיל סלון קטן, בו ספה מרופטת אחת וכורסא ואח קטנה וריקה, מטבח קטן עוד יותר וחסר חלונות, ומהמסדרון הקצר יצאו דלתות אל חדרו של רמוס, חדר הרחצה ועוד חדר קטן שעד עתה שימש לו כמן חדר עבודה (הוא התבייש לקרוא לו ספרייה, למרות שתפקידו היה בעיקר להכיל ספרים) ועכשיו הפך לחדר של הארי.

רמוס התייצב לצד הנער לאחר שתלה את הז'קט שלו על מתלה המעילים. "אני יודע שזה לא הרבה, אבל-"

"זה דווקא מוצא חן בעיני," אמר הארי, ורמוס ידע שהוא לא משקר. "זה נראה נוח, ושנינו לא תופסים הרבה מקום. הדרסלים לא היו שורדים פה לרגע-" אך נראה היה שהתחרט על דבריו, והשתתק פתאום.

אוסקר קם מהכורסא והגיע לברך אותם, מתחכך ברגליו של רמוס בחנופה.

"חתול," אמר הארי והתכופף ללטף את החתול הפרוותי וטוב המזג, זה קימר את גבו תחת ידו וגרגר כשגירד מאחורי אוזנו. פרוותו החומה הבהירה הייתה ארוכה למדי, פניו היו רחבים, מעוטרים ברעמה רכה, ועניו היו בצבע ירוק/ צהבהב נאה.

"כן, זה אוסקר," אמר רמוס. אוסקר צפה בהדוויג, שכלובה נח על הרצפה, בסקרנות. הדוויג מצמצה לכיוונו בעניין גדול לא פחות. "בוא, אני אראה לך את החדר שלך."

הם חצו את המסדרון הקצר ורמוס הדליק את האור בחדר האחרון. הוא היה קטן; מיטת היחיד הפשוטה שרמוס השיג להארי תפסה את כל הקיר האחורי שלו, נמתחת מקיר לקיר, ומעליה ניצב מדף ארוך עליו ניצבו ספרים וכמה חפצים נוספים. שולחן העבודה של רמוס נח בצד הנגדי, תחת החלון, ולידו ארון ספרים. כל הקיר מהחלון עד הדלת בצד השני היה מכוסה במדפי ספרים תלויים. רמוס בקושי הצליח להכניס כוננית לצד המיטה של הארי, כי היה עליו למצוא אחת שלא תחסום את הגישה לארון ולחלון שיצא אל יציאת החירום. את ארון המגירות שהשיג בשביל חפציו של הארי היה עליו להציב במסדרון מחוץ לחדר.

"ניסיתי להוציא כמה שיותר דברים, אבל אני חושש שהוא עדיין קטן," הוא אמר.

"אין בעיה," אמר הארי. הוא הניח את הכלוב של הדוויג על השולחן ואת הגיטרה והתיק על הרצפה. רמוס הניח גם הוא את המזוודה על הרצפה, והיא תפסה את רובה.

הארי התיישב על המיטה וחלץ את נעליו.

רמוס, שנותר לעמוד במרכז החדר, אמר, "החדר שלך אצל הדרסלים היה באותו הגודל, בערך."

הארי הביט בו בהפתעה זהירה. "איך אתה יודע?"

"טונקס סיפרה לי," אמר רמוס, וכאילו היה זה סימן, פעמון הדלת צלצל. הארי הביט אל המסדרון בדריכות.

"זה בסדר," רמוס אמר לו ופנה לצאת, "זאת בטח טונקס באמת, או דמבלדור שבא לראות מה שלומך. אתה יכול לשים את הבגדים שלך בארון כאן במסדרון."

הוא פנה אל דלת הכניסה והציץ בעינית ליתר ביטחון. זו אכן הייתה טונקס, והיא חייכה אל העינית ונופפה, כי ידעה שרמוס מביט בה. הוא פתח שני בריחים ומנעול נוסף והכניס אותה פנימה.

"מ'נשמע, ירחוני?" היא אמרה לו בעליזות, אם כי, היא הייתה פחותה מתמיד. שיערה היה שחור וקצר למדי, פרוע, שכצוותיו וורודות. היא הניחה על הרצפה טייפ מוגלגי ישן כדי לפשוט את מעילה האדום ולתלות אותו על המתלה לצד הז'קט של רמוס. היא חייכה אליו, אבל ברור היה שהפציעה והאבדה הותירו בה סימנים.

והוא לא יכול היה שלא לשים לב למחשוף שבחרה ללבוש באותו הערב.

"טונקס, הארי כאן," הוא אמר לה בשקט בזמן שיישרה את חולצתה.

"אז מה?" היא שאלה, לא טורחת להיות בשקט. "אתה חושב שהוא אף פעם לא ראה אישה?"

"ראיתי," אישר הארי, שיצא מהחדר שלו עם ערימת בגדים מקופלים כדי לשים אותה בארון. טונקס הביטה ברמוס ומשכה בכתפיה. רמוס לא השיב לה מבט, וחש שפניו מתחממות.

"הבאתי לך טייפ, הארי, אם תרצה לבוא לקחת אותו. הגב שלי הורג אותי," אמרה טונקס והתמתחה, מניעה את כתפיה ואת שרירי גבה העליון. הארי הגיע לאחר רגע והרים את הטייפ, ונדמה היה לרמוס שהיא תכננה הכל, את המקום בו שמה את המכשיר ואת ההתמתחות שלה כך שלרגע פניו של הארי יהיו בדיוק מול המחשוף שלה.

"תודה, טונקס, זה ממש מגניב," אמר הארי, בוחן את המכשיר המוגלגי. בשנה שעברה היה נמוך ממנה, ועכשיו כבר עבר אתה בגובהו.

"אין בעיה. הוא יושב בדירה שלי כבר כמה שנים, אבל ידעתי שהוא יהיה שימושי שוב יום אחד," אמרה טונקס. אז הם ניהלו שיחת חולין קצרה, וכלל לא נכשלו בהתעלמות מהסיבה בגללה שלושתם נראו אפורים כל כך, והסיבה לכאבי הגב של טונקס. רמוס הרהר בכך שתמיד הייתה לו הרגשה שלטונקס יש איזו משיכה מוזרה להארי, אבל זה לא הטריד אותו עד אותו הרגע. דווקא זה היה הדבר שהטריד אותו באמת.

הארי חזר לחדר שלו וטונקס פנתה למטבח, "מה יש לארוחת ערב? אני גוועת-"

רמוס הלך אחריה. היא פתחה את המקרר והציצה פנימה, וכמעט מייד קבעה, "אין כאן כלום! היית צריך להגיד לי, הייתי מביאה משהו מהדרך-"

רמוס נדחק בפתח המקרר לצידה והוציא החוצה תבנית בה הוא הכין פשטידה קטנה (היות והיה רגיל להאכיל רק את עצמו, הוא תמיד קנה מעט מצרכים. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו הרבה). מניח אותה בידיה של טונקס, והוציא קערה ובה מחית תפוח אדמה.

טונקס עיקמה את אפה. "הייתי צריכה להביא פיצה."

רמוס סגר את דלת המקרר. "תשמחי שלפחות יש לך בעל שיודע לבשל."

		הפרק הבא