אובר קורקשן

הודעה לכל הרשומים לפאנפיק (כן אוניסף, אני מדבר אלייך):

כיוון שהפאנפיק המדהים הזה סובל מרייטינג מחפיר, אני מאוד אשמח אם תעזרי לי להפיץ אותו ברחבי הפורטל. את חושבת שאני משלם לך כדי שתשבי רגל על רגל ותהני מהכתיבה שלי? פחחחח ממש לא.

אדון וגברת אברקרומבי, דיירי בית קטן בשאנוויירפושגוונגיש, ידעו לדווח בגאווה שהם עליזים לגמרי – לא שמישהו אי פעם טרח לשאול אותם. כמו שכבר הובהר קודם, הם גרו בכפר קטן ושכוח אל שאפילו תושביו לא ידעו להגות בקול, וגם בתוך הכפר עצמו אף אחד לא טרח להכיר אותם. אדון אברקרומבי היה מובטל במשרה מלאה, שכן הוא חשש להוות מטרד אפילו הקטן ביותר למישהו, גם אם נאלץ להזניח את התואר השני שלו ברוק אנד רול. הוא הקדיש את שעות הפנאי שלו לסריגת כמות אבסורדית של כובעים, שכעת מילאה את רוב חלל המגירות, הארונות, המחסנים וגם המגירות בבית.
גברת אברקרומבי הייתה מוכרת האבטיחים המצליחה בעולם – היא השיגה פאונד לשעה בממוצע (עיגלתי למעלה) אבל גם התפרנסה מהצד מלהיות מולטי־מיליונרית. בשעות הפנאי היא נהגה לגרד לעוברי אורח בברך איפה שבדיוק גירד להם. היא עשתה את זה לגמרי בחינם, למרות סכומי העתק שעוברי האורח רצו להרעיף עליה כאות תודה על העזרה המדהימה והבלתי נשכחת הזו. למקרה שאי פעם תפגשו את גברת אברקרומבי (מה שלא סביר אגב, כי המשך הפאנפיק הזה צופן לה סוף מחריד ומורבידי), יהיה מאוד עדיף אם לא תספרו לה שלמעשה עוברי האורח בכלל איימו להתלונן עליה למשטרה ולתבוע אותה על סך סכומי עתק. בסוף עוברי האורח התרגלו לזקנה הקצת־משונה בדרך שחושבת שהיא עושה להם טובה; הם נתנו לה לגרד להם בברך בשביל שהיא תרגיש כאילו היא עוזרת למישהו ותאמין שיש טעם לחיים שלה. זה לא כל כך פעל לטובתם כי בסופו של דבר הם מתו מפיק ברכיים (כמו שג'ורדי הוא מפיק מוזיקה, עוברי האורח הוא מפיק ברכיים).

כשהדלת נפתחה מול גמדון הבית האצילי וההו־כה מכובד – סר דוביליוס "דובי" וולפריק בראין שטרניחובסקי – ובצד השני עמדו מולו גברת ואדון אברקרומבי, הוא הבין מיד למה הבית הזה היה זקוק לטיפול של גמדון בית. המצב שם היה פשוט מזעזע.

אבל קודם כל, רק דיסקליימר קטן – טריגר כובעים. מי שמפחד מכובעים, שייקח בחשבון שתכולת הבית הציגה שלל סוגי כובעים בכל מיני צורות. היו שם כובעי צמר, כובעי מצחייה, כובעי קובוי, כובעי כובע, כובע כובעי, עיכוב כובע, כובעים מדברים, מוטציות כובעים, כובעי למה, למה כובע, כובע כובע כובע כובע כובע. אז מי שמפחד מכובע או אזכור של כובע, נראה לי שהיה כדאי לו לעזוב לפני איזה כמה דוגמאות.

הדבר הראשון שדובי עשה אחרי שהוא נכנס לבית היה לנשום. הוא תמיד נהג להזכיר לעצמו לקחת נשימה עמוקה לפני התחלה חדשה, והפעם הוא באמת הרגיש שהוא צריך את זה. בני הזוג אברקרומבי, משוגעים וחירשים ככל שיהיו, הם רק אבן דרך אחת כחלק מתוכנית שלמה שהוא בנה לעצמו. הוא לא צריך לדאוג – הוא לא יישאר כאן להרבה זמן. ובכל מקרה, אם משהו לא ילך כשורה, תמיד יש לו תוכנית חלופית שבמקרה הזה עירבה קופסת גפרורים והרבה מאוד כובעים. הוא רק קיווה שהכובעים האלה דליקים מספיק, כי אחרת התוכנית הזאת לא תצליח.
"ברוך הבא לבית שלנו!!!!" צעק אדון אברקרומבי. "הכובעים שלי מאוד דליקים. כלומר, מדליקים!"
"מה אמרת, חומד?!!" צרחה אליו גברת אברקרומבי. "תחזור על זה שוב, מלאך שלי בלב!!!!"
"ברוכים הנמצאים," ניסה דובי. אבל אף אחד לא שמע אותו.
"בירכתי את הגמד הזה לשלום!!" בישר אדון אברקרומבי בהתלהבות יתר.

"אה!!!" אישרה גברת אברקרומבי. חשוב לציין את זה שהיא אישרה את כל העניין, כי בבית משפחת אברקרומבי כל דבר צריך לעבור את האישור של גברת אברקרומבי. לא ברור אם היא ידעה מה היא מאשרת, אבל העיקר שהיא אישרה. "כן, דיברתי על זה כבר עם השרברב, הוא יתקן את הסתימה."
"אה, דובי, אני שמחה שבאת לבקר אותנו!!!!! חשבנו שלא תגיע."
"לא, אני לא חושב שצריך להתקין אדובי, זה סתם יקר!!!" השיב לה בעלה ברוגע. "זה עולה משהו כמו בול מיליון."
דובי לא ידע מה להגיד על זה, ובמילא הוא לא חשב שהם ישמעו אותו כמו שצריך. הוא פשוט המשיך לעמוד שם ולהקשיב לשיח החירשים המרטיט שהוא נקלע אליו. בסוף, אחרי כחצי שעה בדיוק של שיחה שדמתה באופן מחשיד לאיך שהתחילה, נראה היה כאילו בני הזוג אברקרומבי ממצים את הקונספט. זה היה השלב שבו הם נזכרו שדובי נוכח בסיטואציה גם הוא והחליטו להזמין אותו לחלב ועוגיות (אחרי שכמעט הזמינו עליו משטרה במחשבה שמדובר בפולש בלתי רצוי). דובי לא ממש התלהב מהרעיון של לשבת לחלב ועוגיות עם זוג הזקנים, אבל מהבעת הפנים שלהם הוא הבין שאין לו באמת ברירה. "בכבוד," הוא אמר בחיוך מעושה אל מול חיוכיהם החשדניים של בני הזוג. כמובן, בגלל הנחמדות חסרת הגבולות של הזוג הטרי (לא באמת טרי, אבל הם התחתנו והתגרשו איזה שש פעמים ככה שאולי אפשר להחשיב את זה), אפילו אם הם היו עולים על המניעים האמיתיים של דובי, הם לא היו עושים לו כלום. מרתף העינויים שלהם היה בחירה עיצובית בלבד.
ככה או ככה, דובי למד להתרגל. מסתבר שמר וגברת אברקרומבי בכלל לא שכרו אותו כמשרת בשבילם, אבל בגלל אי הבנה בהתכתבות שלהם (הם חירשים גם בכתב) הם חשבו שהוא מתארח אצלם על תקן וטרינר. כאמור, לא היה צריך ידע רב כדי לדעת לטפל בכובעי בית – בשונה מכובעי בר, שנחשבים בדירוג מה"ק שווי ערך לבסיליסק – אז לדובי היה הרבה זמן פנוי. דובי ניצל את הזמן הפנוי שהיה לו כדי לחרוש את כל הספרייה העצומה של משפחת אברקרומבי. היה שם המון מידע ממש מיותר על דברים כמו יצירת הורקרוקסים ושיטות עינויים קסומות. דובי לא הבין איזה בן אדם בעולם יכול להיעזר במידע מהסוג הזה – אולי אם מתכננים מסיבת יום הולדת לוולדמורט, אבל במילא הבחור לא אהב שמזכירים לו את העובדה שהוא מזדקן.
היה שם גם ספר אחד של בחור ממש סימפטי, שהוא תיאר בו את המאבק שלו על שמירת טוהר הגזע. דובי לא הבין מילה, אבל בכל זאת התמלא בתחושה בלתי מוסברת של הערצה ומוטיבציה. הוא החזיר למדף את "תדרכו על לגו, בוצדמים!!1, מאת דראקו מאלפוי" באנחת סיפוק, וחזר לתור אחר ספרים נוספים.
"אפשר להציע לך את הספר הזה?" שאל אדון אברקרומבי והצביע על ספר גדול שהיה במדף העליון. "כדאי לך, ספר חשוב מאוד! כמובן שאם אתה לא מעוניין אז אני אצטרך להעניש את עצמי על זה שהצעתי לך משהו לא מספיק טוב ואולי חס וחלילה אכזבתי אותך."

"תעזוב אותי כבר, מטומטם!!!!!" צרח עליו דובי. הוא בדרך כלל לא נהג לדבר ככה, אבל זאת הייתה הפעם העשירית שהוא שאל אותו את זה היום. רק אחרי בערך שנתיים דובי גילה שהזוג אברקרומבי היו לא רק חירשים ונחמדים – אלא גם סניליים רצח. בהתחלה דובי נרתע מלקרוא את הספר המוזר. בהמשך הוא קרא אותו ונדהם ממנו. אבל למר אברקרומבי זה לא הפריע – הוא המשיך להציע לדובי את הספר לפחות 500 פעמים בחודש. שנים רבות אחר כך, אחרי שמר ומרת אברקרומבי מתו (באופן מחריד ומורבידי) דובי התחיל להתגעגע אליהם, והוא החליט בסוף לקעקע לעצמו על הזרוע את המשפט: "אפשר להציע לך את הספר הזה? כדאי לך, ספר חשוב מאוד! כמובן שאם אתה לא מעוניין אז אני אצטרך להעניש את עצמי על זה שהצעתי לך משהו לא מספיק טוב ואולי חס וחלילה אכזבתי אותך. תעזוב אותי כבר, מטומטם!!!!!", אבל היה קשה להכניס את כל המשפט הזה על הזרוע שלו וזה יצא ממש מפוקסל. אבל כאמור דיברנו על דובי של לכתחילה, והוא עוד לא הגיע לשם.

בסופו של דבר דובי הבין שהגיע הרגע להתקדם לשלב הבא בחיים שלו, וכך הוא עשה.

הפרק הקודם