המג׳נונה

אוקיי, אז ראיתי שאתם ממשממשממש רוצים המשך, וזה לוקח המון זמן לכתוב על שנה שלמה, אז עשיתי ביינתים על שליש אחד.

ולפני שמתחילים, יש לי שאלה- מי בא למפגש?

טוב, אז בואו נתחיל.

לונה טיילה במערבולת של צבעים.
משמאלה- לטישה.
מימינה- פלייסטי.

״שנורקקים פחוסי קרן לא קיימים באמת!״ לטישה קראה.

״אבא שלך שקרן!״ פלייסטי צעקה לעברה.

״דייייי!״ לונה סתמה את אוזניה. וצעקה לעברן ״תפסיקוווו!״

~פלאשבק~

לונה שכבה במיטתה, זה היה רק חלום, היא חשבה.
״אני לא צריכה להאמין להן, שנורקקים פחוסי קרן קיימים באמת! ואבא שלי איש טוב, הוא לא משקר״ היא לחשה לעצמה בשקט.
היא הסיטה את הכילות, בחלון היה עדיין חושך, היא הסתכלה על השעון, השעה הייתה שתיים בלילה.
לונה קמה ממיטתה, לקחה קלף ועט נוצה, והתחילה לכתוב.

״אבא היקר!
אני בהוגוורטס, כבר מתגעגעת!
מויינתי לרייבנקלו, אני הכרתי שתי בנות לא ממש נחמדות, קוראים להן לטישה ופלייסטי.
בהתחלה הם היו בסדר, דיברו איתי על השנורקקים פחוסי הקרן, ופתאום הן אמרו שהם לא מאמינות בהם!
זה ממש חוצפה, לדעתי, איך אפשר לזלזל בשנורקקים?!
הן אמרו שהפקפקן זה שטויות, אבל אני יודעת שזה לא נכון.
אני אשתדל להיות ילדה טובה, הכנתי עגילי דיריג׳יבילי, לטישה צחקה עלי, אבל לא אכפת לי.
אני יודעת שהכי חשוב להיות מי שאתה באמת, ולא מי שהאחרים רוצים שתהיה.
אוהבת,
לונה.״

למחרת בבוקר היא שלחה את המכתב עם ינשוף.
יומה הראשון היה בסדר, חוץ מפלייסטי ולטישה המעצבנות.
במשך חודש הן מיררו את חייה, והיו בלתי נסבלות.

חודש אוקטובר התחיל, ולונה חשבה מה תעשה בליל כל הקדושים, הקרב ובא.
במשך חודש נוסף, היא ספגה את ההערות המעליבות של פלייסטי ולטישה, עד שלא יכלה עוד, הדבר הגיע לשיאו יום לפני ליל כל הקדושים, שבו לונה ניסתה להטיל על לטישה קשירת לשון, שתפסיק לנסות להסיט אותה מאמונתה בשנורקקים. הקללה נכשלה, לטישה נכוותה בלשון וצרחה כל היום, אף שלונה הייתה בטוחה שהיא רק עושה את עצמה. כהתנקמות, פלייסטי שילחה לעבר לונה את קללת הרגלים הנעולות, שהצליחה מאוד, את ליל כל הקדושים לונה בילתה במרפאה, בוכה על הגיליון החדש של ״הפקפקן״ ומרטיבה אותו, עד שהגחע למצב של ״לא ניתן לקריאה״
כתוספת אכזרית במיוחד, לטישה, שהייתה גם במרפאה חטפה את שרביטה של לונה ואמרה שתחזיר אותו רק אם לונה תודה בכך ששנורקקים פחוסי קרן אינם קיימים.
לונה אמרה שהיא מודה בכך, רק כדי לקבל את השרביט, אבל בתוך תוכה החליטה שלעולם לא תפקפק בקיומם של השנורקקים.

חודש עבר. התחיל להתקרר. ועוד לא היו לה חברים. היא הייתה לבד. בודדה. כמו לפני שהגיעה להוגוורטס-כך גם אחרי. היא לא ידעה מה קרה בליל כל הקדושים, כי הודות לפלייסטי, לא הייתה באולם הגדול באותו יום.
היו שמועות-על איזושהי כתובת על הקיר, החתולה של פילץ׳, וחדר הסודות.
כמו תמיד, לונה הייתה חייבת לדעת מה קרה. היא הלכה לאותו מסדרון שבו הייתה הכתובת, ורגליה רעדו כשקראה את הכתובת ״חדר הסודות נפתח! גורו לכם, אוייבי היורש״ אם כי, היא חשבה בהתחלה שזה ״חדר הסודות נפתח, גורו לכם אוייבי היורק!״
לונה צחקקה. ולטישה הופיעה פתאום משומקום.

״מה קרה, לונה? מה מצחיק? או שציירת אותי שוב עם קרניים? או קראת שוב בדיחת קרש מגוחכת מהעיתון של אבא שלך? או שנזכרת איך אמא שלך נראתה סוף סוף?״

לא היה לה אכפת משני העלבונות הראשונים, אך כששמעה את העלבון על אמה, זה היה פשוט בלתי נסבל.
לונה לא חשבה מה היא עושה, רגליה גררו אותה לעבר לטישה, שרביטה משך את ידה לכיוונה, ושפתיה מלמלו קללה שקראה איפשהו, כבר לא זוכרת איפה.

״קרושיאו!!!״

צרחה לונה, בלי לדעת מה הקללה הזאת עושה, בלי לדעת איזה עונש חמור היא תקבל, בלי לדעת למה היא עושה את זה.

״אהההההההה!!!״

לונה צפתה בבעתה על לטישה, שצפה באוויר כמו לוויתן מרחף ומוזר, וצרחה בכזו עוצמה שבטח כל הוגוורטס שמעה.

״מה עשיתי?!״

לונה החליטה שהיא חייבת לקרוא לעזרה, לא היה אכפת לה שהילדה הסובלת מענה אותה כבר שלוש חודשים, לא היה אכפת לה שהיא צחקה עליה עם חברות שלה, לא היה אכפת לה שהיא העליבה את אמא שלה.
היא חשבה באותם רגעים רק על דבר אחד. שהילדה הסובלת-סובלת, ומה אכפת לה מה היא עשתה? היא גם בת אדם! גם לה יש רגשות, מחשבות, חיים. אולי כל זה תלוי כרגע רק בלונה, ולא באף אחד אחר?
אולי אם לונה לא תעשה דבר, יקרה ללטישה משהו, נגד עייניה?
אבל, וזה היה הרגש הכי חזק, אולי אם היא תציל את לטישה, היא תפסיק לצחוק עליה סוף סוף?
אולי היא תשמור פינה בליבה ללונה?
אולי היא תהיה חברה שלה?

לונה רצה, רצה במסדרונות, היא שמעה איך לטישה קוראת אחריה, ״מה *אההה!* את עושה ?! *אההה!* למה את *אההה!* עוזבת אותי *אההה!* ככה?!!! *אהההה!*״
אבל לא היה לה זמן להסביר לה, ופתאום היא נתקלה במשהו~מישהו.
״עזרה! מהר!״ לונה צעקה.

״מה קרה?״ שאל האיש ההוא, שהיה גבוהה ממנה פי שלוש.

״פשוט-בוא!״

היא רצה מהר, אותו איש רץ אחריה, במהירות.
הם הגיעו למסדרון, שבו לטישה הותקפה על ידי לונה עצמה, האיש ראה אותה, והניף מטריה וורוד. ענקית, הוא לחש משהו, ורגע אחרי לטישה נפלה על הרצפה הקרה, מעולפת.
אותו איש התקרב ללוישה והרים אותה, והתחיל ללכת לכיוון המרפאה.
לונה הלכה אחריו, ובליבה חשש-
מה היא עשתה?
מה הקללה הזאת עושה?
לטישה תהיה בסדר?
אולי היא תהיה חברה שלה?

למחרת כל בית ספר הוגוורטס כבר ידע על התקרית הזאת, אבל אף אחד-אף אחד, מלבד לונה בעצמה, לא ידע מה קרה שם. הסתובבו שמועות, פרועות, כמה שיכלו, כאילו שמי שמפיץ אותם משתדל לעשות אותן כמה שיותר רחוקות מהאמת, אבל גם קרובות. וזה הכי הדאיג את לונה. היא שלחה לאביה ינשוף במהירות האפשרית.

״אבא היקר! אני לא יודעת מה עובר עלי, היום תקפתי תלמידה, בקללה-קללה נוראית! שלא הכרתי.
אני לא יודעת מה הקללה הזאת עושה, אני רק יודעת שתקפתי אותה, והיא התפתלה באוויר.
אני מאוד מצטערת, אבל לא ידעתי מה אני עושה. היא העליבה את אמא!

ואיך בבית? מה עם התחקיר על השנורקקים פחוסי הקרן? הכל בסדר? משהו חדש?

נ.ב. אתה יודע משהו על חדר הסודות?״

לונה הביאה לינשוף שמנמן במיוחד, שמצא חן בעייניה את המכתב, וצפתה איך הוא עף מהחלון הפתוח של הינשופיה. והלכה.

והתשובה לא אחרה לבוא.
אחרי כמה ימים, ביום ראשון בהיר אחד, היא מצאה ינשוף על אדן חלון חדר השינה של הבנות ברייבנקלו.
ביידים רועדות ונרגשות, היא לקחה את המכתב, והתחילה לקרוא:

״לונה בתי האהובה, הכל בבית בסדר, אך המחקר לא מתקדם.
רציתי לומר לך, שהתגובה שלך לילדה הייתה טבעית, אך תשתדלי לא לעשות זאת יותר.

נ.ב. למה את צריכה מידע על חדר הסודות?״

לונה אמנם התאכזבה מהאורך של המכתב, אך שמחה שהכל בסדר. היא לקחה עט נוצה בידה וכתבה:

״הופיעה אצלנו בליל כל הקדושים כתובת על הקיר ״חדר הסודות נפתח, גורו לכם, אוייבי היורש!״

ואת הפתק הקטן הזה, שלחה עם ינשוף לאביה. למחרת קיבלה פתק כזה קטן

״לונה היקרה!
באמת? מי כתב אותה?״

לונה שלחה תשובה קצרה גם כן

״אני לא יודעת, לא ראיתי, אבל אתה יודע עליו משהו?״

והיא קיבלה את התשובה:

״אגדות רבות ישנן על חדר הסודות, אך אייני מכיר את כולן״

מהר מאוד ההתכתבות עם אביה דמתה ללונה כהתעקשות לא לחלוק מידע, זה היה ככה:

״אבל איזה אתה מכיר, אתה יכול לספר לי?״

״הו, בתי, איני מכיר הרבה״

״אבל אלה שאתה כן מכיר, תספר לי בבקשה״

״אל לי לספר לך, אולי זה לא נכון, ואני לא רוצה לבלבל אותך״

״אבל אבא! זה חשוב!״

״איני יכול, לונה שלי, איני יכול״

״בבקשה״

״למה? למה את שואלת אותי כאלו שאלות?״

״אמרתי לך, הופיעה כתובת על הקיר, אני רוצה לדעת מה זה חדר הסודות״

״לא, בתי אני חושש שלא. איני יודע איזו אגדה היא המדויקת, חוששני שאין כזאת״

היימים עברו, ולונה החלה לאבד סבלנות. הותקף תלמיד-תלמיד מהפלפאף, שקראו לו קולין, והוא היה בגילה של לונה, היא התייאשה, והחליטה שכל בית ספר הוגוורטס יחרב לפני שהיא תצליח להוציא מאביה תשובה. והתייאשה.

יום אחד ראתה לונה ילדה ג׳ינג׳ית, תלמידת גריפינדור, עוברת במסדרון, היא לא ידעה למה, אבל החליטה לשאול אותה, ודווקא אותה.

״שלהווום!״

״מי זה?״ נבהלה הילדה.

״איך קוראים לך?״

״ג׳יני. ג׳יני וויזלי, למה?״

״את יודעת משהועל חדר הסודות?״

״אח שלי אמר שפרופסור בינס אמר משהו...משהו על חדר סודי שסלזאר סלית׳רין בנה בהוגוורטס, עם מפלצת ו--״

״מה הוא אמר?!״ התפרצה לונה ״ספרי, ספרי לי עוד!״

וג׳יני סיפרה לה. היא סיפרה לה את אגדת חדר הסודות, שכולנו מכירים, ולונה הודתה לה, ונעלמה למגדל רייבנקלו
באותה פתאומיות שבה הופיעה.
אך כשהגיעה לחדר השינה, ראתה על אדן החלון ינשוף, למרבה ההפתעה הוא היה מאביה.

״לונה היקרה!
החלטתי לספר לך על חדר הסודות, ישנן אגדות רבות, אך בחרתי את הנראית לי נכונה:

סלזאר סלית׳רין, הזקן המייסד המטורלל, בנה חדר, ובו שמר את כל סודותיו.
יורשו, שאינו ידוע לנו, מצא את החדר והסתגר בו, ידוע שנעלמו תלמידים מהוגוורטס באותה תקופה-היורש גרר אותם לחדר, ואכל אותם בלי מלח! הוא הפך למפלצת נוראה! הוא לא היה בן אדם! צמחו לו טפרים וניבים ולא יודע מה, וכשהוא מת, רוחות קורבנותיו כתבו את הכתובת על הקיר, כדי להפחיד את כולם, וכנראה באמת הצליחו.
אוהב,מאבא.״

האגדה הזאת הייתה שונה לחלוטין ממה שג׳יני וויזלי סיפרה, אך לונה בחרה נכונה כשהחליטה להאמין, לא כתמיד, במה שג׳יני סיפרה, אף שלא ידעתה שהאגדה שאביה שלח לה, הייתה פרי דמיונו בלבד. היא עשתה את הבחירה הנכונה.

אחר כמה ימים, או שבועות, לונה ראתה בחדר המועדון מודעה על מועדון דו קרב. היא החליטה שלא תלך. שהיא תוקפנית מדי. היא עלתה לחדר השינה והתחילה לבכות כשנזכרה בהתקפה שלה, ואז פלייסטי הגיעה והתחילה לצחוק עליה. בכייה של לונה התחזק, ופלייסטי עזבה אותה לנפשה, כשזה קרה לונה הוציאה קלף ועט נוצה, והתחילה לכתוב מכתב לאביה.

״שלום אבא!
מה קורה? המחקר מתקדם?
אצלי החדשות די זוועתיות. מקימים מועדון דו קרב, ואני לא רוצה ללכת.
אני חושבת שהפכתי תוקפנית למדי, ולא רוצה לחזק את זה עוד יותר.
קראתי אחר כך את ספר התגוננות מכוחות האופל-ואבא-לא תאמין!
הקללה שהשתמשתי בה-היא לא חוקית! היא קללה שאין עליה מחילה!
אני נורא מתביישת במה שעשיתי, מה לעשות?
יסורי מצפון הם העונש הכי גדול, לפחות מכל אלה שחוויתי על דבר שעשיתי, אתה בטח מבין.
אני אשמח לעצה, אוהבת, לונצ׳קה שלך״

ואז היא הלכה לישון.

זה היה היום שאחרי המפגש הראשון של מועדון הדו קרב, לונה לא הלכה, והצטערה על כך מאוד כשעברה לתומה במסדרון בדרך לשיעור לחשים. ואז היא שמעה מאחוריה קול צווחני.

״אקספליארמוס!!״

לונה הסתובבה אחורה וראתה את לטישה מרימה את שרביטה.
לונה הועפה אחורה, על הקיר, החבטה הייתה כואבת, אבל לא יותר ממה שראו עייניה-שרביטה של לונה, שהיא אהבה כל כך, שהיה שייך לאמה פעם, נפל ישר לזרועותיה של לטישה, שלפני שלונה הספיקה לעשות דבר-מה, זרקה אותו על הריצפה, ונפצה אותו בדריכה. שבבי עץ אלון התעופפו לכל עבר, ולונה גם ראתה את שערת חד הקרן הכסופה, זוהרת רגע, ורגע אחר כך נקרעת, והופכת לשערה, שנראית רגילה לגמרי.
לטישה צחקקה צחוק מאולץ ומרושע, ודרכה על מה שנרשאר משערת חד הקרן בתמוחת ניצחון וקראה:

״נקמה!!!!!!!״

היא הוציאה ללונה לשון כמחוות בוז ילדותית למדי, ונמלטה לכיתת הלחשים.

לונה נשארה לבד. לבד. לשבת במסדרון באותה תנוחת פישוק-אייברים מגוחכת שבה נפלה על הקיר, ולהסתכל על שאריות שרביטה, שהיו הדבר היחיד שנשאר מאמה.
התיישבה על הרצפה בתנוחה נוחה יותר. והתחילה לבכות. הייאוש הציף אותה. היא הרגעשה כאילו מתמוססת במים. מים מלוחים-דמעות. כאילו כל העולם נמוג וחרב בין רגע, והרגע הזה נמשך המון-המון זמן. כאילו שהיא חוזרת לאותה מערבולת צבעים מוזרה, שעליה חלמה ביומה הראשון ללימודים. כאילו ידיים בלתי נראות ומפלצתיות מושכות אותה למערבולת היאוש האינסופית, והיא נכנעת. נכנעת. ומותנת לאותן ידיים למשוך אותה לשם, למקום הנורא מכל, וכל שאר העולם חרב, העולם היפה והמלא שנורקקים פחוסי קרן, ונשארת רק לונה, לונה לבדה, באותה מערבולת צבעים שהופכת בהדרגה לעלטה גמורה. לחורבן ענק. לאסון גדול ל.....

״הכל בסדר?״ היא שמעה מעליה קול גבוה וגברי.

לונה הרימה את ראשה. סוף העולם לא הגיע; היא נשארה באותו מסדרון עם חתיכות השרביט-לשעבר שלה (היא חשבה שאולי, רק אולי היה מוטב לו העולם באמת היה חרב) רק שעכשו, היא לא הייתה לבד.

מולה עמד נער גבוה ורזה, תלמיד שעושה את שנתו החמישית בהוגוורטס, סיכת מדריך כסופה נצצה על חזהו, ועניבתו הייתה כחולה עם פסים בצבע ברונזה, ומכך המסקנה שגם הוא מרייבנקלו, כמוה, רק מדריך. היה לו שער חום מתולתל פרוע. ועיינו היו שחורות עמוקות, הוא היה גבוה ונאה, עם פנים קצת שדוניות-חמודות ומראה שובב במיוחד, אך בוגר ואחראי.

״הכל ח-א״ אמרה לונה בסתמיות, שמאחוריה התחבא הרבה יותר ממילה גסה.

״מה קרה?״ שאל הנער.

לונה ניסתה לענות לו, אך באמצע קולה נשבר, והיא טמנה את פניה בידייה והתחילה לבכות.
הנער נראה מודאג, הוא התכופף אל לונה ושאל:
״קרה משהו?״

״לא! שום דבר!״ אמרה לונה בציניות ״רק לפני שבועיים הטלתי על מישהי קללה שאין עליה מחילה, והיום השרביט שלי נשבר! חוץ מזה שום דבר מיוחד!״

״איך זה קרה?״

ואז לונה התחילה לשפוך כל מה שעל נפשה, והנער הקשיב. הוא שמע הכל. מהמצוקות הקטנות ביותר, כמו זה שנשפך לה על היד דיו בלתי מחיק, ועד המקרים הקשים ביותר, כמו אלו שהוזכרו.
לבסוף הוא רק אמר:

״וואו. כמה דברים. יש למישהו מושג מה עובר עלייך בכלל?״

״לא. אף אחד. רק אני, אתה, והכרית שלי״

״אוי״

״כן. אוי!״ הסכימה לונה.

״אה, אגב...שכחתי, כמה גס רוח מצדי, לא הצגתי את עצמי אפילו...״

״זה בסדר״

״קוראים לי ראלף. ראלף סלמנדרה״

״סלמנדרה? זה אומר ש...״

״כן, לאבא שלי קוראים ניוט, ניוט סלמנדרה, חוקר הטבע המפורסם ומחבר הספרים ״חיות הפלא והיכן למצוא אותן״ ״סודותיו של ההיפוגריף״ ו״מערכות היחסים המסובכות ביותר של חיות הפלא ושאר בעלי החיים׳׳״

״וואו! אבא שלי מעריץ גדול שלו!״ אמרה לונה, ואז הוסיפה בביישנות ״וגם אני״ וחייכה חיוך קטן, לראשונה זה שלושה חודשים.

גם ראלף חייך, ולונה החזירה את השיחה לחיים.

״הוא גם עורך הפקפקן, ועושה מחקר גדול על השנורקקים פחוסי הקרן!" היא אמרה בגאווה.

״אה, אני יודע מי את!״ הוא אמר בשעשוע ״את הלאבגודית הקטנה! ביתו של עורך הפקפקן!״

״כן״ אמרה לונה בחיוך ״קוראים לי לונה״

ואז נשמע צלצול, והשניים נפרדו, ראלף הלך לישיבה של המדריכים, ולונה נשארה לבד.
היא לא יכלה סתם ללכת. פשוט לא. היא הוציאה מכיס גלימתה צנצנת מלאה שזיפי דיריג׳יבילי, הוציאה אותם, והכניסה לצנצנת את שברי שרביטה. היא פשוט לא יכלה להשאיר אותם שם ככה, כמו זבל.
היא הכניסה את הצנצנת בחזרה לכיס, ומיהרה ללכת למגדל רייבנקלו.

היא נכנסה לחדר המועדון העגול והחמים, שהיה ריק מכיוון שהיה זמן שיעור.
לונה התיישבה על הספה הקרובה לאח, הוציאה את הצנצנת ופשוט התחילה לבהות בה.
עוד שבוע תחל חופשת חג המולד, חשבה.
ואז היא חשבה ״אבל מה זה עוזר לי?״
לונה החליטה שהיא שונאת את הוגוורטס, היא החליטה שהיא לא רוצה ללמוד שם. פשוט לא. היא לא רצתה ללמוד עם פלייסטי ולטישה. היא לא רוצה ללמוד שם. לא נעים לה בהוגוורטס. ועכשו שרביטה נשבר-ומה יגיד אביה?
השרביט היה הדבר היחיד שנותר מאמה, חוץ מזה שעכשו, ללא שרביט, היא כמעט-רק כמעט כמו מוגלגית,

היא החליטה לברוח. והייתה לה תוכנית.

למחרת, היא עשתה עצמה חולה ולא באה לשיעורים, אחרי שהם נגמרו, היא התחילה לעקוב אחרי תלמידת שנה שלישית, כי באותו יום הייתה יציאה להוגסמיד.
הילדה הלכה לכיוון יציאה צדדית להוגוורטס, והגיעה למקום שבו התאספו כל תלמידי שכבתה. פילץ׳ שיחרר אותם אחד-אחד. לונה התנהגה בטבעיות, וכשהגיע תורה היא הלכה ברוגע דרך השער, והתנהגה כאילו היא תלמידת שנה שלישית לכל דבר.
ברגע שיצאה מטווח ראיתו של פילץ׳,היא רצה לכיוון המקום הכי פופולארי בהוגסמיד-פונדק שלושת המטטאים.
לונה עצרה איש אחד ואמרה לו:
״סליחה אדוני, איך מגיעים מפה לדובשנרייה? ״

״ילדה כמוך מסתובבת לבד? איפה ההורים שלך?״ אמר האיש העצבני, שלא שם לב לשאלתה של לונה.

״אוי״ אמרה לונה ״אני-אני מבית ספר הוגוורטס, יש לנו היום יציאה לכאן״

״אז לכי, לכי לאן שבא לך, ואל תטרידי אותי!״

לונה התעצבנה, תוכניתה לא פעלה כראוי, אך היא עצרה אישה אחרת.

״סליחה גברתי,״ פנתה אליה לונה ״איפה נמצאת הדובשנריה?״

הגברת חייכה והראתה באצבעה על הרחוב המוביל לדובשנריה. לונה אמרה תודה והלכה לשם.

״זהו, עכשו הגיע זמן לשלב 2 ״ חשבה לונה ״הגיע הזמן להתנהג כאילו שאני מטומטמת״
ונכסנה מהר לדובשנריה.
״היי גבירתי!״ היא צעקה למוכרת, ונשענה על הדלפק ״יש לכם פטרימיצי פוטיליצי?״

״לא״ ענתה המוכרת ״מה זה?״

״אוווווווו!״ אמרה לונה ״בואי אני אראה לך!״
,לונה שלפה שרביט במבליק אחד מהמדף, ובנחישות נופפה בו וצעקה ״אציו פטרימיצי פוטיליצי!״
שום דבר לא קרה.
״אוי, עלמתי, התבלבלת!״ אמרה המוכרת המשועשעת ״זה לא שרביט אמיתי, הנה, קחי...״ ואז היא הביאה עת שרביטה ללונה.
לונה יצאה מהר מהדובשנריה, והלכה לרחוב צדדי, תוך כדי שהמוכרת והשומרים של הדובשנריה רצים אחריה.
היא לקחה את השרביט של המוכרת ולחשה ״אציו המזוודה שלי!״
מכיוון חלון בהוגוורטס, התעופפה מזוודה ענקית, שהייתה שייכת ללונה. לונה מהר לקחה את המזוודה, והחביאה מאחורי פח זבל. אחר כך, היא רצה מהר בחזרה לדובשנרייה, והניחה את שרביטה של המוכרת על הדלפק.
לונה רצה בחזרה לאותה סימטה, הוציאה את מזוודתה, והתחילה ללכת לתחנת הרכבת.

״סליחה, אני רוצה כרטיס אחד ללונדון״ אמרה.

היא שילמה על הכרטיס והתיישבה על אחד הספסלים, מחכה לרכבת, ביינתים התחולל בראשה קרב מחשבות.

״אני רוצה להגיע הבייתה!״ אמר קול אחד בראשה.

״אבא יכעס!״ אמר קול אחר בראשה.

״במילא עוד מעט חופש חג המולד!״

״יסלקו אותי מהוגוורטס!״

״זה מה שאני צריכה, קצת חופש מלטישה ופלייסטי״

״פרופסור דמבלדור יכעס!״

״אני אשמח״

״אבא יכעס!״

״אני אשמח״

״אמא תכעס!״

שוב עלו בעייניה דמעות כשנזכרה באמה, אך היה מאוחר מדי, הרכבת הגיעה; וכשלונה עלתה עליה, היא הרגישה בליבה חרטה. חרטה עזה. כאילו שהיא כבר לא רוצה לעזוב את הוגוורטס. שהיא רוצה להישאר שם. אך כבר היה מאוחר-הכרטיסן בדק את כרטיס. של לונה, והורה לה לעלות לרכבת.

לונה מצאה תא ריק, והתיישבה בו. הרכבת התחילה לנוע באיטיות, ואז לצבור תאוצה, עד שהתקדמה במהירות לעבר לונדון. לעבר היעד הבא.

אה, ואני אמשיך כשיהיו לפחות 2-3 תגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא