כשהעולם מתחיל להשתגע

משהו דקר את כתפו של בלייז שוב ושוב, מעיר אותו. הוא לא ממש הבין מה זה, אם הוא רק יכול היה לשים על זה את האצבע... זהו זה, אצבע! זו בטח פנסי, דראקו כנראה סיפר לה על אתמול, ועכשיו היא באה להציק לו. אבל לפנסי, לפחות בפעם האחרונה שבדק, היה קול של בת.
"מה הוא עושה פה?" שאל קול של נער מעליו.
"יש לך מושג מי זה?" שאל קול אחר, הפעם של בת.
"הוא נראה בשכבה שלנו, איך לא ראינו אותו קודם?" העיר קול בן אחר. בלייז מצמץ ופקח את עיניו. מעליו רכנו שני נערים ונערה, האחד בלונדיני ואחד בעל שיער שחור, כשלנערה היה שיער חום מדובלל, ושלושתם היו לבושים במדי סלית'רין. הם היו מוכרים לו מאיפושהוא, אבל הוא לא יכול היה להגיד מאיפה בדיוק. "תראו, הוא מתעורר!" קרא שחור השיער.
בלייז משך את עצמו לישיבה וברגע שהתיישר הכתה בו סחרחורת מהאלכוהול. הוא לא היה צריך לשתות כל כך הרבה. "הוא נראה שיכור." ציינה הבת.
"חדת אבחנה פרקינסון." הקניט אותה שחור השיער.
"סתום פוטר." השיבה לו מי שהייתה פרקינסון. אבל היא בפירוש לא הייתה פנסי. מה קורה פה? ולמה פוטר לובש בגדי סלית'רין ואין לו משקפיים?
"תהיו בשקט שניכם, אתם לא עוזרים." רטן הבלונדיני. "סקורפיו מאלפוי, ואתה?" הוא הושיט לו את ידו. בלייז תפס אותה ונעזר בו כדי למשוך את עצמו לעמידה. "בלייז זביני," הציג את עצמו. "אבל אתם... אנחנו מכירים מאיפושהו?"
"לא זביני, אבל אני מניח שנכיר. אתה פה מתוכנית חילופי התלמידים נכון? תרצה סיור בטירה?" שאל סקורפיו בחביבות.
"כן, בטח, חילופי תלמידים." השיב לו בלייז, מחליט לזרום עם הרעיון. בטח הכל סתם חלום משוגע, וכשהוא יתעורר הוא יוכל לספר אותו לדראקו ושניהם יצחקו. למרות שכנראה שבעיקר דראקו יצחק - עליו. אולי הוא ישמור את החלום הזה לעצמו. "אבל כבר הראו לי את הטירה, מקגונגל, ממש אתמול. היא עוד לא הספיקה למצוא בשבילי חדר עם מקום פנוי אז ישנתי כאן על הספה." המציא וקיווה שהוא נשמע אמין.
"אה אתה יכול לישון איתי ועם אל," הוא החווה בידו על שחור השיער. "יש לנו מיטה פנויה בחדר כרגע, לפחות עד שהשותף שלנו יחזור." הציע סקורפיו עדיין באותו טון חביב ממקודם. בחיי, ממתי מאלפוי חביב כזה? בלי ששם לב, בלייז מצא את עצמו מהנהן. וכך נחתם העניין, בלייז מצא לעצמו מקום בחבורה הסלית'רינית, שהייתה דומה באופן מפתיע לחבריו. חוץ מפוטר, זה פשוט היה מוזר.
~בינתיים במעונות גריפינדור~
"אני מרים ידיים!" הכריז מאט וזרק את הכרית האדומה שלו על המיטה בזעם. הוגו וויזלי גלגל את עיניו, מאט היה מרים ידיים כל שני וחמישי. "זה היה חרא רעיון, זה בחיים לא יצליח." טען בכל תוקף. "זאת אומרת, אנחנו שלושה מכוערים עם נגינה סבירה, והסולן החתיך והמכושר שלנו הומו." הוא התלונן שוב על הלהקה שהם הקימו בתחילת השנה, ונראה שלא התקדמה יותר מדי כבר כמה חודשים תמימים.
הוגו כמעט נחנק. "מאט, אני לא חתיך." העיר והביט בחברו הטוב ביותר קופא במקומו. הוא באמת אמר את זה.
"אתה היחיד בנינו שמישהיא תימשך אליו, אם היית סטרייט." ציין בפניו. הוגו לא חשב שזה נכון. היה לו שיער חום כמו של אמו, אבל חלק למזלו כמו אצל אבא, והוא היה מסופר בתספורת פרועה שמעולם לא היה לו כוח לסדר או לחדש. העיניים שלו היו ירוקות בהירות כמו דשא ממש לפני שהחל להצהיב בימים טובים וחומות ברוב הימים, והפנים שלו היו רגילים לחלוטין, לא משהו מעניין. חוץ מזה הוא היה מקל, רזה וחלש בניגוד לשאר החברים שלו שטרחו לבנות את עצמם באימוני קווידיץ' מפרכים. לפעמים זה נראה כאילו הם מתאמנים יותר מאשר נוכחים בשיעורים.
"מה איתך? אתה הרבה יותר מפותח ממני, ובנות אוהבות עיניים כחולות..." הציג בפניו טענה, שלמעשה היתה משכנעת מאוד אם מאט היה מוכן להשתכנע. אבל את מאט אף אחד לא שיכנע. אף פעם.
"פשוט תסתום, תהיה יפה ותשיר." זרק לעברו מאט, ומיד אחרי ההערה פגעה הכרית בראשו של הוגו.
הוגו לא בזבז שניה וזרק את הכרית בחזרה על חברו בקריאת "תאכל את זה!" רמה.
"אם כבר מדברים על אוכל," תפס מאט את הכרית, שהרי היה רודף והיה רגיל בתפיסה של דברים. "אני רעב. בוא לארוחת הבוקר."
הוגו נאנח בסרקזם מובהק. "אתה רעב, מה חדש?" אמר, ומאט שעבר היה לידו חבט בכתפו בחביבות. הם צחקו, וירדו אל חדר המועדון ומשם אל האולם הגדול.

בלייז לא הבין עד כמה מטושטש הוא עד שנתקע חזיתית בבן שנה חמישית מגריפינדור. בתגובה הוא זכה לאנחה מצד הגריפינדורי בשעה שזה לקח צעד אחורה והחל לישר את גלימתו, מבטו עסוק בגלימה שלו כך שלא ראה מי האדם שהרגע דרס אותו. "סליחה." מלמל זביני והנער מולו השיב לו "אין בעיה." בזריזות. העיניים הירוקות של הנער עלו להביט בו וידו הושטה קדימה, ממתינה שילחץ אותה.
גריפינדורי. רוצה ללחוץ לו את היד. זה היה חדשני.
"הוגו וויזלי, ואתה?" עודד אותו מי שהתברר ששמו הוגו. ועוד וויזלי. מה קורה פה לכל הרוחות?
"בלייז זביני." מצא את עצמו לוחץ את ידו של הוגו. הוא סרק את החמשוש בעיניו ונוכח לראות שבניגוד לוויזלים הקודמים שבהם נתקל הוויזלי הזה לא היה ג'ינג'י. הוגו בהה בו בחזרה, כנראה בשוק מהעובדה שבוהים בו, והם עמדו שם כמה זמן, בוהים אחד בשני כאילו היו איזה מחזה מרתק, עד שמאט קטע אותם.
"בוא הוגו, ארוחת הבוקר לא מחכה לאף אחד." הוא תפס את זרועו ומשך אותו משם היישר אל תוך האולם הגדול, משאיר את חבורת הסלית'רינים אי שם מאחורי הדלת.
"דחליל מוזר." העירה פרקינסון.
"הוא קרוב משפחה שלי את יודעת, ראית אותו כבר." ציין אלבוס.
"הוא נראה סבבה." אמר סקורפיו ואז עשה את אותו הדבר כמו מאט וגרר את החבורה פנימה אל שולחן סלית'רין. מהר מאוד הארבעה מילאו את צלחותיהם בכל טוב, החל מלחמניות מתוקות בשביל אלבוס וכלה בביצים מקושקשות עבור פרקינסון שטענה שזה פשוט מאוד חשוב שתשמור על הגזרה וכל הקלוריות האלה פשוט הורגות אותה. בלייז דחף לפיו את השד יודע מה שהוא שם לעצמו על הצלחת ואפילו לא הבחין בטעם של האוכל. הוא בהה בחוסר הבנה בוויזלי הלא ג'ינג'י מדבר עם חברו וצוחק כשהחבר המדובר תופף על השולחן בידיו. משהו הסתתר מאחורי הילד הזה והמשהו הזה סיקרן אותו. הוא גמר בליבו לברר מה זה.
"על מה אתה מסתכל?" שאל סקורפיו והתחכה אחר מבטו של בלייז. כשהבחין בכך שהוא בוהה בהוגו הנהן לעברו והניח יד על כתפו. "הוא ילד מעניין."
בלייז העביר את מבטו לסקורפיו בתהיה. "אני פשוט תוהה למה הוא לא ג'ינג'י, זה הכל." הסביר את עצמו.
"אוה, גנים של שיער חום חזקים יותר מג'ינג'י, זה ידוע." בלייז שם לב שסקורפיו החל לבהות בהוגו בעצמו. "אני לא מבין למה פרקינסון קוראת לו דחליל, בהשוואה לשאר הוויזלים שנתקלתי בהם הוא דווקא הסתדר גנטית."
בלייז הביט במאלפוי המשונה והחליט שאם ההנג אוובר שלו החליט להזות דברים, כל דבר עדיף על פני מאלפוי מחמיא לוויזלים. הוא החליט החלטה זריזה וקם ממקומו, זורק לעבר סקורפיו המבולבל "אני הולך לדבר איתו לרגע." וחצה את האולם אל עבר שולחן גריפינדור.
הוא התיישב בנינוחות בשולחן שכולו אדום וזהב, ישר ליד הוגו שלא הבחין בו. מאט היה הראשון לשים לב לנוכחותו של בלייז. "היי אתה לא זה ש-"
"כן אני זה ש." קטע אותו בלייז. "באתי לדבר עם הוגו."
"איתי?" שאל הוגו בתמיהה.
"כן איתך." ענה בלייז. "חשבתי שנוכל להסתובב יחד."
עיניו של הוגו נפערו בשוק, גופו קפא וכמעט שפך את כוס מיץ הדלעת שבידו. "תראה אני יודע שהחברים של אל מנסים להיות נחמדים לקרובי המשפחה שלו, אבל אתה באמת לא צריך להגזים." הילד דיבר די הרבה בשביל קוסם המום.
"איזה אל? אין לזה שום קשר. תראה אני בתכנית חילופי התלמידים, אני לא חדור נקמה עטורת שנים, אני פה לשנה ואז עוזב. מותר לי לדבר לגריפינדורים נכון?" למעשה הוא בעיקר רצה ללמוד על הילד בתקווה שיוכל להבין ממנו מה קורה סביבו, ואם הדרך היא להסתובב איתו אז, זה מה שהוא יעשה. סלית'רינים סבלנים, הוא יכול לאגור את המידע ולהמשיך לשחק, ואם מה שנדרש למשימה הוא כיסוי של תלמיד ממקום אחר זה מה שהוא יהיה.
"אני מניח שכן." אמר הוגו. "הייתי אומר לך שזו החלטה טקטית גרועה, אבל אם אתה מסתובב עם מאלפוי אני מניח שאתה יכול לעשות מה שבא לך." הוא הניח את הכוס מידו סוף סוף והמשיך להביט בסלית'ריני שלפניו.
"הוא פופולרי פה?" שאל בלייז. שאלה מטומטמת, אין דבר כזה מאלפוי לא פופולרי.
"מאוד, מאז השנה הרביעית שלו הוא הספיק להקים מועצת תלמידים שכמובן שהוא עומד בראשה, מועדוני ספורט מעולם המוגלגים והקוסמים, מועדון שח מט, וקבוצת תמיכה לחברי הוגוורטס הגאים." סיפר הוגו, בעוד מאט משתעל בעודו מציין את הקבוצה האחרונה.
"זה קטע לא מובן, כי הוא אחד האנשים הסטרייטים ביותר בבית הספר הזה." הסביר.
"אז בקיצור הוא מר מעשים טובים שכולם אוהבים?" בלייז היה מזועזע.
"פופולרי, אתה יודע איך זה." וויזלי החווה בידו באוויר.
זביני תהה אם הוא יוכל להתחבא מתחת לשולחן ולדפוק את הראש ברצפה עד שיאבד את ההכרה ויחזור לעולם הנורמלי שלו. אולי כדאי לו לנסות.
"תראה חבר יש להוגו ולי לו"ז לעמוד בו היום, מאלפוי בטח ישמח להראות לך את המקום אבל אנחנו די צריכים ללכת." אמר מאט שנראה להוט לגמור את השיחה.
"כן, אממם, אנחנו בדרך כלל יושבים פה בארוחות, אתה מוזמן לבקר בצהריים." אמר הוגו שעה שחברו החל להוביל אותו אל מחוץ לאולם הגדול.
זביני הביט שוב בשולחן סלית'רין, בסקורפיו המנהל שיחה מלאת חיוכים עם פוטר מעבר לכתפה של פרקינסון שנשענה עליו בעודה אוכלת את הביצים המקושקשות שלה. ממתי ולמה המציאות נהייתה מפחידה כל כך?

הפרק הקודם