כריסטיאן סלית'רין-עלייתו של המלך

לאחר שעה וחצי שבה התהפכתי במשכבי ולא הצלחתי להירדם, ויתרתי וירדתי לחדר המועדון.

קירות החדר המפוארים עוצבו בצבע ירוק מפואר עם פסים של כסף, ועל כל קיר היו תלויים דיוקנאות של אנשים חשובים שצמחו מסלית'רין.

וגם אני הייתי שם.

הדיוקן הביט בי.

"מה יש, כפיל?" שאל והסתכל עלי במצח מקומט.

"הכול בסדר?"

זה עדיין היה מוזר לשמוע את הקול שלי מפה של דיוקן.

גילגלתי עיניים.

"היי-תענה לי!"

נאנחתי והמשכתי לשבת על הספה המעוטרת בצבעי ירוק, נח על הכריות בצבע כסף.

על הקירות היו גם תלויים פסלוני נחשים עשויים זהב, וכל אחת מעיניהם הירוקות בחנו את סביבתם.

התחושה של הישיבה על הספה הייתה נעימה, אך לא מספיק.

אש ירוקה בערה באח, אבל זה עדייו לא קירר אותי. אולי כי הקור נבע מתוכי. קור של פחד. 

נזכרתי ביד המגואלת בדם, ובקול המחוספס אומר את שמי.

ניסיתי למחוק את התמונה מראשי, אך ללא הצלחה.

חיפשתי משהו שיעסיק אותי, שיחקתי שח קוסמים נגד אויב דמיוני במוחי, אבל זה די שעמם אותי. החלטתי לנסות לדבר עם הדיוקן שלי.

"היי, כפיל."

"אה, עכשיו אתה רוצה לדבר איתי?"

הדיוקן הפנה אליי מבט זועף. הוא הזכיר לי אותי בכל פעם שהבטתי במראה.

הבטתי בפניי כפי שהן נראות כיום- השיער החום המבולגן, העיניים הירוקות, ה-"כריות" שנוצרו לי מתחת לעיניים, אחרי שנים של התעוררות בלילות וחרדות, סיוטים. על מה שקרה בקרב השני על הוגוורטס.

לפעמים עדיין יכולתי לראות את המורה רוברט מתמוטט, מת, או את הארי פוטר,מושיע עולם הקוסמים, שנרצח בידי אבי.

לפעמים עיניו עדיין מחזירות לי מבט, חלולות ומתות.

"מה יש, כריסי?" דיבר אלי ברוך-אך-בלגלוג כריסטיאן מהדיוקן.זה הוציא אותי מאותן מחשבות.

"צריך מוצץ? אולי שיקוי כנגד סיוטים עם כל מה שקורה לך בזמן האחרון?"

"נו, באמת." מילמלתי.

"מה עובר עליך עכשיו,כריסי?" שאל הדיוקן.

"עוד סיוט?"

"סתום ת'פה." מילמלתי בכעס.

"אני אפילו לא מבין למה אני רוצה לדבר איתך." אמרתי בכעס והתרחקתי מהדיוקן, עולה במדרגות לעבר חדר מעונות הבנים של סלית'רין.

"היי-היי-אתה-מה אתה עושה-אנחנו עדיין צריכים לדבר כפיל! אתה שומע אותי??" מילותיו נשמעו מרוחקות ככל שעליתי.

עליתי וחיטטתי בחפצים שלי, עד שמצאתי אותה.

מפת הקונדסאים.

היא הפכה קצת בלויה ודי מקומטת.בכל זאת, היא בת יותר משבעים שנה.

ירדתי חזרה, מתעלם מהערות הדיוקן שלי, לקחתי את השרביט שלי וטפחתי בו על המפה.

"הנני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות."

המפה נגלתה אליי, מראה את הוגוורטס.

אבל לא את הוגוורטס החדש, המפואר, אלא את הוגוורטס הישן. זה שזכרתי והתגעגעתי אליו כל-כך.

תרתי אחרי השם, עד שלבסוף מצאתי את חברי ג'ק ישן במעונות הבנים של גריפינדור, איפה שפעם היו המטבחים.

ולידו, במעונות הבנות, ישנה...

ליטה.

אפילו שמה העביר בי רטט מסוים בגב.

"מה אתה עושה, כפיל?-אה.הבנתי." אמר הדיוקן שלי.

הבטתי אל הדיוקן, שהיה במרחק שני מטרים או שלושה ממני.

"מה?"

"אתה עדיין אוהב אותה, נכון?"

נאנחתי.

"ידעתי!"

המשכתי להסתכל על שמה של ליטה.

דמיינתי אותה ישנה, שערה הבלונדיני מפוזר בעוד שהיא ישנה לה בשקט.

מעניין אם גם היא חושבת על מה שקרה בינינו. מעניין אם גם היא מתחרטת על המילים שאמרה באותו יום.

ללא ספק, אני עדיין מאוהב בנערה הזו, המדהימה.

המשכתי לחשוב עליה במשך שעות ארוכות, עד שנרדמתי, ידי עדיין מונחת על מפת הקונדסאים, ואצבעותיי אוחזות בשמה של ליטה, מפחדות לעזוב.

התעוררתי להרגשה נוראית של מי קרח על פניי.

"בוקר טוב, כריסטיאן!" צעקו לי חבריי.

"אההההה!!!" קמתי בבהלה, אנרגיה ירוקה ניתזה ממני ופגעה בחבריי שעפו אחורה.

נופפתי בידיי לכל עבר ונפלתי מהספה שבחדר המועדון.

ראשי נחבט ברצפה, הרגשתי כאב חזק בגבי.

פקחתי את עיניי וראיתי את חבריי, קמים וצוחקים בהיסטריה.

קמתי, דואב, ומקלל ברמות שאם הייתי מספר לכם אותן, דירוג הסיפור הזה היה עולה ל-R.

"יופי של חברים." מלמלתי לעצמי-איזה כיף להתחיל כך את הבוקר!

אכלתי ארוחת בוקר באולם הגדול, לועס בחוסר התלהבות חתיכת טוסט.

"שלום." שמעתי קול לידי.

הייתה זו נערה עם שיער ג'ינג'י ארוך אסוף בקוקו, עיניה הירוקות-תכולות הביטו בי במורת רוח. ג'יין וויזלי, נערה מגריפינדור, שהייתה צאצאית של רון והרמיוני המפורסמים. היא הייתה בגילי, ולא כל-כך התייחסתי אליה בשנתי הראשונה בהוגוורטס. 

"שלום..." אמרתי.

"אז...סתם רציתי להגיד לך תודה. על מה שעשית לפני ארבע שנים.זהו.אני חושבת שעשית מעשה אמיץ והצלת הרבה אנשים בזכות זאת."

"יופי. יש עוד משהו שרצית להגיד?"

היא מיצמצה.

"סליחה?"

"רצית להגיד לי עוד משהו?"

"לא, אבל-"

"יופי, אז תחזרי לשולחן שלך." אמרתי ונגסתי בטוסט שלי.

היא הזעיפה אלי פנים.

"תקשיב, אני לא יודעת מה קרה איתך ועם חברה שלך, והאמת שזה לא כל-כך אכפת לי. אבל זה לא אומר שאתה צריך להיות מגעיל לכולם."

"אני תמיד הייתי מגעיל. זה מה שמייחד אותי מאחרים."

היא הסתכלה עליי בכעס, שהפך במהרה ל...מה זה היה?  רחמים?

"רק שתדע, הלכתי לדבר איתך רק כי אחי הקטן הכריח אותי."

היא הסתכלה עליי במורת רוח.

"הוא מעריץ אותך."

היא הפנתה את ראשה במהירות לעבר שולחן בגריפינדור,  שם ישב ילד, ככל הנראה בן 11 או 12, שהביט בי ובג'יין, עיניו נוצצות.

נאנחתי.

"מה את עוד רוצה שאגיד? אני לא צריך להיות מודל לחיקוי עבורו."

ג'יין תקעה בי מבט מצמית.

"כנראה זה נכון." אמרה והסתלקה מהשולחן.

המשכתי לאכול את הטוסט, אלא שהפעם הוא היה אף יותר יבש, אם זה היה אפשרי.

בשיעור הרביעי המנהלת ליליה ניגשה לדבר איתי במשרדה.

בניגוד לרוב המכריע של החדרים בהוגוורטס, נראה שהוחלט שחדר המנהל יראה בדיוק אותו עם הדבר, החדר עם הדיוקנאות, הסוג של קדירה שהייתה בחדר, וכמה מכשירים מזמזמים, ששמעתי שהיו שייכים פעם לאלבוס דמבלדור בכבודו ובעצמו.

התיישבתי בכיסא אל מול המנהלת, והיא פתחה:

"תקשיב, אדון רידו..-סלית'רין." תיקנה את עצמה, אבל אני ידעתי מה היא עמדה להגיד: רידולף. שם המשפחה הבדוי שהומצא לי בשנתי הראשונה בהוגוורטס, כדי שאף אחד לא ידע שאני בן למשפחת סלית'רין.

"כן, המנהלת?"

עיניה סרקו אותי.

"מגיע היום ילד להוגוורטס. הוריו נהרגו בקרב על הוגוורטס." 

הסתכלתי עליה במבט תמה.

ידעתי שיש מלא ילדים שאיבדו מישהו בקרב השני על הוגוורטס, אבל למה היא הייתה חייבת לציין דווקא את הילד הזה?

"הוא...לא בריא כל-כך, אם אתה מגיע לסוף דבריי."

צמצמתי עיניים.

"הוא היה אמור להשלח אל בית החולים על שם הקדוש מנגו למחלות ופציעות קוסמים בגלל מצבו הנפשי המידרדר, אבל הצלחתי לגרום לו להיות פה, בהוגוורטס. הוא גם יקבל טיפול מתאים וירכוש השכלה, ואני מקווה כי בעזרתנו הוא יוכל להיות בריא שוב."

"ומה את רוצה שאעשה?"

המנהלת נאנחה.

"אני רוצה שתדריך אותו, תסייע לו בכל מה שאפשר בשנה הזו. אני לא אוותר על הילד הזה. הוא חווה את מה שחווה בגללנו, ואני לא מוכנה לתת לו לסבול מזה לכל חייו."

היא עצרה כדי לתת לי לעכל את מה שאמרה, ואז המשיכה.

"אתה תפגוש אותו מחר. האם זה מקובל עליך?"

נשמתי עמוק. אותו הילד-המצב שלו התערער בגללי. בגלל המשפחה שלי. ואם זה באמת נכון, מה שקרה לו, אז יש לי מקום לרק תשובה אחת.

"כן."

לאחר השעה האחרונה ללימודים הסתובבתי בהוגוורטס. קרני השמש חדרו במבעד לתקרת הזכוכית שהייתה בכיתת צורת התמחים. יצאתי מהכיתה לעבר המדשאות, שהפכו להיות מהמקומות האהובים עליי ביותר בהוגוורטס.

הלכתי לבדי, מתבודד.

ראיתי ילדים משחקים, עפים על מטאטא. הם כמעט נפלו ממנו בכל פעם שניסו לעלות עליו.

ראיתי שני נערים חולקים ביניהם "שיקוינקות"-שיקוי שגורם לשותה להתנהג כמו תינוק במשך שעתיים, ולהיות חסרי שליטה על עצמו. כנראה רצו להתחמק משיעור, גם אם זה אומר למלא את מכנסיהם בצואה.

המשכתי ללכת, וראיתי את ליטה.

הלב שלי קפץ למראה, היא הייתה יותר יפה משזכרתי.

לשם שינוי, היא הייתה לבד.

נרא השהיא הייתה שקועה במחשבות, בדיוק כמוני.

מיהרתי אליה.

"ליטה-"

היא הבחינה בי, ומבטה הפך כועס.

"עזוב אותי, כריסטיאן."

"אבל ליטה-"

"עזוב אותי." היא ניסתה להמשיך ללכת.

"אני רק רוצה להגיד לך משהו!"

"אם אתן לך להגיד, אז אתה תרד ממני?"

הנהנתי.

"נו, תגיד."

"אני אוהב אותך, ליטה." אמרתי לה.

"אני לא רוצה שניפרד."

היא הסתכלה עליי. ליבי דפק בחוזקה.

 הסתכלתי עליה בעוד עיניה בוחנות אותי, ולבסוף היא נאנחה.

"אני מצטערת כריסטיאן, אבל..."

לא יכולתי לתת לה לסיים את המשפט. זה היה כמו אגרוף לבטן שלי.

"את רצינית?" המילים בקושי יצאו מפי.

"אחרי כל מה שעברנו,את..." המילים נדמו מרות בפי, כאילו אם אומר אותן, אז הכול יתפוגג.

"את נפרדת ממני?"

עיניה היו קשוחות.

"אני מתפלאת שלא הבנת, כריסטיאן-" אמרה,

"אבל אנחנו כבר נפרדנו ממזמן. אני מצטערת, אבל אני כבר בחרתי. אני לא יכולתי למשיך ככה יותר, איתך."

"אבל-אבל למה?" אמרתי בלחש, קור מילא אותי, למרות חום השמש.

"את התאהבת במישהו אחר, נכון? את בגדת בי? או שאולי את רק רוצה לגרום לי לקנא-"

ליטה גיחכה במורת רוח, אך הבעתה נשארה רצינית.

"והנה זה. אתה אף פעם לא שואל את עצמך מה אתה עשית. אף פעם לא. ואתה אף פעם התחרטת על מעשיך. אתה יכול רק להאשים." היא סיננה.

"ולי כבר נמאס מזה." 

היא המשיכה ללכת.

והלוואי שכאן היו מסתיימות הצרות שלי, אבל לא. 

רק חצי שעה לאחר מכן, ראיתי משהו שגרם לי לקפוא, ושממנו הסקתי את המסקנה הבאה:

השנה הזו עומדת להיות קשה יותר משחשבתי.

הפרק הקודם