"פנימיית סרייגון" || כותב - מייקל

האיש השמן

בית ספר 'סרייגון' לא היה מקום גדול ומסובך. היו בו סך הכל בניין לימודים אחד, שלושה אזורי פנימייה קטנים (אחד לבנים, אחד לבנות ואחד לצוות), מבנה אבן דו קומתי המכיל חדר אוכל ואולם לחשים, וקצת ביתנים מפוזרים בין חורשות העצים. הוא היה ממוקם על צלע גבעה בלב יער ענק ונחלים עברו על ידו. כשהאוטובוס עצר, להקה של יעלים רצה וברחה אל תוך היער. אחרי שניה קנטאור הופיע מהצד השני של האוטובוס ורדף אחריהם.
עם רדת ערב של אותו יום המנהלת וצוות המורים עמדו בשער הכניסה, והתלמידים ירדו מההסעה והתקדמו עם המזוודות כלפיהם במעלה שביל הבטון.
לכבוד קבלת הפנים המנהלת לבשה את השמלה הכי רשמית שלה - שחורה, צרה וארוכה עם צווארון גבוה ופרוותי - ועמדה בגב זקוף ומבט נוקשה. העובדה שהיא היתה הגבוהה ביותר בשורת המורים נתנה לה רושם מאיים.

אחד אחד התלמידים הגיעו ועל פני כולם נמסכה הפתעה, כי בשנה שעברה מנהל בית הספר היה ד"ר רודריק, ורק חודש לפני תחילת הלימודים הם קיבלו את ההודעה שהוא לא יהיה מנהל יותר עקב נסיבות פתאומיות. במקומו הגברת בריגדה וולף, נציגת 'איגוד החינוך לקסמים' ומחנכת מוסמכת תנהל מעכשיו את בית הספר 'סרייגון'. את הפנים שלה הם לא ראו מעולם.
בשביל ג'יימס היא לא היתה חדשה יותר משאר צוות המורים, אבל בלי שיאמרו לו הוא ידע שהיא המנהלת. חושיו רמזו שיהיה לו איתה שנה קשה.
כשהתלמידים נעמדו בחצי מעגל המנהלת פתחה בנאום שהכינה מראש.
"איזה יופי! יופי שהגעתם, בדיוק בזמן. אני הגברת בריגדה וולף והשנה אתם עומדים לקרוא לי המנהלת. מלבד השם שלי תוכלו להשאיר את הרשמיות בינינו בצד."
חלק מהתלמידים הרימו גבות והיא המשיכה "יש לי הרבה ציפיות ומטרות לשנה הקרובה, ואני מקווה שהגעתם עם הרבה כוח במותניים. צוות המורים גם הם התכוננו יחד איתי לשנה החדשה, כמובן שהכל בהתאם לציפיות של..."
ג'יימס איבד את הקשב וסקר את שאר המורים. היו סך הכל שישה מלבד המנהלת, והם נראו שונים בתכלית אחד מהשני. ג'יימס קיווה שהם יהיו פחות חופרים ממנה.
אחרי שעה ארוכה המנהלת סיימה את דבריה והסתובבה לעלות במעלה השביל. כל התלמידים ניערו את ראשיהם והתחילו להתקדם אחריה. המורים הצטרפו ביניהם, ולכל מורה היה את התלמידים החביבים שניגשו אליו וכל המורים נראו לג'יימס חביבים וחמים יותר מהמנהלת. רק מורה אחד, איש מבוגר ורזה עם שיער לבן דליל סביב פדחתו הלך לבד כמה צעדים לפני כולם ומעט מאחורי המנהלת, לבדו.
הם התקדמו בתוך סבך ירוק של צמחים ועצים. הירח ביצבץ לסירוגין בין הענפים הגבוהים. היו הרבה פיצולים וצמתים בשבילים והמנהלת בחרה כל פעם את אחד הכיוונים בלי להסס. ג'יימס היה בטוח שייקח לו הרבה זמן ללמוד להתמצא באזור.
"ג'יימס". רות, הילדה שהכיר בתחנה, הגיעה מאחור יחד עם עוד ילד שעל פניו היה מבט מטורף והרבה חצ'קונים. הילד הציג את עצמו, "אני גדי. למה אין לך מזוודות?"
"מה?"
"אין לך מזוודות?"
ג'יימס הביט סביבו ושם לב שכולם חוץ ממנו גוררים איתם את המזוודות שלהם. הוא אפילו לא חשב לקחת את המזוודות שלו מההסעה, הוא רגיל מהוגוורטס להשאיר אותם מאחור...
"וואי, אה... צודק. טוב אני רץ", הוא הסתובב ואז נזכר, "אתם יכולים להסביר לי איך אני מגיע חזרה להסעה?"
"אה, נבוא איתך", רות הציעה והביטה על גדי. הוא סימן באגודל והם התלוו אליו וירדו במהירות במורד השביל. כשהגיעו לשער מצאו את הנהג המזוקן מחכה להם.
"הו הנה אתם!" המזוודות של ג'יימס היו איתו.
ג'יימס התנצל בפניו על העיכוב.
"זה בסדר, כל שנה שוכחים דברים. זאת פעם ראשונה שהשאירו אצלי את כל המזוודות... אבל עכשיו תחזרו, בטח מחכים לכם".
ג'יימס תפס מזוודה אחת בכל יד והסתובב. ריח עשן עלה באפו מכיוון ההסעה, הוא הסתכל לשם ומיד פנה להתחבא מאחורי משוכת השיחים.
"מה אתה עושה?..." שאלה רות. היא הביטה בו נשכב מאחורי השיח ומציץ בין הענפים.
"ששש..." ג'יימס הביט על ההסעה דרך המשוכה הגבוהה וסימן להם בידו ללכת, אבל הם באו.
"אני מתחיל לחבב את הבחור הזה" אמר גדי והסיט בידיו כמה ענפים מהשיח כדי לראות.
"מי זה?" שאלה רות.
ג'יימס לא ענה ורק הוציא מכיסו תמונה שמצא באותו בוקר בתחנת הרכבת קינג-קרוס. זאת היתה תמונה שלו ושל אחיו הקטן, והיא נפלה בבוקר מכיס של איזה איש שמן, האיש שנשען עכשיו בחוץ על דופן ההסעה ודיבר עם הנהג.

האיש השמן היה לבוש חליפת פלנל ועישן סיגריה ארוכה. ג'יימס נזכר שהוא רצה לספר על האיש הזה לאביו אבל שכח מכך.
"אתה מכיר אותו?"
"לא. אבל נראה לי שהוא מכיר אותי", הוא אמר והתחיל לחזור במהירות למעלה. הוא צריך לספר על האיש הזה למישהו, אולי הוא ישלח מכתב לאביו. לא, חשב, זה ייקח יותר מידי זמן, עדיף לו לספר למנהלת או למורה.
"ג'יימס, חכה!" רות וגדי הדביקו אותו.
"עכשיו אני לגמרי חושב שאתה מוזר," אמר גדי כשהגיעו, "אתה רוצה לספר לנו למה אתה חושד בו?"
ג'יימס התלבט קצת, והחליט לספר להם רק את הדברים החשובים בראשי פרקים.
"אז אתה חושב שהוא עוקב אחריך?" שאלה רות כשסיים.
"לא יודע. תגידי, הוא היה כאן אי פעם לפני שבאתי?"
"לא ראיתי".
"אז אני רוצה לספר על זה למנהלת. איך מגיעים לחדר אוכל?"
הם המשיכו לתוך חורשת העצים ואחרי כמה דקות של עלייה נגלה לפניהם אחוזת אבן גדולה.
גדי פתח את הדלתות בתנופה והם פסעו פנימה, הישר לתוך סעודת תחילת השנה.

הפרק הקודם