המטה של סראפיס

אנבת' הרגישה בחילה יותר מתמיד. כתמים אדומים רקדו לפני עיניה, אבל היא עזרה לסיידי לגרור את יצור הכלב בזנבו לכיוון דיונות החול. נראה היה שסיידי נהנית למשוך אותו על סלעים ובקבוקים רבים ככל שיכלה למצוא.
החיה נהמה והתפתלה. ההילה האדומה שלה זהרה באור בהיר יותר, ומשום מה החבלים התעמעמו.
בדרך כלל אנבת' אהבה ללכת על החוף. האוקיינוס הזכיר לה את פרסי. אבל היום היא הייתה רעבה ותשושה. התרמיל שלה הרגיש כבד יותר מרגע לרגע, והקסם של הכלב גרם לה לרצות להשליח אותו.
כמו כן רוקוואי ביץ' היה מקום עגום. הוריקן מאסיבי פוצץ דרך לפני יותר משנה, והנזק עדיין נראה בברור. חלק מבנייני הדירות היו במרחק מצומצם ממקום שבו התפוצצו פגזים, החלונות נאטמו וקירות הבלוקים כוסו בגרפיטי. עץ רקוב, וחתיכות מתכת מעוותות היו פזורים על החוף. המזח נהרס אבל העמודים שלו הזדקרו מחוץ למים. הים עצמו כרסם בטינה בחוף כאילו אומר: על תתעלם ממני. אני תמיד יכול לחזור לחוף ולהשלים את העבודה.
לבסוף הם הגיעו למכונית גלידה נטושה חצי שקועה בחול. בצידה היה ציור דהוי, של פינוקים טעימים שגרמו לבטן של אנבת' לפלוט יללת מחאה.
"צריך לעצור.” מלמלה.
היא שמטה את הכלב ודידתה אל המכונית, אז היא התיישבה כשגבה כנגד הדלת של הנוסע.
סיידי ישבה מולה ברגליים משוכלות. היא חיטטה בתיק שלה והוציאה בקבוקון קרמיקה פקוק בפקק.
"הנה.” היא מסרה אותו לאנבת'. “זה טעים. תשתי.”
אנבת' בחנה את הבקבוק בזהירות. הוא הרגיש כבד וחם, כאילו הוא מלא בקפה חם. “אה...זה לא ישחרר הבזק זהוב שיפוצץ את הפנים שלי?”
סיידי השמיעה נחרה. “זה שיקוי ריפוי, טפשונת. חברה שלי, ג'אז, היא המרפאת הכי טובה בעולם.”
אנבת' עדיין היססה. היא ניסתה שיקויים בעבר, שבושלו על ידי ילדי הקטה. בדרך כלל היה להם טעם של מרק רפש, אבל לפחות הם עבדו על חצויים. לא משנה מה היה בבקבוק, זה לא היה אותו הדבר.
"אני לא בטוחה שאני צריכה לנסות,” היא אמרה. “אני...לא כמוך.”
"אף אחד הוא לא כמוני,” הסכימה סיידי. “המדהימות שלי היא מיוחדת. אבל אם את אומרת שאת לא חרטומה, טוב, אני יכולה לראות את זה. בדרך כלל אנחנו נלחמים עם מטה ושרביט.” היא טפחה על המוט הלבן המגולף ועל בומרנג השנהב שנחו לצידה. “ובכל זאת, אני חושבת שהשיקויים שלי צריכים לעבוד עליך. את נאבקת ב. את שרדת תאונת רכבת. את לא יכולה להיות נורמלית.”
אנבת' צחקה בקול רפה. היא מצאה בחוצפתה של הילדה האחרת משהו מרענן. “לא, אני בהחלט לא נורמלית. אני חצויה.”
"אה.” אצבעותיה של סיידי תופפו על שרביטה המעוקל. “מצתערת, זה חדש לי. שדה – אלה?”
"חצויה,” תיקנה אנבת'. “חצי אלה, חצי בת תמותה.”
"אה נכון.” סיידי נשפה, הוקל לה באופן ברור. “אני כבר אירחתי את איזיס בראש שלי כמה וכמה פעמים. מי החבר המיוחד שלך?”
"שלי -. לא אני לא אירחתי אף אחד האמא שלי היא אלה יוונית, אתנה.”
"אמא שלך.”
"כן.”
"אלה. אלה יוונית.”
"כן." אנבת' שמה לב לכך שחברתה החדשה החווירה. “אני מניחה שאין לך דבר כזה, אממ, מאיפה שאת מגיעה.”
"ברוקלין?” סיידי הרהרה. “לא, אני חושבת שלא. או לונדון. או לוס אנג'לס. אני לא זוכרת פגישה עם חצוי יווני בכל המקומות האלה. עדיין, כל אחד יכול להופתע מאוד בקלות, כשמתעסקים עם בבונים קסומים, אלי חתולים וגמדים בספידו.”
"גמדים בספידו?” אנבת' לא הייתה בטוחה ששמעה נכון.
"מממ.” סיידי הביטה ב הכלב, שעדיין מאבק בכבלי הזהב שלה. “אבל פה העיניין. לפני כמה חודשים אמא שלי הזהירה אותי. היא אמרה לי להיזהר מאלים אחרים וסוגים אחרים של קסם.”
הבקבוק בידיים של אנבת' הרגיש חם יותר. “אלים אחרים. הזכרת את איזיס. היא אלת הקסמים המיצרית. אבל...היא לא אמא שלך?”
"לא,” אמרה סיידי. “אני מתכוונת, כן. איזיס היא אלת הקסם המיצרית. אבל היא לא אמא שלי. אמא שלי היא רוח רפאים. ובכן... היא הייתה חרטומה בבית החיים, כמוני, אבל אז היא מתה, אז-”
"רק שנייה.” ראשה של אנבת' פעם כל כך חזק שהיא הבינה ששום דבר לא יכול לעשות אותו גרוע יותר. היא חלצה את הפקק מהשיקוי ושתתה אותו.
היא ציפתה למרק רפש, אבל במקום זה היה לזה טעם של סיידר חם. באופן מיידי, היא חזרה לעצמה. הבטן שלה נרגעה.
"וואו.” היא אמרה.
"אמרתי לך,” גיחכה סיידי. “ג'אז היא מרפאת ממש טובה.”
"אז אמרת...בית החיים. קסם מצרי. את כמו הילד שהחבר שלי פגש."
החיוך של סיידי נחלש. "החבר שלך...פגש מישהו כמוני? חרטום נוסף?"
כמה צעדים משם, יצור הכלב נהם ונאבק. סיידי לא נראתה מודאגת, אבל אנבת' הייתה מודאגת מאיך שהחבל הקסום הזוהר מתעמעם
"זה היה לפני כמה שבועות," אמרה אנבת'. "פרסי סיפר לי סיפור מטורף על פגישה שלו עם ילד ליד מורצ'ס באי. הילד הזה כנראה השתמש בהירוגליפים כדי להטיל כשפים. הוא עזר לפרסי להלחם בתנין ענק."
"בן סובק!" פלטה סיידי. "אבל אחי נאבק ב, הוא לא אמר שום דבר על -."
"השם של אח שלך זה קרטר?" שאלה אנבת'.
הילה כעוסה וזהובה הבהבה סביב הראש של סיידי – הילה של הירוגליפים שנראו זועפים מאוד.
"נכון לרגע זה," נהמה סיידי, "השם של אחי הוא שק חבטות. כנראה שהוא לא סיפר לי הכל."
"אה." אנבת' נאלצה להילחם בדחף להתרחק מהחברה החדשה שלה. היא חששה שההירוגליפים הכועסים והזוהרים האלה עלולים להתפוצץ. "מביך. מצתערת."
"אל תיהי." אמרה סיידי. "אחרת אני לא אהנה להרביץ לאחי בפרצוף. אבל דבר ראשון ספרי לי הכל על עצמך, חצויים, יוונים וכל מה שעשוי לגלות לנו למה החבר הכלב הרע שלנו כאן."
אנבת' סיפרה לה מה שיכלה.
בדרך כלל לקח לה זמן לסמוך על אנשים, אבל היה לה הרבה נסיון בלקרוא אנשים. היא חיבבה את סיידי מיד: הנעליים הצבאיות, הפסים הסגולים, הגישה שלה...מהנסיון של אנבת', לא הרבה אנשים מביעים רצון להרביץ למישהו בפרצוף ובהחלט לא הביעו רצון לעזור למישהו זר לא ידוע ועוד להציע לו משקה ריפוי.
אנבת' תיארה את מחנה החצויים. היא סיפרה על כמה מהרפתקאותיה ומאבקי האלים, הענקים והטיטנים. היא הסבירה איך היא מצאה את האריה - זאב - סרטן עם שני הראשים בתחנת הרכבת התחתית ברחוב ארבע מערב ואיך החליטה לעקוב אחריו.
"אז הנה אני כאן." סיכמה.
פיה של סיידי רטט. היא נראתה כאילו היא הולכת לבכות ולילל. במקום זה היא פרצה בצחוק.
אנבת' קימטה את מצחה. "אמרתי משהו מצחיק?"
"לא,לא..." ציחקקה סיידי. "טוב...זה קצת מצחיק. אני מתכוונת, אנחנו יושבות לנו על החוף ומדברות על אלים יוונים. ומחנה לחצויים, ו –"
"הכל אמת!"
"הו, אני מאמינה לך זה פשוט מגוחך מידי. לא יכול להיות שהעולם שלי עד כדי כך מוזר, אני חושבת לעצמי: אוקי. אנחנו בהכי מוזרות שאפשר. לפחות אני יודעת עד לאן זה מגיע. דבר ראשון, אני מגלה שאני ואחי צאצאים של הפרעונים ויש לנו כוחות קסם. בסדר. אין בעיה. ואז אני מגלה שהאבא המת שלי התמזג עם האל אוזיריס ונהיה אדון המתים. מבריק! למה לא? אז הדוד שלי משתלט על בית החיים ומתחיל לפקח על מאות חרטומים ברחבי העולם. ואז החבר שלי הופך לבן כילאיים של חרטום/ אל ההלוויות בן האלמוות. וכל הזמן אני חושבת לעצמי, כמובן! להישאר רגועה להמשיך הלאה! אני מוכנה! ואז את באה ביום חמישי אקראי, ואומרת, אה, דרך אגב, אלים מצריים הם רק חלק קטן שיגעון קוסמי. אנחנו צריכים לדאוג גם מאלים יוונים! יאיי!"
אנבת' לא יכלה לעקוב אחרי כל מה שסיידי אמרה – חבר שהוא אל הלוויות? - אבל היא נאלצה להודות שלצחוק על זה היה יותר טוב מאשר להתכדר לכדור ולבכות.
"אוקי," היא הודתה. "כל זה נשמע קצת משוגע, אבל אני מניחה שזה הגיוני. המורה שלי כירון...היה אומר לי שאלים עתיקים הם בני אלמוות, כי הם חלק מהמרקם של הציביליזציה. אם אלי יוונים יכלו להישאר בסביבה כל מיליוני השני האלה, למה לא גם המצריים?"
"הרבה זה טוב." הסכימה סיידי. "אבל מה עם הכלבלב הזה?" היא הרימה צדף זעיר והקפיצה אותו על הראש של הלברדור, שנהם ברוגז. "רגע אחד הוא היה על השולחן בספרייה שלנו – יצירה בלתי מזיקה, חתיכת אבן שאנחנו חושבים שהוא חלק מפסל, אחרי כמה דקות הוא קם לחיים בהפסקה שלנו בבית בברוקלין. שיסף את קיסמי ההשגחה שלנו, פילס את דרכו דרך הפינגווינים של פליקס והתעלם מהקסמים שלי כאילו הם כלום."
"פינגוונים?" אנבת' הנידה את ראשה. "לא. תשכחי ששאלתי."
היא למדה בעיניה את יצור הכלב שהוא מתוח נגד החוב שלו. אותיות יווניות אדומות והירוגליפים הסתחררו סביבו כאילו הם מנסים ליצור סמלים חדשים – הודעה שאנבת' כמעט הצליחה לקרוא.
"החבלים האלו יחזיקו?" היא שאלה. "הם נראים כאילו הם הולכים ונחלשים."
"אל תדאגי," סיידי הבטיחה לה. "החבלים האלה כבלו אלים בעבר. ולא אלים קטנים, עם לא אכפת לך. מהאקסטרה לארג'."
"המ, בסדר. אז את אומרת שהכלב הוא חלק מפסל. איזשהו רעיון איזה פסל?"
"לא." סיידי משכה בכתפייה. "קליאו, הספרנית שלנו, רק התחילה לחפש כשפידו הזה התעורר."
"אבל הכלב חייב להיות מחובר ל אחרת – ראשי הזאב והאריה. אני קיבלתי את הרושם שהם גם קמו לחיים, הם התמזגו יחד והם לא רגילים לעבוד יחד כצוות. הם עלו על הרכבת בגלל שהם חיפשו משהו – כנראה את הכלב הזה."
סיידי התעסקה עם תליון הכסף שלה. " עם שלושה ראשים: אריה, זאב וכלב מבצבצים מתוך... מה היה הדבר החרוטי הזה? שריון? לפיד?"
ראשה של אנבת' התחיל להסתחרר שוב. לפיד.
זיכרון הבזיק במוחה – אולי תמונה שראתה בספר. היא לא חשבה על האפשרות שהחרוט של ה יכול להיות משהו שמחזיקים, משהו ששייך ליד מסיבית. אבל זה לא יכול להיות לפיד...
"זה שרביט," היא הבינה. "אני לא זוכרת איזה אל החזיק אותו, אבל את המטה עם שלושת הראשים היה הסמל שלו. הוא היה...יווני אני חושבת, אבל הוא היה גם ממקום כלשהו במצריים–"
"אלכסנדריה." ניחשה סיידי.
אנבת' בהתה בה. "איך את יודעת?"
"טוב, זה מובן מאליו, אני לא אגוז היסטוריה כמו אח שלי, אבל אני הייתי באלכסנדריה. אני זוכרת משהו על זה שהיא הייתה הבירה כשהיוונים שלטו במצריים. זה היה אלכסנדר הגדול?"
אנבת' הינהנה. "זה נכון. אלכנדר כבש את מצריים,ואחרי שהוא מת, הגנרל שלו פטולומי עלה אחריו. הוא רצה שהמצריים יקבלו אותו כפרעה, אז הוא חיבר את האלים המצריים והאלים היוונים ביחד ויצר חדשים."
"זה נשמע מבולגן," אמרה סיידי. "אני מעדיפה את האלים שלי."
"אבל היה אל אחד מיוחד...אני לא זוכרת את שמו. יצור עם שלושה ראשים היה בחלקו העליון של השרביט שלו."
"זה שרביט גדול מאוד," ציינה סיידי. "אני לא רוצה לפגוש את הבחור שיכול להרים אותו."
"אוי, אלים." אנבת' התיישבה. זהו זה! המטה לא רק מנסה להרכיב את עצמו מחדש – הוא מנסה למצוא את אדונו."
סיידי הזעיפה פנים. "אני לא בעד בכלל. אנחנו צריכות להיות בטוחות –"
הכלב הי ילל. החבלים הקסומים התפוצצו כמו רימון הלם, מרסס את החוף ברסיסי זהב.
הפיצוץ העיף את סיידי אל תוך הדיונות כאילו הייתה צמח.
אנבת' פגעה במשאית הגלידה. גפיה הפכו לעופרת. כל האוויר יצא מראותיה.
עם יצור הכלב רצה להרוג אותה. הוא יכל לעשות את זה בקלות.
במקום זה הוא רץ ונעלם בתוך העשבים.
אנבת' תפסה באופן אינסטנגטיבי בנשק. אצבעותיה נסגרו על השרביט המעוקל של סיידי. הכאב היה נורא. השנהב שרף כמו קרח יבש. אנבת' ניסתה לעזוב את השרביט אבל ידה לא צייתה. כשראתה שהשרביט משנה צורה הכוויות שככו, עכשיו היא החזיקה פגיון מארד שמיימי – בדיוק כמו זה שהייתה נושאת במשך שנים.
היא בהתה בלהב. ואז היא שמעה גניחות מהדיונות הסמוכות.
"סיידי!" אנבת' מעדה על רגליה.
עד שהיא הגיעה אל החרטומה, סיידי ישבה, וירקה חול מפיה. היו לה חתיכות של אצות בשיער, והתרמיל שלה היה עטוף סביב אחד מהמגפיים הצבאיים שלה, אבל היא נראתה יותר זועמת מאשר פצועה.
"פידו טיפש!" היא נהמה. "אין עוגיות כלבים בשבילו!" היא קימטה את מצחה כשראתה את הפגיון של אנבת'. "מאיפה השגת את זה?"
"אמ...זה השרביט שלך," אמרה אנבת'. "אני הרמתי אותו ו...אני לא יודעת. זה פשוט השתנה לסוג הפגיון שאני משתמשת בו בדרך כלל."
"הא. ובכן, לפריטי קסם יש צורת מחשבה משלהם. תשמרי אותו. יש לי עוד בבית. עכשיו, באיזו דרך פידו הלך?"
"שם." אנבת' הצביעה עם הלהב החדש שלה.
סיידי הציצה אל היבשה. עינייה התרחבו. "אה...נכון. לעבר הסערה. זה חדש."
אנבת' עקבה אחרי מבטה. חוץ מהמסלול של הרכבת התחתית, היא לא ראתה דבר מלבד מגדל דירות נטוש, מגודר ועזוב על רקע שמי אחר הצהריים המאוחרים. "איזו סערה?"
"את לא רואה את זה?" שאלה סיידי. "חכי רגע." היא התירה את התרמיל מהמגף שלה והפשפשה בו. היא הוציאה עוד בקבוקון קרמיקה, אחד קצר ורחב כמו צנצנת של קרם פנים. היא הסירה את המכסה והוציאה קצת קרם ורוד. "תני לי למרוח לך את זה על העפעפיים שלך."
"וואו נשמע כמו לא אוטומטי."
"אל תהיה רגישה. זה לא מזיק...טוב, לחרטומים. כנראה גם לחצויים."
אנבת' לא נרגעה, אבל היא עצמה את העיניים. סיידי מרחה את הקרם. הוא עקצץ אבל היה חמים כמו מנתול.
"טוב," אמרה סיידי. "את יכולה להסתכל עכשיו."
אנבת' פתחה את עינייה והתנשפה.
העולם היה מוצף צבע. הקרקע הפכה לשקופה – שיכבות דביקות יורדות על החשיכה שלמטה. האוויר היה גלים נוצתיים נוצצים, כל אחד תוסס קצת, כאילו מספר קטעי וידאו בהבחנה גבוהה היו אחד על גבי השני. הירוגליפים ואותיות ביוונית התרוצצו סביבה, ומתפוצצים בכל פעם שהם התנגשו. אנבת' הרגישה שהיא מסתכלת על העולם ברמה האטומית. הכל נראה חשוף, צבוע בקסם.
"את...את רואה הכל ככה כל הזמן?"
סיידי נחרה. "אלי מצריים, לא! זה היה מסיח את דעתי. אני צריכה להתרכז כדי לראות בדואת. זה מה זאת עושה – מציצה לתוך החלק הקסום של העולם."
"אני..." גימגמה אנבת'.
אנבת' הייתה בדרך כלל שבטוחה בעצמה. בכל פעם שהיא התעסקה עם בני תמותה רגילים היא נשארה זחוחה וחשבה שהיא בעלת ידע סודי. אפילו בין חצויים אחרים, אנבת' הייתה כמעט תמיד המנוסה ביותר. היא עשתה יותר ממה שרוב הגיבורים אי פעם חלמו לעשות, והיא שרדה.
עכשיו, כשהסתכלה על וילונות הצבע, אנבת' הרגישה שוב כמו ילדה בת שש – עשרה, שרק לומדת עד כמה מסוכן העולם שלה.
היא התיישבה על החול. "אני לא יודעת מה לחשוב."
"אל תחשבי," יעצה סיידי. "תנשמי. העיניים שלך יתרגלו. זה קצת כמו שחייה. אם תמיחי לגוף שלך לקחת שליטה, את תדעי מה לעשות באופן אינסטינקטיבי. פאניקה, ואת תטבעי."
אנבת' ניסתה להירגע.
היא החלה להבחין בדפוסים באוויר: זרמים הזורמים בין השכבות של המציאות, שבילי אדים של קסם הזורמים בין המכוניות והבניינים. האתר של תאונת הרכבת זהר בירוק. לסיידי הייתה הילה זהובה עם נוצות ערפיליות שהתפשתו מאחוריה כמו כנפיים.
קונקונות ארגמניות התפתלו מהאתר לכיוון שאליו ה נמלטה. איפה שהכלב הי שכב קודם, הקרקע בערה כמו גחלים.
אנבת' התמקדה בבניין הדירות הנטוש, ופעימות הלב שלה הוכפלו. הבניין זהר באדום מבפנים – אור חלחל מבעד לחלונות ועלה למעלה, חודר דרך סדקים בקירות המתפוררים. עננים כהים הסתחררו מעל, ועוד קונקונות אנרגיה ארגמנית זרמו לכיוון הבניין מכל עבר, כאילו נגררו לתוך מערבולת.
התמונה הזכירה לאנבת' את כריבדיס, המערבולת שהיא נתקלה בה פעם בים המפלצות. זה לא היה זיכרון משמח.
"זה בניין הדירות," היא אמרה. "הוא מושך אור אדום מכל מקום."
"בדיוק," אמרה סיידי. "בקסם מצרי, אדום הוא רע. הוא אומר רוע וכאוס."
"אז זה איפה שהכלב הי מתחבא," ניחשה אנבת'. "כדי להתמזג עם בחתיכה האחרת של השרביט."
"ואני מוכנה להתערב שגם למצוא את אדונו."
אנבת' ידעה שהיא צריכה לקום. הן היו צריכות למהר. אבל, מלהסתכל על שכבות המתערבלות של קסם, היא פחדה לזוז.
היא בילתה את רוב חייה בלמידת הערפול - הערפל הקסום שהפריד בין עולם בני התמותה בין העולם של המפלצות והאלים היוונים. אבל היא מעולם על הערפול כוילון צבעים.
איך סיידי קראה לזה? - דואט.
מספר השכבות שיכלה היה עצום - כמו שטיח שקופל מאה פעמים לתוך עצמו. אנבת' תהתה עם הערפול והדואט קשורים, או אולי הם אותו הדבר.
היא לא בטחה בעצמה מספיק בשביל לעמוד. פאניקה, ואת תטבעי.
סיידי הושיטה את ידה. עיניה היו מלאות אהדה. "תראי, אני יודעת שזה הרבה, אבל שום דבר לא השתנה. את עדיין חצויה, קשת עורף, אוחזת בתרמיל כמו שצמיד היית. ועכשיו יש לך גם יופי של פגיון."
אנבת' הרגישה איך הדם חוזר אל פניה. בדרך כלל היא זאת שנותנת שיחות עידוד.
"כן. כן כמובן." היא תפסה בידה של סיידי. "בואי נלך למצוא אל."
גדר תיל הקיפה את הבניין, אבל הן נדחקו בין הפריצות ועשו את דרכן על פני שדה של מחרשות ובטון שבור.
נראה שהמשחה הקסומה שעל עיניה של אנבת' התפוגגה. העולם כבר לא נראה כמו קליידוסקופ רב שכבתי, אבל זה היה בסדר מבחינתה. היא לא הייתה צריכה ראייה מיוחדת בשביל לדעת שהבניין מלא בקסם רע.
מקרוב האור האדום בחלונות היה אפילו יותר חזק. הדיקט שיקשק. קירות הלבנים גנחו. ציפורי הרוגליפים ודמויות מקליות נוצרו באויר וריחפו פנימה. אפילו הגרפיטי רטט על הקירות, כאילו הסמלים ניסו להתעורר לחיים.
לא משנה מה היה בתוך הבניין, כוחו משך גם את אנבת', באותה דרך שסרטנון עשה ברכבת.
היא לפתה את פגיון הארד החדש שלה, מתוך הבנה שהוא קטן וקצר מידי כדי לספק כוח פגיעה רב. אבל בגלל זה אנבת' אהבה פגיונות: הם השאירו אותה ממוקדת. ילד של אתנה לעולם לא יסמוך על להב אם הוא יכול להשתמש בשכל שלו במקום. אינטיליגנציה ניצחה במלחמות, לא כוח הזרוע.
למרבה הצער, השכל של אנבת' לא עבד כל כך טוב כרגע.
"הלוואי שידעתי עם מי אנחנו מתמודדות," היא מילמלה בזמן שזחלו לעבר הבניין. "אני אוהבת לעשות מחקר דבר ראשון - לחמש את עצמי בידע."
"את נשמעת כמו אח שלי." נהמה סיידי. "תגידי לי, מפלצות נותנות לך למצוא אותן בגוגל לפני שהן תוקפות?"
"לא," הודתה אנבת'.
"אז הנה לך. קרטר - הוא אוהב לבלות שעות בספרייה, לקרוא על כל שד עוין שאנו עלולים לפגוש, מדגיש את החלקים החשובים, ועושה בשבילי כרטיסי פלאש כדי שאלמוד. למרבה הצער, כאשר השדים תוקפים, הם לא נותנים לנו שום אזהרה, ורק לעיתים נדירות הם טורחים להזדהות."
"אז מה הנוהל עבודה הרגיל שלך?"
"לפרוץ קדימה," אמרה סיידי. "לחשוב על הרגליים שלי. בעת הצורך, מפוצצת את אויבי לאלפי חלקיקים פצפונים."
"נפלא. את תתחברי מיד עם החברים שלי."
"אני אקח את זה כמחמאה. זאת נראה לי הדלת, מה את חושבת?"
גרם מדרגות שהוביל למרתף. הפתח היחיד היה חצי ממוסמר מעבר לדלת בנסיון להרחיק מסיגי גבול, אבל הדלת עצמה הייתה פתוחה במקצת.
אנבת' עמדה להציע לחפש דרך אחרת. היא לא בטחה בדרכים קלות כאלה, אבל סיידי לא חיכתה. החרטומה הצעירה דהרה במורד המדרגות וחמקה פנימה.
הברירה היחידה של אנבת' הייתה ללכת בעיקבותיה.
כפי שהתברר, אם הן היו באות דרך דלת אחרת, הן היו מתות.
כל פנים הבניין היה כמו פגז חלול, שלושים קומות, עם מערבולת של לבנים, צינורות, לוחות ופסולת אחרת, יחד עם סמלים יוונים זוהרים, הירוגליפים ושובלי ניאון של אנרגיה אדומה. המראה היה מחריד ויפה - כאילו תפסו טורנדו, ואז האירו מבפנים ושמו לראווה.
בגלל שהן נכנסו דרך קומת המרתף, אנבת' וסיידי היו מוגנות בחדר מדרגות נמוך - מעין תעלת בטון. אם הן היו נכנסות לסערה בקומת הקרקע, הן היו כבר נקרעות לגזרים.
בעוד אנבת' צופה, קורת פלדה מעוותת עפה מעלה במהירות של מכונית מרוץ. עשרות לבנים טסו במהירות כמו להקת דגים. הירוגליף אדום לוהט הוטח בחבילה של עץ והעץ נדלק כמו נייר טואלט.
"שם למעלה," לחשה סיידי.
היא הצביעה על החלק העליון של הבניין, שם חלק מהקומה השלושים עדיין היה שלם - מדף מתפורר בלט לתוך החלל. קשה היה לראות מבעד להריסות מתערבלות והאובך האדום, אבל אנבת' יכלה להבחין בצורה מגושמת דמוית אדם על סף התהום, זרועותיו פרוסות כאילו הוא מברך את הסערה.
"מה הוא עושה?" מלמלה סיידי.
אנבת' נרתעה מסליל של קונקונות נחשיות שהסתחרר כמה סנטימטרים מעל ראשה. היא הביטה לתוך ההריסות ודפוסים שונים החלו להסתחרר לפניה כמו שקרה לה עם הדואט: מערבולות של לוחות ומסמרים מתקבצים יחד כדי ליצור מסגרת לפלטפורמה, מקבץ של לבנים להרכבה כמו לבנות קשת מלגו.
"הוא בונה משהו," היא הבינה.
"בונה מה, אסון?" שאלה סיידי. המקום הזה מזכיר לי את תחום הכאוס. ותאמיני לי, זה לא היה אחד החגים האהובים עלי."
אנבת' הציצה לכיוונה. היא תהתה עם המשמעות של כאוס אצל המצרים זאת אותה המשמעות של המילה אצל היוונים. לאנבת' היה טיול קטן משלה בכאוס, אבל אם סיידי הייתה שם, גם...טוב, החרטומה חייבת להיות יותר קשת עורף מי מה שנראתה.
"הסערה לא אקראית לחלוטין," אמרה אנבת'. "רואה שם? ושם? כל החומרים מתחברים יחד, ויוצרים מעין בנין בתוך בניין."
סיידי קימטה את מצחה. "לי זה נראה כמו לבנים בתוך בלנדר."
אנבת' לא הייתה בטוחה איך להסביר את זה, אבל היא למדה אדריכלות והנדסה מספיק זמן כדי לזהות פרטים. צנרת נחושת הייתה מחוברת המחדש כמו עורקים וורידים בתוך מערכת הדם. קטעי קירות ישנים צירפו את עצמם אחד לשני כדי ליצור פאזל חדש. עוד ועוד לבנים וקורות התנתקו מהקירות כדי להצתרף לטורנדו.
"הוא מפרק את הבניין," היא אמרה. "אני לא יודעת כמה זמן הקירות יחזיקו מעמד."
סיידי קיללה. "בבקשה תגידי לי שהוא לא בונה פירמידה. כל דבר רק לא זה."
אנבת' תהתה למה חרטומה מצרית תשנא פירמידות, אבל היא רק הנידה בראשה. "הייתי מניחה שזה איזשהו מגדל חרוטים. ויש רק דרך אחת לדעת זאת בוודעות."
"לשאול את האיש שעל המדף." סיידי נשאה את מבטה אל המדף שנשאר מקומה שלושים.
האיש שעל המדף לא זז, אבל אנבת' יכלה להישבע שהוא גדל. אור אדום התערבל סביבו. בצלליתו הוא נראה כאילו הוא חובש כובע צילינדר זוועתי כמו של אברהם ליקולן.
סיידי סידרה את התרמיל שלה על כתפה. " אז, אם זה האל המסתורי שלנו, אז איפה ה-"
כאילו לפי סימן, בקעה המולה בחלקה יללה. בקצה השני של הבניין, זוג דלתות מתכת נפרצו ו הסרטן דילגה פנימה.
למרבה הצער, עכשיו לחיה היו כל שלושת הראשים - הזאב, באריה והכלב. הפגז הספירלי קרן הירוגליפים וכתובות ביוונית. תוך התעלמות מוחלטת מהחפצים המעופפים, ה טיפסה פנימה על ששת רגליה הקידמיות, ואחר כך זינקה לאוויר. הסערה נשאה אותה כלפי מעלה, מתפתלת דרך הכאוס.
"הוא מנסה להגיע לאדון שלו," אמרה אנבת'. "אנחנו צריכות לעצור אותו."
"נפלא," רטנה סיידי. "זה הולך לרוקן אותי."
"מה יקרה?"
סיידי הרימה את המטה שלה. "נדג' "
הירוגליף נהוב יקד באוויר מעליהם: ופתאום הן היו מוקפות בכדור של אור.
אנבת' הרגישה דקירות בעמוד השידרה. היא הייתה לכודה בתוך בועת מגן כזאת פעם, כשהיא, פרסי וגרובר השתמשו בפניני קסם כדי לברוח מהשאול. החוויה הייתה...קלסטרופובית.
"זה מגן עלינו מפני הסערה?" היא שאלה.
"נקווה." פניה של סיידי היו זרועות זיעה. "בואי."
היא הובילה את הדרך במעלה המדרגות.
מייד המגן שלהן הועמד למבחן. שיש מטבח עף והיה עורף את ראשיהן, אבל הוא נהדף כנגד שדה הכוח של סיידי. חתיכות שיש קטלניות הסתחררו סביבם.
"גאוני," אמרה סיידי. "עכשיו, את תחזיקי את המטה שלי בזמן שאני הופכת לציפור."
"רגע. מה?"
סיידי גילגלה את עיניה. "אנחנו חושבות על הרגליים שלנו, זוכרת? אני אטוס לשם לעצור את המטה. את תנסי להסיח את דעתו של האל...או מה שהוא לא יהיה. למשוך את תשומת לבו."
"בסדר, אבל אני לא קוסם. אני לא יכולה לשמור על הקסם."
"המגן יחזיק למשך כמה דקות, כל עוד את משתממשת במטה."
"אבל מה איתך? אם את לא בתוך המגן- "
"יש לי רעיון. יש סיכוי שהוא יעבוד."
סיידי דגה משהו מתוך תרמילה - פסלון קטן של חיה. היא סגרה את אצבעותיה עליו ואז החלה לשנות צורה.
אנבת' ראתה אנשים הופכים לחיות, אבל זה אף פעם לא נהיה קל יותר לצפיה. סיידי הצטמקה לכדי עשירית מגודלה. אפה התארך והפך למקור. השיער והבגדים התמזגו לתוך מעטה נוצות מלוטש. היא הפכה לציפור דורסת קטנה - דיה, אולי - אניה הכחולות הפכו לזהב מבריק. עם הפסלון הקטן עדיין לפות בין טפריה, סיידי פרשה כנפיים והשליכה את עצמה לתוך הסערה.
אנבת' התכווצה כשמקבץ של לבנים התחפרו בחברתה - אבל איכשהו ההריסות עברו ישר דרכה מבלי להפוך את סיידי למחית נוצות. הטופר של סיידי הבליח כאילו היא עפה מתחת לשכבה עמוקה של מים.
סיידי הייתה בדואט, הבינה אנבת' - היא עפה ברמה אחרת של המציאות.
אם חצוי יכול ללמוד לעבור ככה דרך קירות, לרוץ ישר דרך מפלצות... הרעיון חימם את מוחה של אנבת' מרוב אפשרויות.
אבל זה היה לפעם אחרת. עכשיו היא צריכה לזוז. היא טיפסה מעלה במעלה המדרגות אל תוך המערבולת. מוטות וצינורות מתכת נתקלו בשדה הכוח שלה. תחום הזהב זהר באור קצת יותר עמום בכל פעם שנהדף חפץ.
היא הרימה את המטה של סיידי ביד אחת ואת הפגיון החדש שלה ביד שניה. בהבזק קסם, להב בארד השמימי הבליח כמו לפיד.
"היי!" היא צעקה אל המדף שמעליה. "אדוני. אדון אל!"
אין תגובה. קולה כנראה לא נשמע דרך הסופה.
הקירות של הבניין התחילו לגנוח. אבק ונסורת חלחלו מהקירות והסתחררו לתערובת כמו כשעושים צמר גפן מתוק.
סיידי הדיה עדיין הייתה בחיים, היא עפה למעלה בתנועות סיפרליות אל ה עם שלושת הראשים. החיה הייתה בערך באמצע הדרך, מנופפת ברגלייה וזוהרת באור בהיר יותר, כאילו סופגת את כוחו של הטורנדו.
זמנה של אנבת' הלך ואזל.
היא סרקה את זכרונה, בסינון מיתוסים ישנים, הסיפורים המעורפלים ביותר שכירון סיפר לה אי פעם במחנה. כשהיא הייתה צעירה, היא הייתה כמו ספוג, לספוג כל עובדה ושם.
מטה שלושת הראשים. האל של אלכסנדריה, מצרים.
שמו של האל הופיע לפניה. לפחות, היא קיוותה שהיא צודקת.
אחד השיעורים הראשונים שלמדה בתור חצויה: לשמות יש כוח. אף פעם לא אומרים את שמושל אל או , אלא אם כן היית מוכן למשוך את תשומת ליבם.
אנבת' נשמה נשימה עמוקה. היא צעקה עד קצה ראותיה: "סראפיס!"
הסערה האטה. חלקים עצומים של צינורות ריחפו באוויר. ענני לבנים ועץ קפאו.
באמצע הטורנדו, ה עם שלושת הראשים ניסתה לעמוד. סיידי עטה מעלה, פתחה את טפריה והפילה את הפיסלון שלה, שגדל באופן מידי לגמל בגודל טיבעי.
הגמל המדובלל נחת על אחורי ה. שני היצורים התגלגלו באוויר והתרסקו על הריצפה בתוך סבך של גפיים וראשים. המטה המשיכה להיאבק, אבל הגמל שכב על גבי היצור ברגליים פשוקות, פעה וכועס ובכללי זה היה כמו אלף פעוטים בהתקף זעם.
מן המדף של הקומה השלושים, קול גבר רעם: "מי מעז להפריע לי בזמן תחילת עלייתי?"
"אני!" צעקה אנבת'. "רד ותסתכל לי בעיניים!"
היא שנאה לקחת קרדיט על גמלים של אחרים, אבל היא רצתה לשמור שהאל יתמקד בה כך שסיידי תוכל לעשות... מה שסיידי החליטה לעשות. היה ברור שלחרטומה הצעירה היו כמה טריקים טובים בשרוול.
האל סראפיס קפץ מהמדף שלו. הוא צנח שלושים קומות ונחת באמצע קומת הקרקע, במרחק השלכת סכין מאנבת'.
לא שהיא התפתתה לתקוף.
סראפיס היה חמישה מטרים גובה. הוא לבש רק מכנסיי שחיה עם דוגמת הוואי פירחונית. גופו היה מפוצץ בשרירים. עור הברונזה שלו היה מכוסה בקעקועים מנצנצים של הירוגליפים, אותיות יווניות ושפות אחרות שאנבת' לא הכירה.
פניו היו ממוסגרות בשיער ארוך, כמו הראסטות של הראסטאפארי. זקן יווני מתולתל גדל עד עצם הבריח שלו. עיניו היו ירוקות ים – כל כך דומה לשל פרסי שנהיה לאנבת' עור ברווז.
בדרך כלל היא לא אהבה בחורים שעירים, אבל היא נאלצה להודות שהאל הזה היה יפה בסגנון גלשן מבוגר פראי. אבל עיטור הראש שלו, לעומת זאת, הרס את המראה. מה שאנבת' חשבה שהוא כובע צילינדר היה בעצם סל נצרים גלילי ועליו תמונות של פירחי אמנון ותמר.
"סליחה" היא אמרה. “האם זה עציץ על הראש שלך?”
סראפיס הרים את גבותיו החומות והעבותות. הוא טפח על ראשו כאילו שכח את הסל. כמה זרעי חיטה נפלו מלמעלה.
"זהו מודיוס, ילדה טיפשה. זהו אחד הסמלים הקדושים שלי! סל התבואה מייצג את השאול, שעליו אני שולט.”
"אה, באמת?”
"כמובן!” זעף סראפיס. “או ליתר דיוק שלטתי, ובקרוב אשלוט שוב. אבל מי את שתבקרי על בחירות האופנה שלי? חצויה יווניה, לפי הריח שלך, נושאת נשק מארד שמימי ומטה מצרי של בית החיים. מי את – גיבורה או חרטומה?”
הידיים של אנבת' רעדו. עציץ או כובע, סראפיס הקרין עוצמה. וכשאמדה כל כך קרוב עליו היא חשה מימית מבפנים, כאילו ליבה, בטנה והאומץ שלה הותכו והפכו נוזלים.
תישתלטי על עצמך.

הפרק הקודם		הפרק הבא