תחת עינה הפקוחה של עין דור

ה"מ: אז... היי. באמת לא עדכנתי כאן המון זמן, מכל מיני סיבות - חלקן קשורות לעלילה (שרציתי לתכנן קצת יותר קדימה לטווח הקרוב, ולא רק ברמה הכללית) ואחרות לדברים שקרו בחיים שלי בתקופה האחרונה ופשוט הייתי צריכה את הזמן הזה להתמודד איתם. אבל, חשוב לי להגיד שאני לא מתכוונת לנטוש את הסיפור הזה. זה אולי ייקח זמן, ואולי לא יהיה פרק חדש כל שבוע וחצי כמו שחשבתי בהתחלה, אבל זה רעיון שהיה לי כבר הרבה זמן ואני ממש אוהבת לכתוב, אז תהיו בטוחים שנגיע עד הסוף. גם אם זה ייקח שנתיים.

אוקיי זהו עכשיו פרק

"אם אמנם מתכוון אתה להקים מחלקת כשפים," דוד בן-גוריון הביט בראש אגף המבצעים החדש. "אולי מוטב כי תרדו למחתרת."

"עם כל הכבוד, אדוני ראש הממשלה," יגאל ידין השיב מבט בלי למצמץ. "חוששני כי לא היינו יכולים להיעלם גם לו היינו מעוניינים בכך."

~מתוך ישיבת צמרת, 1948

אפשר היה לחלק את השכבה, בצורה מאוד שטחית, לשלוש קבוצות, בלי קשר לכיתות. 

במבט ראשון לא היה הבדל בין שתיים מהקבוצות, שיטפון אנושי שזרם מתוך דלת האור של האולם ולכיוון חדר האוכל, אם כי שם התרחש הפיצול - אלה נדחפו פנימה, ואלה נדחפו ללוח המודעות ולדף השיבוצים שנתלה עליו. 

אבי נדחף החוצה יותר משיצא, ואיפשהו בתוך המבול הוא איבד את שחר, אז הוא החליט ללכת בקצב רק מעט מהיר מהרגיל. הוא הספיק לראות את הדרך הפעם: היו שבילים מסודרים שחצו את המדשאות והובילו לכל אחד מהבניינים, בנייני המגורים נראו קרובים גם אם לא עושים ספרינט כל הדרך, והמבנה הגדול בגוון בהיר ונעים לעין בוודאי היה מתחם הכיתות. 

אבי, ובודדים נוספים שלא רצו החוצה ברגע שהמנהלת סיימה את דבריה וביחד הרכיבו את הקבוצה השלישית - בעיקר, הוא שם לב, אנשים שהיו עסוקים בלדבר אחד עם השני כל הדרך - הגיע בין האחרונים לחדר האוכל, ומיד השלים עם המצב. השולחנות הארוכים, ערוכים ומכוסים מפות בצבע תכלת, כבר היו מלאים כמעט לגמרי. הוא כבר התחיל לחפש כיוון ממנו יוכל להידחק בין היושבים כמה שפחות כדי להגיע לאחד המקומות הפנויים שנותרו כשזוג עיני שקד צד את מבטו. ורק ליתר ביטחון, הוסיף שחר נפנוף מאוד בולט. 

"זה איזה שתי מטר משם לכאן, אחי, לאן נעלמת?" הוא שאל כשאבי החליק לתוך הכיסא הפנוי לידו. 

אבי משך בכתפיו. לא היה לו משהו שנון להגיד על זה. אבל הוא ראה מספיק מחדר האוכל כדי שיהיה לו תירוץ לשנות נושא. "מה הקטע עם זה שאין לנו צלחות?" הוא שאל. "או אוכל?" 

שחר נד בראשו. "אין לי מושג. אולי אמור לקרות משהו?" 

אבי ניסה להיזכר אם דינה אי פעם אמרה משהו לגבי הסודות הכמוסים של חדר האוכל, אבל לא הצליח להיזכר בדבר מלבד חופשת חנוכה אחת שבה התלוננה איך "אם הייתי רוצה הרעלת קיבה הייתי הולכת לפאקינג מגמת שיקויים, במצרים!" ואמא גלגלה עיניים ואמרה שאם דינה לא יכולה לעמוד באוכל גרוע היא לא תצליח לשרוד רמדאן. 

באותו רגע, כאילו חיכו לאות, ריחפו מכיוון המטבח המוני צלחות ונחתו בצורה מסודרת להפליא לפני כל אחד מהתלמידים. "הן עשו חזרות?" לחש אבי, ושחר בעצם צחק בקול. הם השתתקו רק כשהצלחות שלהם נחתו מולם, ואבי מצמץ בהפתעה. לא היה הרבה שהוא יכול היה לעשות מלבד למצמץ בהפתעה. הוא לקח את המזלג בידו ובזהירות דחף קלות את הארוחה שלו. כמו כל ארוחה נורמלית, היא לא עשתה הרבה בתגובה. אבי הגניב מבטים לאחרים, שכבר התחילו לאכול, ובצעד נועז חתך לעצמו חתיכה קטנה והכניס אותה לפה.

"אני לא מאמין," הוא אמר, אבל בעודו לועס זה נשמע יותר כמו קולות חסרי משמעות, ניתנים להבנה רק על ידי אדם אחר שאוכל באותה התלהבות. הוא הפנה את מבטו אל שחר, שעיניו הפעורות נצצו. הוא בלע וניסה שוב: "אני לא מאמין ש-"

"אחי!" שחר טפח על כתפו. "הם מכינים שניצל כמו של אמא שלי!"

אבי קימט את מצחו בבלבול ועמד להגיד שלא, זה חד משמעית השניצל של אמא שלו, אבל ויתר על ההערה לטובת המשך הארוחה, שיחה זורמת, ותחושת החמימות שהלכה והתפשטה בבטנו. 

*

השיעור הראשון לא היה בדיוק שיעור, אלא יותר מפגש היכרות עבור י'2 עם איתי - מחנך, מורה ללחשים ו"מה לעשות, גם להיסטוריה" - והיה קליל למדי. השיעור השני, לעומת זאת, בעצם היה שיעור, ועד שהגיע סוף היום אבי כבר היה מוכן לקרוס על המיטה ולישון לנצח. נראה ששחר היה שותף להרגשה, ואחרי זמן קצר נשמעו נחירות קלות מכיוון המיטה שלו. אבי נכנס למיטתו-שלו ועצם עיניים, אבל המחשבות לא הניחו לו. זה היה יום ראשון… מוצלח. מאוד מוצלח, אפילו, עד כדי כך שקשה להאמין שזה היה אמיתי. משהו עמוק בתוכו התכווץ, דרוך לקראת הרגע שהאשלייה תתפוגג והוא יצטרך להתמודד עם זה- זה? משהו. אבל אז הוא מצמץ, ואור הבוקר חדר מבעד לתריסים, והרגע לא בא.

הימים הבאים עברו מהר, ולא עבר זמן רב עד שאבי הרגיש שהוא נכנס לשגרה החדשה של הס. מערכת השעות, שכללה שיעורים קסומים לצד מקצועות שכל אחד היה רגיל אליהם, התחילה להיראות הגיונית, ורוב הזמן הוא בעצם הצליח למצוא את חדר הכיתה הנכון. נועם - השותף השני ששלו לחדר - התגלה כאחד מאותם טיפוסים מתבודדים שממש לא בקטע של "תקשורת", אז רוב הזמן הם בילו יחד - בארוחות, בשיעורים, ועל המדשאה בשבירת ראש על בעיות במתמטיקה.

"בוא איתי," אמר שחר יום אחד בארוחת הצהריים. 

אבי הרים אליו מבט מבולבל והיה משלים את ההבעה בעיקול שפתיים אלמלא היה פיו מלא בפסטה. 

"למבחנים?" שחר הזכיר לו, מרים גבה ברוב משמעות.

או, שיט, נכון! "אני חייב להזהיר אותך, אין לי מושג מה החוקים אפילו, ואני הולך להיות המעודד הכי גרוע בעולם," הוא חייך בהתנצלות. "אבל כשאני מעודד את השחקן הכי טוב, נראה לי שיהיה בסדר."

"לפחות סביר מינוס," אמר שחר, וצחק.

*

לאבי לא בדיוק היו פרופורציות, אבל שחר הדהים אותו לגמרי ביכולות הקווידיץ' שלו. הוא התעופף מעל השדה בכזו מיומנות שנראה שנולד רכוב על מטאטא, או לכל הפחות עם כנפיים. הוא הסתחרר באוויר בעקבות הכדורים, התחמק מהמתמודדים האחרים בהצלחה, וכמה פעמים תפס כדור אדום וקלע אותו בזריקה מרשימה לתוך חישוק - שזה, אפילו אבי ידע, תמיד דבר טוב במשחקים עם כדור. 

לבסוף המורה עם השיער הירוק - ליאור - שרקה, ושחר וכל היתר נחתו חזרה על הקרקע והתאספו במעגל סביבה. היא דיברה במשך זמן מה, מקריאה מספרים ותוצאות ומדי פעם מציצה בדף שהחזיקה, ולבסוף שחררה את רוב התלמידים, מלבד שבעה.

כששחר שוחרר לבסוף ופנה לעבר היציע, אבי ידע לצפות לחיוך הקורן עוד לפני שראה אותו. "היי!" הוא קרא, מרים את ידו. "היית, כאילו, מדהים, וואו!" 

"אני יודע, אני לא מאמין!" שחר נתן לו כיף, ולהפתעתו המשיך את התנועה ומשך אותו לחיבוק - זה היה חיבוק גברי? זה לא הרגיש ממש כמו שאבי דמיין חיבוק גברי. "היי, אולי אתה קמע המזל שלי." הוא התנתק והתכופף לקחת את התיק שלו. "בוא לראות אותי רודף במשחק נגד י"א, אולי ככה יהיה לנו סיכוי, שמעתי שהם קבוצה חזקה."

הם פטפטו כל הדרך חזרה, ולא עצרו עד שהבחין אבי במשהו על לוח המודעות בכניסה למגורים. "שימו לב תלמידי כיתות י'..." קרא בקול, עיניו סורקות את הטקסט במהירות בזמן ששחר התקרב כדי לקרוא בעצמו - "היי, שיעור מעשי ביער! מגניב!" - אבל אבי כבר המשיך הלאה, ועיניו התעכבו על המילים מצורפת חלוקה לזוגות לטובת השיעור לפני שהביט בטבלת כיתה י'2 למטה וחיפש את שמו בתחתית העמודה הימנית, שוורץ אבי, ואז הניח להן לנדוד לשם של בן או בת הזוג שלו לתרגיל. הוא לא העז לקוות שזה יהיה שחר, אבל הוא בחיים לא היה מנחש שיראה שם את השם גילי גולן. 

עדיין לא עבר מספיק זמן כדי שיכיר באמת את רוב בני כיתתו, אבל התמזל מזלו לפגוש את גילי גולן לפני כן, מספיק כדי לדעת להצמיד פנים לשם. הוא, כמובן, הכיר אותה בתור הנערה מחדר מספר שלוש.

הפרק הקודם		הפרק הבא