היומן של ג׳ורג׳ ופרד

שלום יומני ה…

הרבה זמן לא כתבנו בגלל ההכנות להוגוורטס והכל.

אבל עכשיו יש לי זמן לכתוב דף.

אז הגענו היום להוגוורטס. אני יושב כרגע במיטה בחדר המועדון ומכרסם מקערת עוגיות שוקולד בעוד תאומי היקר מביט בי בכעס על נשנושי הקולניים למדי.

את העט נוצה המקומט שאני מחזיק מצאתי על הרצפה. הוא חום ולעוס ומכוסה בחומר ירוק שמדי פעם שר שירים על לחמניות שמנמנות, שאנ׳לא רוצה לדעת מה הוא.

אז לפני שהוא יתפצלח בריח תותים כמו שנראה שהוא יעשה, אני אספר איך עבר עלי היום.

נסענו להוגוורטס, אני, פרד, פרסי, ביל וצ׳ארלי.

היתה ארוחה מפוארת ונאום של דמבלדור שנגמר במילים ייחודיות:

״מסטיק! קש! סנדל במסמר!״

אהבנו.

אה, רגע גע! לא סיפרתי על טקס המיון!

מי שלא יודע, מצנפת המיון אומרת לאיזה בית תמוין: גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו או סלית׳רין. ארבעת הבתים.

אבל לפני זה היא שרה, שישמעו את קולה הערב.

המיון התחיל באילו המילים:

אני אולי דיי מכוערת,

אבל לפי תפקידי, אני פשוט נהדרת.

יש לי תפקיד, מאוד מיוחד, 

לכם אומר אותו מייד.

נתחיל קודם, בסיפור התורה

של הוגוורטס, זו הטירה.

הכל התחיל בארבעה מייסדים,

שלימים נהיו שמות הבתים.

החליטו אז ארבעת המייסדים,

בית ספר בעצמם להקים.

בית ספר ומקום שהות,

מיועד ללימודי כישוף וקוסמות.

אבל אז, דיי מהר,

כל אחד רצה תלמיד אחר.

זו היתה בעיה גדולה ורעה,

איך הסתיים הוויכוח הנורא?

החליטה רייבנקלו: יתקבל רק אדם,

שלימודים אוהב, יודע וחכם.

אבל גריפינדור רצה את האמיץ והגיבור.

הנחוש שכל בעיה הוא יפתור.

סלית׳רין, רק את טהורי הדם אהב,

ורק הם בלבד יתקבלו אליו.

והפלפאף, הסכימה לכולם כולם,

להתקבל לביתה הפתוח והחם.

אבל נפסק הוויכוח, דיי מוקדם,

כי פיתרון דיי פשוט עלה בידם.

אם כל מייסד ייקח את תלמידיו האהובים,

הם יחיו באושר ושמחה לעולמים.

אבל לא כך היה, כי אחרי זמן מה,

עזב סלית׳רין בלי סיבה ידועה.

והריב הזה, כך נשאר לעולמים,

הארבעה נותרו שלושה, הבתים מופרדים.

ועכשיו, נחזור לתפקידי החשוב,

שאותו נשלחתי לבצע תמיד, שוב ושוב.

שימו אותי כעת על ראשכם,

ואני אומר באיזה בית אתם.

וכאן, שקטה המצנפת ונהייתה דוממת שוב כרגיל.

הפרופסור מקגונגל הקריאה מרשימת שמות. אני בו׳! אוףףף!

ראשונה קראה הפרופסור לאנה פריס.

המצנפת נשארה עליה כמעט דקה לפני שצעקה- ״הפלפאף!!!״

 ״פיטאון גריי!״ קראה הפרופסור.

שקט השתרר, ואז-

״סלית׳רין!!!״ המצנפת צווחה.

 גריי חייך ופנה לשולחן סלית׳רין.

״נאקשי, מרתה!״

״סלית׳רין!״

מרתה, להפתעתי, הרכינה ראש ופנתה בדיכדוך אל המקום הפנוי ליד איזה ילד מגודל. דמעות נצצו בעיניה.

״ג׳ונסון, אנג׳לינה!״

״גריפינדור!״

״אליבי, קאט!״

״רייבנקלו!!!״

אחר כך התמיין לגריפינדור ילד בשם לי ג׳ורדן, ולהפלפאף ילדה בשם מינדי פנטי.

כשהגיע תורי הורדתי מהראש את אוזני החמור המכוסות בצרכי עכברים, ורצתי אל המצנפת. משכתי אותה על הראש והתרכזתי.

״היי, מצנפת!״ אמרתי בקול, ״אז באיזה בית אני?״

״ששש…״ שמעתי קול, מין הסתם המצנפת. ״כולם שומעים!״

״אופסי״ לחשתי. ״אז באיזה בית אני?״

״טוב…״ מלמלה, ״ברור שלא בהפלפאף, אינני רואה כאן טוב לב והתחשבות, או משהו בסגנון.״

״היי!״ מחיתי. המצנפת צחקקה. מסתבר שיש למצנפות חוש הומור.

״אין פה גם חוכמה, או מוטיבציה, או אהבה ללימודים. אפילו לא דומה.״

״זה נכון.״ הסכמתי, ״אני לא ברייבנקלו חס וחלילה.״

״אבל,״ היא אמרה, ״אני בהחלט רואה פה שאפתנות, וגם ערמומיות.״

״אולי״ משכתי בכתפי ״אבל אני לא סלית׳ריני, שלא תחשבי!״

״לא, לא״ אישרה המצנפת. ״יש פה יותר אומץ. ונחישות רבה. אתה לא תהסס לעשות משהו שיוסיף לכיף ולצחוק של בית הספר. יפה. נראה לי שאתה ב-״

״גריפינדור!!!״ היא צעקה בקול.

״תודה״ אמרתי לפני שהורדתי אותה. פרד התימין גם לגריפינדור.

ואז היתה הסעודה.

מחר מתחילים השיעורים. אוי ואבוי!

נתראה מחרותיים!

מאני.

הפרק הקודם		הפרק הבא