לא סתם"המג'נונה"

קמתי בבוקר.

וואו, זה היה יותר קשה משחשבתי.

אחרי יום קניות ארוך כל כך רציתי רק לישון, אבל הייתה לי עבודה.

התקלפתי באיטיות מהמיטה והלכתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים.

כשהגעתי לשם (בגרירת רגליים) ראיתי את אבא שלי מחכה לי, ערני לגמרי.

התעלמתי ממנו והתחלתי לצחצח שיניים, באמת שלא הבנתי למה הוא מחכה לי דווקא שם,

אולי הוא ידע שאני אגיע לשם מתוך הרגל, כי לארוחת הבוקר לא תמיד הגעתי. או שהגעתי כבר אחרי שהוא סיים והלך לעבודה.

הרמתי את הראש במבט מנומנם ושאלתי אותו בפה מלא משחת שיניים " מה אתה עושה פה?"

אבל בגלל המשחה זה יצא יותר בכיוון של "כה אכה עוכה כה?"

הוא לא ממש הבין אז ירקתי את המשחה שטפתי פנים ושאלתי שוב

הוא אמר שהוא מחכה לי, כדי שנרד יחד לארוחת הבוקר, והוא יסביר לי עוד על הוגוורטס.

ירדנו אפילו בלי שאני אחליף בגדים מהפיג'מה המאוד מקושקשת שלי, נורא אהבתי לצייר עליה...

ובלי שאסרק את השיער הארוך שלי ובלי שאעשה את מה שהתכוונתי לעשות כשקמתי בבוקר.

פשוט ירדנו, אני, מנומנמת לגמרי ובקושי מבינה מה קורה סביבי, עדין עם פיג'מה כשסימני הכרית עדין נראים על הלחי שלי והשיער שלי מבולגן לגמרי, ואבא, ערני לבוש ומוכן לענות לי על כל השאלות שלי.

התיישבנו לשולחן העגול במטבח ואכלנו טוסטים עם ריבה ושתינו קפה .(כן, אבא ראה שאני מנומנמת מאוד וכל שניה מפילה דברים, הוא החליט לתת לי לשתות היום באופן חד פעמי, אני יכולה להבטיח לכם שזה קרה יותר מפעם אחת) הוא היה מר אבל שתיתי.

זה עורר אותי קצת, מספיק בשביל להתחיל להמטיר על אבא את גשם השאלות שהיו לי.

דבר ראשון שאלתי איך אגיע בית הספר "או, ברכבת האקספרס יקירתי. אני מופתע שלא סיפרתי לך על כך!" הוא אמר. כשהוא סיים להגיד את זה בדיוק נכנס הינשוף עם העיתון.

בזמן שאבא התחיל לקרוא אותו אני הסתכלתי מהחלון.

היה יום יפה, לא כמו היום ההוא, כשקיבלתי את המכתב, זה היה יום שנגד לגמרי את העונה.

אבל לא, אותו יום שעליו אני מספרת היה יום יפה של אוגוסט.

הרוח החמה נשבה על פני, זה לא היה נעים במיוחד אז סגרתי את החלון.

לא לפני שהינשוף עופף לו החוצה.

אבא סגר את העיתון והתפנה אלי, שכחתי לרגע על מה אנחנו מדברים אבל הוא החזיר אותי למציאות בכך שאמר

"אז רכבת האקספרס להוגוורטס תצא בראשון בספטמבר מתחנת קינגס קרוס, רציף 4\3 9 "

מייד נזכרתי.

הוגוורטס.

איך אפשר לשכוח?

המשכתי "איזה עוד בתים יש? שמעתי רק על הפלפאף...."

הוא חשב לרגע, ואז אמר "אז יש את הפלפאף, שזה הבית של האנשים טובי הלב, ואת רייבנקלו של החכמים וגם את גריפינדור, בית האמיצים" הוא השתתק ולקח כמה ביסים מהטוסט שלו, שלוק מהקפה ואז הוא אמר

" ויש את סלית'רין"  הוא לא הרחיב.

האצתי בו "שמה הוא מייצג???"

שלוק מהקפה

"אבא" הסתכלתי עליו במבט המאיים שלי, הוא לא התרגש

"נו, תגיד לי כבר..." התחננתי

"סלית'רין הוא הבית שכל הקוסמים הרעים נמצאים בו." הוא אמר לבסוף

"אבל.... לא יכול להיות שכולם שם רעים, נכון?" שאלתי-אמרתי, לא חשבתי שזה הגיוני.

הוא תיקן את עצמו "את צודקת לונה יקירתי, מה שהתכוונתי להגיד זה שכל הקוסמים הרעים היו שם, אני בטוח שיש שם לפחות מישהו אחד שהוא נחמד"

והוא צדק. אבל זה סיפור להמשך.

"וגם, לונה," הוא המשיך, לא ידעתי מתי הוא ייתן לי לשאול עוד שאלות. "אני רוצה שתדעי שהסלית'רינים אוהבים לרדת על ילדים, להדביק להם שמות גנאי ובעיקר לצחוק על ילדים שהם לא טהורי דם, למשל ילדים של מוגלגים, או חצויי דם"

הרהרתי לרגע בדבריו, רציתי לשאול אם כולם שם טהורי דם, אבל נמאס לי לדבר על הבית הזה.

אז לקחתי ביס מהטוסט, בלעתי ואמרתי, "אני אזכור את זה"

לקחתי שלוק מהקפה

הוא עדיין היה מר

שאלתי איך בעצם מתמיינים לבתים השונים, והוא הסביר לי על מצנפת המיון.

בסופו של דבר החלטתי ללכת לארוז, כי בעצם בשביל זה הכרחתי את עצמי לקום.

הלכתי לחדר שלי, והתחלתי לארוז. כבר היו שם כמה דברים שהכנסתי בלילה הקודם, אבל הייתי כל כך עייפה שהדברים האלה לא היו קשורים להוגוורטס בכלל.

(גרביים מלוכלכים, מכחול, כאלה דברים)

הוצאתי אותם ושמתי במסודר, ספרים, גלימות ואת כל הדברים שקנינו בסמטת דיאגון.

כשסיימתי עם המזוודה הלכתי לחדר הארונות (כן, היה לנו חדר ארונות....) וחיפשתי תיק שיהיה לי טוב להוגוורטס.

כעבור כמה זמן מצאתי תיק מושלם.

תיק גב שחור עם הסמל של הוגוורטס בחזית ומספיק גדול בשביל להכיל את כל הספרים והדברים שאצטרך.

אבל... מה עושה כאן תיק כזה?

הלכתי אל אבא, שעדין ישב במטבח וקרא את העיתון של הבוקר תוך מלמולים נרגזים.

"אההה, אבא?" אמרתי בזהירות

הוא הרים את ראשו מהעיתון

"כן, יקירתי?"

"אני יכולה לקחת את התיק הזה?" שאלתי "לבית הספר" הוספתי במהירות.

הוא חייך "ברור, זה היה התיק שלי כשהייתי בהוגוורטס"

שמחתי מאוד והלכתי חזרה לחדר שלי כדי לארוז את התיק.

שמתי בפנים את השרביט החדש שלי, ארנק כסף פרחוני שתפרתי בעצמי וששמתי בו קצת כסף,

וכמובן מחברת ציור וקלמר.

הסתכלתי על החדר כדי לראות עם יש עוד משהו שארצה לקחת, וראיתי את הפסלון הקטן שאבא גילף לי כשהייתי קטנה של נום, יצורים קטנים וחמודים שאני נורא אוהבת, ושמתי אותו בתיק.

אחר כך לקחתי את התמונה שלי ושל אמא שלי, היא מחבקת אותי ואני מחייכת חיוך חמוד של ילדה בת שש בלי שתי השיניים הקדמיות.

אהבתי את התמונה הזאת, היא תמיד עמדה על השידה שליד המיתה שלי ועכשיו הכנסתי אותה בקפידה למזוודה.

דמעות עלו בעיניי כשנזכרתי באמא שלי, אבל ניגבתי אותן מהר.

הייתי מוכנה ליציאה, זה מחר!

ואז שמעתי בום וכל הבית רעד ואני נפלתי על הרצפה

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא