יומנו של רון וויזלי *גמור*

"רון, רונלד! רון כבר!"

"מה את רוצה?" אני שואל אותה בישנוניות.

"אתה יודע טוב מאד מה אני רוצה," היא מתעצבנת עלי. "השיחה עם הארי, התנצלת בפניו?"

"איזה התנצלתי?" אני עונה לה בכעס ומתמתח. "הבן אדם לא נתן לי להוציא מילה." אני רוקע ברגלי בכעס. " הוא כל כך כעס עד שפחדתי ללכת לישון במיטה שלידו, במקום זה נרדמתי כאן, על הכורסה מול האח.

הרמיוני מתחילה לתת לי מבט של-מה-ציפית-שיקרה? אבל פתאום היא קופאת ואומרת; "למה שלא נשאל את אח שלך, צ'רלי איך הארי יוכל להביס את הדרקון?"

"אין סיכוי," אני עונה לה. מבואס לנפץ לה את התקווה. "הוא בקושי הסכים לי לגלות להארי שיש בכלל דרקונים במשימה."

הרמיוני נאנחת עמוקות. "אם אהיה כנה אני פשוט לא רואה שום מוצא בשביל הארי, אני באמת שלא יודעת מה לעשות."

"הרמיוני, מתי בפעם האחרונה הלכת לישון מוקדם מהשעה שתיים בלילה?" אני שואל אותה.

היא מחייכת אלי חיוך קלוש. "אני אנסה לשדל את הארי לדבר איתך," היא אומרת לי.

"אין סיכוי," אני אומר הייאוש. "היית צריכה לראות אותו, הבן אדם פשוט רעד מזעם."

הרמיוני שוב נותנת לי את המבט הזה שלה ומסתלקת.

היום המשימה הראשונה - דרקונים. הרמיוני סיפרה לי איך והארי התאמנו כל הלילה בכישוף הזימון אבל העיקר שבסוף הוא הבין את זה.

"איפה הארי?" אני שואל את הרמיוני כשאני פוגש אותה באולם הגדול. 

"פרופסור מקונגל לקחה אותו לאוהל של התחרים," היא מצפצפת.

אני נאנח. "נתראה אחר כך," אני פולט לה ויוצא מן האולם.

אני הולך יחד עם זרם התלמידים לאיצטדיון שנמצא ליד המכלאות של הדרקונים. אחרי שאני מתקרב מספיק אני שם לב לאוהל גדול וצבעוני שניצב משמאלו של האיצטדיון. אני דוחף כמה נערות מצחקקות וסוטה מהשביל, מתקרב יותר ויותר לאוהל של המתחרים.

"הארי," אני צועק. אני רואה אותו עומד שם, ליד דיגורי בפנים ירוקות כמעט לגמרי. שניהם ניראים כאילו הם הולכים להקיא את אחד הסקרוטים של האגריד. הארי לא שומע אותי. אני מתקרב יותר. "הארי..." 

"וויזלי, מה אתה עושה כאן? מקונגל פתאום עומדת מולי, כאילו התעתקה לפה.

אני מרגיש איך האוזניים שלי מוורידות. "אני... אה - "

"תחזור לאיצטדיון!" היא נובחת לי.

בלב נכמר אני מסתובב לאחור וחש אכזבה ענקית. כל כך קיוויתי שאני אספיק לדבר עם הארי לפני המשימה. אני לא רוצה שהוא ייכנס אליה  כשהוא יודע שהחבר הכי טוב שלו תקע לו סכין בגב. אני באמת הייתי מאד מגעיל כלפיו. איך יכולתי לחשוב ככה? מה זאת אשמתו שהקוסם הכי עוצמתי ומסוכן בכל הזמנים משתוקק להרוג אותו? הארי אי פעם נהנה מכל זה?

ובמחשבות אלו אני נכנס לאיצטדיון, מקווה בכל ליבי שאני אצא ממנו עם חיוך.

הפרק הקודם