אנחנו ביחד בזה

ובכן, שימו לב: יש שינוי בפאנפיק! מהפרק הזה אני כותבת לבד, בלי יובל.

בלי שהם הבחינו בכך, הרמיוני ורון כבר היו צריכים להתארגן; כל אחד מהם לערב שלו.

"רון, אתה בטוח שאתה תהיה בסדר? בפעם האחרונה שניסית לשתות קוקטייל אתה הקאת על השמלה שלי," הרמיוני אמרה מהחדר הסמוך.

"הכל טוב, מיוני," אמר רון בעודו מסדר את צווארון חולצתו. "אני מקווה."

"טוב, כדאי שנצא, לא?" שאלה הרמיוני לאחר כמה דקות, לבושה במכנסיים אווריריים וחולצה קלילה. לעומתה, רון, היה לבוש בחליפה מהודרת.

"כן, את צודקת," השיב רון, מהורהר. הוא הכיר טוב מדי את השגעונות של אביו – הם תמיד נגמרו באסון מוחלט. בעיקר ביום שבו אביו החליט לקחת את כולם לשחייה לילית בבריכה של מוגלגים...

הם יצאו מביתם, ידיהם שלובות זו בזו. הפעם הרמיוני היא זו שנהגה, וכך הם הגיעו בשלום תוך דקות ספורות.

בפתח המחילה הם פגשו את מולי, לבושה בחלוק רך בצבע קרם.

"איך אתה מתקדם עם ה"גבר הפראי" שבך?" שאלה מולי בקול עוין.

"אמא, זה סתם עוד איזה רעיון מטופש של אבא. אנחנו נשכנע אותו לרדת מזה ונחזור מהר," ענה רון בקול עייף.

"זה בסדר, גברת וויזלי – סליחה – מולי. הם סתם עושים ערב קטן לכבוד האירוסין שלי ושל רון, לא משהו מסוכן. חוץ מזה, הם ילכו לבר הקרוב ויוכלו לחזור מהר אם משהו ישתבש.

יהיה בסדר. אנחנו אפילו לא נרגיש שהם עזבו," הרמיוני ניסתה להרגיע את מולי. רון לחץ את ידה של הרמיוני לאות תודה.

"בסדר," מולי נאנחה בהכנעה, "אבל תגיד לאבא שלך לא להתפרע."

רון הנהן. "אנחנו יכולים להיכנס?"

מולי פינתה להם את הדרך והם נכנסו.  הבית אפף ריח של עוגיות חמימות ומתוקות, ועל השיש עמדו ארבע כוסות חלב. בסלון סודרו מזרונים, שמיכות והרבה כריות. מגוון רב של חטיפים מתוקים ומלוחים הונחו בתוך קעריות.

"וואו, אמא, השקעת," רון אמר בהתפעלות.

"היי, זה עוד לא הכול! תראו מה סידרתי כאן –" מולי הובילה אותם לחדר צדדי שבו סודרו פופים רכים בצבעים הנעימים לעין. על שולחן קטן בפינה הונחו כמה פנקסים וכמה עטים.

"בשביל מה זה?" הרמיוני שאלה והחוותה בראשה לכיוון השולחן.

"אה, את עוד תראי," ענתה מולי בחיוך ערמומי. הרמיוני ורון הביטו זה בזו בבלבול, אך המשיכו להתבונן בשאר הדברים שסודרו בחדר.

לאחר דקות ספורות הם יצאו והלכו לחדר האורחים, שם הם פגשו את כל השאר. הרמיוני מיד התקדמה לכיוונן של ג'יני ואנג'לינה, ואילו רון התקדם לקבוצת הבנים.

"מה אתה לובש?" ג'ורג' שאל את רון בלחישה.

"אוך, שתוק," רון ענה.

"אז מה, בנים?" ארתור נדחף בין הארי לצ'ארלי. "מתרגשים?"

הם הנהנו בצורה בלתי משכנעת בעליל, אך נראה שזה הספיק לארתור. "נהדר!" ארתור קרא. "הגיע הזמן לצאת."

הבנים החלו לצאת בדממה וסגרו אחריהם את הדלת, משאירים את הבנות לבדן.

"טוב, גם הזמן שלנו להתחיל הגיע!" מולי אומרת בהתרגשות מהולה בנחישות.

הבנות הנהנו גם כן, לא יודעות האם זה טוב או רע.

"הרמיוני, תקני אותי אם אני טועה, אבל בערב בנות אוכלים חטיפים, עושים פדיקור ומספרים סודות ודברים מביכים?" מולי שואלת אף אל פי שהיא יודעת את התשובה בעצמה – היא הרי החליטה לקרוא על כך בעצמה. כן, גם היא יכולה לקרוא באינטרנט אם היא רוצה.

"ובכן," הרמיוני כחכחה בגרונה, "מעולם לא הייתי בערב בנות, אבל נראה לי שכן."

"מושלם!" מולי חייכה וגררה את שלושת הבנות לסלון. הן התיישבו במעגל על השטיח.

שתיקה מביכה ומעיקה השתררה בחדר – הן לא ידעו מה עליהן לעשות. "אהמ... למה פלר לא הגיעה?" ג'יני ניסתה להפר את השתיקה.

"היא צריכה לטפל בוויקטואר, אז היא לא יכולה להגיע," מולי ענתה בשקט.

"סליחה," אנג'לינה כחכחה בגרונה. "אולי גברת וויזלי – סליחה – מולי, תשתף אותנו במה שהיא תכננה?" היא הציעה באופטימיות האופיינית לה.

"רעיון טוב," הרמיוני אמרה וג'יני הנהנה.

"טוב," מולי פתחה בהתרגשות, "קודם כול, אנחנו נעשה מניקור!" היא זימנה קופסה מלאה בלקים בכל מיני צבעים מגוונים, מספריים, משייפת לציפורניים, מסיר לק וציפורניים מלאכותיות. "קראתי באינטצ'אט –"

"את מתכוונת לאינטרנט?" הרמיוני שאלה.

"כן, זה לא משנה," מולי ענתה. "בכל אופן, קראתי שזה מה שאנחנו צריכות בשביל מניקור פשוט."

"זה... נראה נהדר, אמא," ג'יני מלמלה.

"תודה, יקירה." מולי רכנה ונשקה לקודקוד ראשה של ג'יני.

הרמיוני המשיכה להביט בקופסה בפה פעור ומבט מזועזע, ולעומתה אנג'לינה התחילה להתעסק עם החומרים ולבדוק אותם. היא אומנם הייתה חצוית-דם, אך ביתה תמיד היה יותר קסום מאשר מוגלגי, ולכן לא יצא לה להיתקל הרבה במוצרים מוגלגיים.

"קדימה, בנות! בואו נתחיל!" מולי מחאה כפיים. "טוב, קודם כול, אני חושבת שכדאי לנו לשייף ציפורניים. כל אחת צריכה לקחת משייפת אחת ולשייף את הציפורניים. לפי מה שקראתי, אתן צריכות להעביר את המשייפת לכל אורך הציפורן שלכן הלוך ושוב."

הן לקחו בהיסוס את המשייפות והתחילו לעשות את מה שמולי הורתה להן. הרמיוני שייפה עמוק מדי והעור שלה נשרט, ג'יני שייפה חזק מדי ופצעים עלו על עורה, אנג'לינה פחדה לקרב את המשייפת לציפורניים שלה, ומולי החזיקה את המשייפת הפוכה.

בקיצור, החלק הזה היה קצת פחות מוצלח...

"טוב, זה במילא לא חשוב." מולי נפנפה בידה בביטול. "במקום זה, אפשר לעבור למספריים. מספריים זה פשוט וקל."

הבנות הנהנו במהירות ונטלו לידיהן את המספריים. החלק הזה היה בסדר. בהחלט בסדר. מלבד מעט דם וקצת צרחות, הכול עבר בשלום. תוך דקות ספורות הן סיימו לגזור את הציפורניים שלהן (וחלק מהעור שלהן), ויכלו לעבור למריחת הלק.

"מולי?" הרמיוני שאלה בהיסוס.

"כן, יקירה." מולי סידרה את הלקים בשורה.

"אני חייבת למרוח לק? זה די מגעיל."

מולי התרוממה במהירות. "מה זאת אומרת? די מגעיל? זה לק – מה יכול להיות מגעיל בזה?"

"ובכן, את יודעת," הרמיוני גמגמה, "זה מגעיל אותי למרוח משהו על הציפורניים שלי. סליחה..."

מולי עוותה את פרצופה, אך לפני שהספיקה להגיב, אנג'לינה נחלצה לעזרתה, "קדימה, הרמ', יהיה כיף. חוץ מזה, את תמיד יכולה להוריד את זה."

הרמיוני שתקה לרגע כדי להרהר בדבריה של אנג'לינה. "ובכן, אני מניחה שאפשר לנסות... אבל אני רוצה להסיר את זה בדיוק אחרי שנסיים."

ג'יני ואנג'לינה חיבקו את הרמיוני, ומולי טפחה על גבה של הרמיוני בחיבה.

"יש לי רעיון!" קראה ג'יני. "אולי נמרח את הדבר הזה אחת לשנייה?"

"זה רעיון טוב, לא?" אנג'לינה שאלה כשעל פניה נפרש מבט מתרשם. הרמיוני ומולי הנהנו, והבנות החלו בעבודה. מולי מרחה לק לאנג'לינה, והרמיוני מרחה לק לג'יני. לאחר שהן סיימו, הרבה לק היה מרוח במקומות הלא נכונים. בהחלט הרבה לק.

הן התחלפו בעבודה; אנג'לינה מרחה לק למולי, וג'יני מרחה לק להרמיוני.

"את בטוחה שזה בסדר?" שאלה הרמיוני בגועל.

"כן, מיוני," ענתה ג'יני. "תפסיקי לשאול שאלות ופשוט תהני מזה."

הרמיוני רצתה למשוך את ידיה ולברוח משם, אך במקום זאת היא התקרבה כדי לבחון את צבע הלק. היא כמעט נחנקה מהריח. כשהן סיימו, ידיה של מולי היו מרוחות בלק סגול, ואילו אצל הרמיוני היו ציפורניים מבריקות צבועות בתכלת.

הן השתמשו בלחש קרצוף כדי לנקות את הכול, והרמיוני מיהרה למסיר הלק. בטעות היא שפכה חלק גדול ממנו על הפיג'מה שלה, אבל חוץ מזה, זה באמת היה בסדר.

"נראה לי שסיימנו עם המניקור להיום..." מולי מלמלה. הבנות מיהרו להסכים איתה, כמובן.

לאחר כמה דקות של שתיקה בשביל לעכל את זה, אך לבסוף מולי התעשתה ואמרה, "הגיע הזמן לאקסטרה פעילות: חטיפים וסיפור סודות ודברים מביכים!"

שלושת הבנות היו בסדר רק עד לקטע שבו מולי דיברה על חטיפים; משם הן התכווצו במקומן וזעו בחוסר נחות.

"נו, בנות, אל תהיו כל כך יבשות. יהיה כיף! חוץ מזה, הסיפורים והסודות לא חייבים להיות שלנו..."

הן הרימו את ראשן בהפתעה. "מה זאת אומרת?" ג'יני שאלה בחשדנות.

"זה אומר שאפשר לספר סיפורים מביכים וסודות של מישהו אחר. למשל, אני יודעת הרבה סודות ודברים מביכים של הילדים שלי," מולי הסבירה.

"אה, אז זה הולך להיות נחמד." ג'יני  חככה את ידיה בזדוניות.

אנג'לינה קפצה ממקומה, ואיתה גם כל שאר הבנות התרוממו. הן צעדו לכיוון אחד החדרים הצדדיים, לחדר שבו מולי סידרה את הפופים.

כולן התיישבו בנוחות, מולי זימנה את החטיפים מהסלון וחילקה לכל אחת מהן פנקס אחד ועט אחד. "טוב, עכשיו, כפי שבוודאי הבנתן, אנחנו עומדות לספר סודות וסיפורים מביכים. כדי שזה לא יעלם וישכח, הבאתי עטים, שמשום מה, אין להם נוצה, ופנקסים. בעזרתם נוכל לכתוב ולשמור את הכול," מולי הסבירה. "מי רוצה להתחיל?"

כולן שתקו והביטו ברצפה במבוכה. "קדימה, יהיה כיף!" מולי ניסתה לשכנע אותן. "אתן יודעות מה? אני אתחיל. אם אנחנו מקיימות את הערב הזה בגלל האירוסין של רון והרמיוני, אני חושבת שכדאי להתחיל בסיפור נחמד על רון."

הבנות החליפו ביניהן מבטים מסוקרנים ופתחו את הפנקסים שלהן. מולי כחכחה בגרונה והתחילה, "הכול התחיל בחופשת הקיץ. רון היה בן 4, וארתור החליט לקחת את כולנו לים. לאחר ריבים רבים, הסכמתי לנסות לנסוע. הכנתי אוכל וחטיפים, וארתור הביא מגבות, סידר לכולנו בגדי ים והביא מעט משחקי חוף. הגענו בשלום, ורון החליט שהוא רוצה לבנות ארמון בחול. הוא עבד על הארמון שלו במשך כשעתיים, וכשהוא סיים הוא החליט שהוא צריך עוד משהו, איזה שדרוג קטן. לאחר כמה דקות הוא הבין מה הוא צריך: דגל.

הוא חיפש זמן רב, אך הוא לא מצא אף דגל. לפתע הוא הבחין במשהו צף במים, חתיכת בד. זה היה מושלם בשביל הארמון שלו. בדיוק הדגל שהוא חיפש! הוא משך אותו ולא הבין מדוע כל כך קשה להוציא אותו. לבסוף הוא הצליח והכין מהבד דגל לארמון שלו. הדגל נפל על הארמון והחריב אותו לגמרי, ובנוסף התברר שהדגל היה מכנסיים של מישהו."

"אני זוכרת את זה!" ג'יני צחקה.

"וואו, איזה מסכן," אנג'לינה אמרה תוך כדי צחוק.

"איך הוא לא סיפר לי דבר כזה?" הרמיוני התפקעה צחוק.

"אמרתי לכן שזה כיף!" מולי קראה. "מי עכשיו?"

"הו, הו, אני," ג'יני אמרה וכמעט נחנקה מרוב צחוק. "טוב, תקשיבו, סיפור נוסף על רון שלטון: כשהייתי בת חמש, ידיד שהכרתי הגיע אליי. התקופה הזאת הייתה תקופת תוכניות הטלוויזיה של רון. בקיצור, רון, שצפה יותר מדי בטלוויזיה, החליט שהידיד שלי עומד לפגוע בי או משהו, אז הוא הגיע וצרח עליו. הידיד הזה היה ממש חזק. רון החליט להרביץ לו כדי להעיף אותו, אבל במקום זה רון קיבל פנס בעין ולחי אדומה."

"מסכן קטן," מולי אמרה. "היה קל לרפא את זה, אבל הוא ממש סבל."

"זה עדיין מצחיק אותי," ג'יני אמרה.

"טוב, יש לי סיפור נוסף!" מולי קראה וכל הבנות השתתקו. הן הכינו את העטים שלהן והביטו במולי. "כשרון היה בן 5, החלטנו לקחת אותו איתנו לגרינגוטס. הוא היה חולה, והיינו חייבים לעבור בכספת שלנו, אבל לא יכולנו להשאיר את רון בבית ובגלל זה הוא בא איתנו.

הדבר הראשון שהוא עשה היה לחבק את הגובלין ששירת אותנו. הוא אמר לגובלין שהוא חמוד וחיבק אותו. אחר כך הוא בכה בגלל שהגובלין צעק עליו, ומרוב בכי הוא הקיא על עצמו. הוא היה ממש מבוהל, והוא החליט ללכת לשירותים כדי להתנקות. הלכתי אחריו, אך זה היה מאוחר מדי; הגובלינים החליטו שהוא מנסה לשדוד. אז כן, כך עבר ביקורו הראשון של רון בגרינגוטס."

כשמולי סיימה הבנות בקושי הצליחו לנשום מרוב צחוק. פתאום הן שמעו את הדלת נפתחת והן מיהרו להירגע ולהחביא את הפנקסים. הן יצאו מהחדר וצעדו לכיוונה של דלת הכניסה.

בפתח עמדו רון, הארי, ג'ורג', צ'ארלי וארתור. הארי ורון היו מכוסים בבוץ, וג'ורג' נתמך בצ'ארלי. רק ארתור עמד וחייך.

"מה קרה לכם?" מולי שאלה.

דרך אגב, לפי הפאנפיק הזה, בעזרת כספו של הארי הוויזלים הצליחו להקים את המחילה מחדש.

הפרק הקודם		הפרק הבא