המסע להצלת אולימפוס

תהנו!

"זה הבית?" שאלתי בעודי מסתכלת על דלת אפורה מעץ.
"אני חושב שכן," ענה פאן בהרהור. "הריח נודף מכול החלונות פה, אני מרגיש אותו כמו רוח."
"דניאל - בדקת מישהו עקב אחרינו?" שאלתי, מודאגת מעט.
"מה?" דניאל הביט בי מופתע. "חשבתי שזה התפקיד של פאן!"
"שלי?" התרגז פאן. "איך זה יכול להיות התפקיד שלי?"
"אתם צוחקים עליי?" זעפתי. הם הנידו בראשם, ואני שחררתי אנחת ייאוש. "אז פשוט נקווה לטוב."
נראה שאף אחד מהם לא הקשיב. פאן התבונן בדניאל והנהן, מסמן לו שידפוק בדלת. הוא דפק שתי נקישות רמות לפני שהגיעה התשובה.
"פתוח," בקע קול דק מתוך הבית. צעדים נשמעו בקרבת הדלת; היססנו קצת, אך לבסוף נכנסנו פנימה.
כמעט התנגשנו התנגשות חזיתית באישה רזה, גבוהה, בעלת שיער חום ארוך ועיניים כחולות טובות, אשר הייתה כרוכה בסינר ואחזה בידה מחבת. ברגע שראתה אותנו היא נעצרה במקומה, כמעט הפילה את המחבת הרוחשת. המבט המופתע שעל פניה לא היה מבייש את דניאל כשהוא נכשל בשיעורי חרב. "מי אתם? מ- מה אתם עושים פה?" היא שאלה בחשש לא מועט, ונסוגה צעד אחורה.
התקדמתי לעברה והרמתי ידיים, כמחווה לשלום ולכך שאיני מתכוונת לפגוע. "קוראים לי קייט אוסוולד, ואני, טוב... בת אתנה." חשתי כיצד דניאל צובט אותי בזעם, אך לא התייחסתי. האישה נראתה לי הרבה יותר קשוחה ממה שהפגינה עד כה - לא רציתי לדמיין מה היא יכולה לעשות עם המחבת שלה, ולכן החלטתי להיות הכי כנה שאפשר.
"אתנה?" לרגע היה נדמה שהאישה מבולבלת. "אה… חצויה." היא חייכה חיוך קטן.
כבר עמדתי להסביר לה מה זה אומר כשהיא פלטה את ההערה הקטנה הזאת. הפה שלי נפער בתדהמה, ושלושתנו התרחקנו ממנה אוטומטית, המומים.
היא מיהרה להרגיע אותנו בנפנוף מחבת ידידותי. אני לא פירשתי את זה כך. "לא, אל תיבהלו… אני רואה מבעד לערפול. גם הבת שלי חצויה, קוראים לה מיה."
"מי ההורה האלוהי?" שאל דניאל בסקרנות.
מבטה של האישה התערפל. היא עצמה את עיניה בחוזקה כמנסה להיזכר, אך לא נראתה מרוכזת. "אני לא זוכרת," אמרה לבסוף בייאוש, אחרי דממה של כמה דקות.
פאן ניגש אליה בעדינות. "זה בסדר," אמר, קולו שלו ומרגיע. "מה שבטוח זה שהיא בת של אל חזק - הריח שלה היה… טוב, חזק. מאוד חזק."
האישה הנהנה ונשמה עמוק, כאילו היא מנסה להשלים עם דבריו. לאחר מכן היא אמרה, מעט בהפתעה, "לא הצגתי את עצמי! קוראים לי אוליביה אדמס. אנא מכם, סלחו לי. לא ציפיתי לביקור הקטן הזה."
"זה בסדר. נעים להכיר, גברת אדמס," אמר דניאל בחיוך.
"בבקשה, יקירי, קרא לי אוליביה," היא ביקשה בחיוך. רק עכשיו שמתי לב לגומות החן היפות אשר עיטרו את לחייה.
דניאל משך בכתפיו ושמר על אותו חיוך משועשע. "נעים להכיר אותך, אוליביה." חייכתי לעצמי; דניאל והשטויות שלו. לפעמים - רק לפעמים - הוא די מצחיק, וכשהוא מצחיק זה הופך אותו למקסים, וכשהוא מקסים זה הופך אותו לחתי- כלומר, דביל…
ניערתי את ראשי. זה ממש לא הזמן לחשוב על דברים כאלה.
אוליביה חסכה ממני את הצורך לנזוף בעצמי כששאלה, "לקרוא למיה?"
"כן, תודה. נשמח לפגוש אותה," השבתי בנימוס.
"מיה!" קראה אוליביה בקול. "בואי לכאן בבקשה!"
"אני באה!" צעק חזרה קול צלול ומבולבל, שכנראה היה שייך למיה.
"היא עוד מעט תגיע," אמרה אוליביה וחייכה בנועם. "תרצו לאכול? לשתות? משהו?"
"לא תודה, גברתי, אנחנו כאן בשליחות," אמרתי, לחוצה קלות, אך נראה היה שפאן ודניאל לא שותפים לדעה שלי. הם הנהנו בהתלהבות ועקבו אחר אוליביה למטבח, משם חזרו עם מגש עמוס עוגיות בעלות ריח נפלא ושתי כוסות חלב. חזירים.
מובן שהייתי אסירת-תודה על הכנסת האורחים של אוליביה, אבל לא היה לי כל חשק להתעכב פה יותר מן הנחוץ.
רגע לפני שדניאל הכניס לפיו את עוגייה מספר עשר, הגיעה לסלון בריצה ילדה ג'ינג'ית מנומשת. בניגוד לרצוני, לא יכולתי שלא לשים-לב ליופייה הרב.
היא עמדה מתנשפת לכמה שניות ואז הרימה את מבטה. "מה?" שאלה.
צעדתי קדימה במהירות וחייכתי. "נעים מאוד," אמרתי ברוגע. "קוראים לי קייט, ואלה הם דניאל... ופאן, שאותו את כבר מכירה, אני מניחה."
"פאן?" מיה קפצה, מופתעת. "מה אתה עושה פה?"
"אה..." פאן מלמל במבוכה ושפשף את עורפו. "אני, אמ… טוב - האמת שזה... אה… קייט תסביר לך!" הוא קפץ אחורנית וניסה להתחבא מאחוריי דניאל בעודו מכרסם עוגייה.
"באמת תודה רבה," הבטתי בו במבט מוות. פאן חייך חיוך מתנצל. "לא משנה," נאנחתי. "תגידי, מיה, את מכירה במקרה את המיתולוגיה היוונית?"
"כן, בערך," היא ענתה בחשדנות. "אני אוהבת לקרוא עליה."
"אז את מכירה את האלים?" שאלתי, מתקדמת שלב אחרי שלב.
מיה הנהנה. "את מדברת על זאוס, אפרודיטה, הרמס -"
נסוגתי אחורה, מזועזעת. "במקומך לא הייתי אומרת את השמות האלה בקול," קטעתי אותה.
מיה נרתעה. "למה?"
"בגלל שהם אמיתיים!" צעק דניאל בחדווה, הניף את ידו והפיל גשם של פירורי עוגייה על השטיח. ריחמתי על אוליביה שתצטרך לנקות את כל זה אחריו.
מיה הרימה גבה. היה ברור שהיא לא מאמינה - או, לפחות, חושבת שדניאל השתגע.
"אני הייתי אומרת את זה ביותר עדינות, אבל… בבסיס זה נכון. המיתולוגיה אמיתית, והיא חיה סביבנו כל יום." הרכנתי את ראשי. "אני בת אתנה. דניאל בן הפייסטוס."
מיה לא נראתה מפוחדת, רק המומה. "ומה פאן?" היא הצליחה לשאול.
חייכתי בעליצות. "תראה לה."
פאן צעד קדימה והניח את הקביים שלו על הרצפה. לאחר מכן הוא החל בכמה צעדי סטפס מטופשים וחיוך מפגר.
מיה לא צחקה. "מה?" היא לחשה בשקט. "אבל… אתה נכה! זה מה ש-"
"הוא לא באמת נכה," הסברתי בשלוות-נפש וצפיתי בפאן חולץ את נעליו, מוריד את מכנסיו ומעיף את הכובע מראשו. "רואה? סיפור כיסוי. תרתי-משמע."
"אההה!" צרחה מיה בבהלה ורצה הרחק מפאן. הסתכלתי עליו שוב: הכובע שלו הסתיר זוג קרניים קטנות, הנעליים כיסו פרסות כסף והמכנסיים הסתירו שתי רגלי תיש מלאות בצמר חום. "אני סאטיר," אמר פאן, מתאפק שלא לצחוק.
"זאת אומרת… אתה תיש?" שאלה מיה בחשש.
"למען האמת, אני רק חצי תיש," הוא גיחך.
"פאן," הוריתי לו. "תלבש חזרה את המכנסיים לפני שהיא תתעלף לנו פה."
הוא ציית. אני ודניאל הבטנו במיה בדאגה.
"אני בסדר," מיהרה מיה להגיד, כתגובה למבטינו. "אני פשוט קצת מופתעת."
"אי אפשר להאשים אותך," דניאל גיחך. הוא הסתכל בשעונו. "אנחנו חייבים למהר," הוא לחש באוזני.
"כן, נכון," התעשתתי. "טוב, מיה, עכשיו תורך להחליט. את באה איתנו?"
ידעתי שאין פה אפשרות בחירה - מיה חייבת לבוא או שזה יהיה סוף המסע שעוד לא התחיל. סוף המסע וסוף עולם החצויים. הסתכלתי על אוליביה ושידרתי לה במבט, 'מיה חייבת לבוא. בבקשה, תסבירי לה שזה חשוב. קיום חיי עולם המיתולוגיה תלוי בכך.'
אוליביה הנהנה הנהון קטן שבקושי הורגש. מיה הסתכלה עליה, פיה פעור קלות.
"לכי," הפצירה בה אוליביה. "אני מאמינה בך."
מיה נאנחה וחיבקה את אמה. "אני אוהבת אותך."
"גם אני, מתוקה."
"אל תשכחי להאכיל את החתול שמסתובב במרפסת בלילה. ולהשקות את הנענע שלי. ואל תתני לפיטר להתקרב לי לחדר."
אוליביה חייכה וגומות החן שלה הבזיקו. "בהצלחה," היא לחשה, וארבעתנו יצאנו החוצה.

*****

"יש דבר אחד שאני לא מבינה," אמרה מיה בעודנו מסתובבים ברחובות.
"כן?" שאלתי.
"איך הצלחתם למצוא אותי? איך ידעתם בכלל שאני חצויה?" היא שאלה, ומטון הדיבור שלה הבנתי שהנושא הציק לה.
"מצאנו אותך בזכות פאן," אמרתי. פאן ניפח את חזהו בגאווה מאחורי גבי. "בתור סאטיר הוא יכול להריח מפלצות וחצויים, כך הוא איתר אותך. בנוסף הוא דיווח שיש לך חותמת שחורה על העור… חותמת שמאז הנבואה, אנו מכנים אותה חותמת הדם."
מיה החווירה. "איך ידעתם על החותמת?" שאלה.
הראיתי לה את כתפי. "גם לי וגם לדניאל יש כזאת. אנחנו חלק מהחצויים שעליהם דיברה הנבואה."
"איך זה הגיוני?" הוסיפה מיה לשאול.
הסתכלתי על השמיים, ואז חזרה על מיה. "קמת באמצע הלילה אחרי שהרגשת צריבה בכתף?" היא הנהנה בהיסוס. "כן, זה מה שקרה לכולנו. הנה הסיפור בקצרה: האלים נמצאים בסכנה. הם קיבלו נבואה שדיברה על שבעת חצויים אשר יכולים להציל אותם, והם מיהרו לסמן את כל החצויים האלה. אני ודניאל חלק מהם, וגם את, כמובן. אנחנו לא יודעים איפה השאר."
"נבואה…?" לרגע מיה נראתה מוטרדת. התבוננתי בה במבט אוהד, מעודדת אותה לספר מה קרה. אבל היא הנידה בראשה. "החותמת היא הסימן?" שאלה לבסוף. הנהנתי לכיוונה.
"וכל מי שיש לו את החותמת הזאת הוא חצוי שנבחר למסע הזה?"
"כן," אישרתי.
מיה נאנחה בכבדות.
"מיה? הכל בסדר?" שאל פאן.

"אני יודעת למי עוד יש את החותמת הזאת." היא אמרה.

"באמת?" שאלתי בתקווה והזדקפתי. "זה נהדר! מי החצוי?"
מיה נאנחה, פניה קודרות. ואז היא ענתה, בקול מאוכזב קלות. "טום לוידסון..."

אשמח לתגובות וביקורות.

הפרק הקודם		הפרק הבא