יומנה של פראיטור

היי!

הפרק מוקדש לריילי וויזלי ולשירה שמאי ששלחו לי רעיונות להמשך. 

מקווה שתאהבו.

ליומני היקר,

עדיין לא הצלחתי למצוא לך שם. כנראה שתצטרך לחכות עוד קצת. 

אנחנו בצד הכביש, מחכות לאוטובוס שאולי יעבור פה ואולי לא. אחרי תקרית הסופרמרקט החלטנו לישון במשמרות, אז עוד שעתיים אני אעיר את היילה ואלך לישון בעצמי.

אולי כדאי שאספר לך את הכל מהתחלה. אז ככה: 

הייתי בחדר וארזתי. לקחתי תיק עם בגדים, בקבוק מים, פנס, אולר, שני עטים ואתה, כל החסכונות שלי, וקצת אוכל לימים הקרובים. לא האמנתי שאנחנו באמת עוזבות. אולי סוף סוף יהיו לנו חיים נורמליים.

היילה באה לחדר שלי. היא סחבה תיק גדול ופגיון חלוד ממתכת שלא הכרתי.

היא ראתה שאני מסתכלת עליו ואמרה "לקחתי מהסלון. יכול להיות שנצטרך אותו."

היא לקחה גם את כל החסכונות מברצ׳ינה, ועוד די הרבה כסף שלא היה לי מושג מאיפה היא השיגה.

היינו מוכנות ליציאה כשנזכרתי בקוקו.קיוויתי שלוסייה תטפל בה.

כבר כמעט הגענו לדלת כששמעתי קול צרוד, ומאוד כועס.אבא ראה אותנו.

"בוגדות." הוא לחש."רוצחות." התכווצתי בפחד.

אני זוכרת במעומעם את מה שקרה אחר כך. 

כיסא עף לעברנו ופגע בהיילה. היא קרסה, ואני הייתי בטוחה שהיא מתה. ידעתי שהכיסא הבא יפגע בי. 

לא חשבתי על מה שאני עושה. ידעתי שהדבר מולי- שאף פעם לא באמת היה אבא שלי- פגע בהיילה, שהיא הבן אדם היחיד בעולם שאני אוהבת באמת.

לא יכולתי לתת לו לפגוע בה שוב.

אני רק זוכרת שחטפתי את הדבר הראשון החד שראיתי. החרב המוזהבת, שכבר לא הייתה כל כך כבדה. 

אחרי זה ישבתי ליד היילה וניסיתי לטפל בה כמה שאני יכולה. היה לה סימן מהפגיעה בראש.

פתאום הדלת נפתחה. נרגעתי כשראיתי שזאת רק לוסייה. 

היא רצה אלי, וקראה "הו, אלים! ידעתי! הרגשתי שזה זה! מה קרה?" 

הסברתי כמה שיכולתי. לא היה טעם לשקר.

היא מלמלה לעצמה. "ידעתי.... אבל שתיים מאותו אבא? מאניה..הן חייבות לדעת...." היא עצרה. "תקשיבי, ריינה. את חייבת להאמין לי." היא דיברה בדחיפות,

ונראתה לחוצה מאוד. הינהנתי.

"הבעל שלי לא מת מסרטן. הוא אל. אפולו, למעשה. הבן שלי נהרג בקרב, על ידי מפלצת. אני בת תמותה, אבל אני יכולה לראות דרך הערפול. לא כמו פעם, אבל עדיין..... "

לוסייה הושיטה לי פתק קטן.

   מחנה יופיטר ורומא החדשה

כביש 154 מזרח, מנהרת קלקודט,

יציאת החירום השנייה מימין.

"אתן חייבות להגיע לשם. זה המקום הבטוח היחיד בשבילכן."

 "אבל... זה באמריקה" לוסיה הנהנה.

"תצטרכו להגיע עד לשם. אבל תהיו בטוחות. זה המקום הכי טוב לאנשים כמוכן-"

"אנשים כמונו?"

"חצויים. חצי אלים." זה בלבל אותי לגמרי. "רגע. אז אמא שלנו-" 

"היא אלה רומית." המבט של לוסייה נעצר על החרב המוזהבת. היא הסתכלה על החריטה המסובכת על ניצב החרב.

"אתן בנות בלונה"

אמממ.... תגובות?

כמו תמיד, אני אשמח לשמוע רעיונות להמשך. עדיין לא מצאתי שם ליומן, אז אני פתוחה להצעות.

ודבר אחרון: אני מתכננת באחד הפרקים הבאים להפגיש אותן עם איזה מפלצת נחמדה. קיקלופ? גריפון? בסיליסק? מוזמנים לשלוח לי ינשוף או לכתוב בתגובות.

הפרק הקודם