לוקווד ושות': הפגיון בשולחן המורה

"אנחנו יושבים בשקט," אמר לוקווד. "הוא קולני, הוא מפחיד, אבל הוא לא ממש תוקף אותנו ישירות. אם הוא יכנס לחדר, זה עניין אחר. נחכה ונראה."

אפילו כשהוא דיבר, חבטה אדירה שלישית נשמעה שוב על הדלת. שבבי טיח נפלו מהתקרה והרצפה רעדה. ג'ורג' ואני נרתענו חזרה אל תוך המעגל. הגבהנו את הדקרים שלנו, שרירנו התקשחו, וחיכינו –

וחיכינו...

שום דבר לא בא.

שתיקה נפלה מחוץ לדלת. לחץ השתחרר מהחדר. השְבַלִים הקטנים של ערפל הרפאים התמעטו ונעלמו.

כולנו נשפנו נשיפה ארוכה וקולנית. אפילו לא הבנתי שעצרתי את נשימתי.

"הטמפרטורה חוזרת לעשר מעלות," דיווח ג'ורג'.

לוקווד הנהן. "זה נגמר. לעת עתה." הוא יצא מהמעגל, צעד אל הדלת ופתח אותה. הגענו למסדרון החשוך, מאירים עם הפנסים שלנו מסביב. המעברים השׂתרעו ישר קדימה, ולצד שמאל וימין. הכל היה דומם.

"כלום," אמר ג'ורג'.

"לא ממש," אמר לוקווד בהתפכחות. "תסתכלו על זה." הוא כיוון את אלומת הפנס שלו אל הקיר ליד הדלת, והאיר בעזרתה על לוח העץ, זה שהיה כתוב עליו ספריית הזיכרון של ארנסט פוטס. השלט לא נראה חלק כמו שהיה לפני כן: שתי חתכים עמוקים וגדולים הבקיעו באלכסון את פני העץ, חוצבים דרך המילים. אולי סכין עשתה את זה. או טפרים. או ציפורניים חדות וארוכות. היו הרבה אפשרויות, בעצם, ואף אחת מהן לא יותר מדי נעימה.

"האם זו רק אני," אמרתי, "או שמשהו לא מאוד שמח על הספרייה החדשה והנחמדה הזו?"

ג'ורג' פזל לעבר השלט מבעד למשקפיו העגולים והעבים. "או זה או שהוא לא אוהב את הברנש הזה, ארנסט פוטס. תסתכלי איך השם שלו נחתך."

הנהנתי. "אולי הוא התנגד לשיער הפנים המגוחך שלו. אני יודעת שאני עשיתי את זה."

"תהיה הסיבה אשר תהיה," אמר לוקווד, "אני לא מרגיש שהספרייה לגמרי במרכז הרדיפה. תוצאות המדידות שלנו לא היו קיצוניות בפנים. המקור חייב להיות במקום אחר."

אה, כבר הזכרתי מקורות? זה משהו בקשר לרוחות רפאים, אתם מבינים. הן לא פשוט צפות להן איפה שהן רוצות. כולן קשורות לדבר או למקום ספציפי – המקום בו הם מתו, או משהו שהיה חשוב להם בחיים, או (לרוב) שרידיהם הגופניים. אנו מכנים נקודת קישור זו 'המקור', וזה מה שהסוכנים מחפשים. מוצאים אותו והורסים אותו, או אוטמים בכסף – וזה סוף הרדיפה. ואז כולכם יכולים ללכת הביתה לתה.

"מוטב שנבדוק את הכיתה ההיא עכשיו," אמר לוקווד. "נסתכל על הסכין המסתורית הזו, ש – כן, ג'ורג'? מה זה?"

ג'ורג' התנועע בדחיפות. או שפתאום הוא צריך להתפנות או שהיה לו רעיון. או שניהם. לפעמים השניים אכן הלכו ביחד. בכל מקרה, עדיף לא להתעלם ממנו.

"אולי אני יכול להישאר בספרייה, אם זה בסדר," הוא אמר. "אני רוצה לראות אם יש ספר על ההיסטוריה של בית הספר, או כמה כתבי עת ישנים של בית הספר או משהו כזה. אני רוצה לגלות קצת יותר על מנהל בית הספר הישן פוטס אם אוּכל. אתם אף פעם לא יכולים לדעת, זה עשוי להועיל."

זאת נקודת החוזקה של ג'ורג' – הוא מגלה דברים. לוקווד הנהן. "בטוח שתהיה בסדר לבד?"

"כמובן. אתם לא צריכים להחזיק לי את היד. אני יכול לסחוב את כל מה שאמצא לתוך השלשלאות ולקרוא את זה שם. אהיה בטוח לחלוטין. נתראה בקרוב."

ג'ורג' חזר לספרייה. לוקווד ואני יצאנו לדרכנו במעבר השמאלי. שוב היינו בחלק ישן של בית הספר, עם קירות של חיפוי וטיח. משמאלנו נפתחו מספר דלתות ובדקנו אותן בקצרה תוך כדי הליכה. החדר הראשון היה מחסן, מלא במגבים, שואבי אבק וערמות של גלילי נייר לשירותים. הטמפרטורה הייתה קרירה כאן: כמעט שבע מעלות. הבא היה מעט יותר מחדר ארונות שהכיל נייר, עטים ומכשירי כתיבה אחרים. גם הוא היה קר מאוד. השלישי, השירותים של הבנים, הריח מעט מסריח, אבל היה הרבה יותר חם – כמעט שתים עשרה מעלות. הרביעי –

הדלת הרביעית הייתה פתוחה. לא היינו צריכים לקרוא את השלט שלה כדי לדעת שזה מה שחיפשנו. זגוגית החלון שלה נופצה; רסיסי זכוכית מבריקים נצצו לאור הפנסים שלנו, וחרקו מתחת למגפינו כשנכנסנו לחדר.

בכל מקום היו עדויות לעזיבתם המהירה של התלמידים יום קודם: ספרים וקלמרים בלגנו את השולחנות; תיקים ומעילים היו מונחים מקומטים על הרצפה. בקדמת הכיתה, כיסא המורה היה מונח הפוך. ובסמוך, מבצבץ מצד השולחן שפנה לדלת, מצאנו את החפץ שהבהיל כל כך את מר וויטאקר.

זו הייתה סכין ארוכה ודקת להב. הקת הייתה עטופה ברצועות עור, ישנה מאוד ומרופטת. גם שרידים של קורי עכביש אפורים היו תלויים ממנה, מתנודדים קלות מתזוזות אוויר קטנות.

"זאת לא סכין רגילה," אמרתי. "זה פגיון."

"את יודעת איך זה נראה לי?" אמר לוקווד לאט. "נשק צבאי ישן. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שזה נשק ממלחמת העולם הראשונה – מהסוג שכל החיילים נשאו."

"טוב, מאיפה הוא הגיע?"

"נענה על זה, ונמצא את הרוח שלנו." לוקווד התיישר. "שמעי, לוסי - אני הולך לעשות בדיקה פעם נוספת בהמשך המסדרון. אני די בטוח שלא יהיה מה למצוא: אני חושב שהמקור נמצא בין המקום הזה לספרייה. אני אחזור בעוד דקה, אבל בזמן שאני הולך, פשוט תתחילי את המדידות בכיתה, בסדר?"

"בטח."

הוא החליק החוצה מהדלת והלך אל תוך החושך. בקושי הבחנתי שהוא הולך. הייתי עסוקה מדי בבהייה בפגיון שבשולחן. אחד הכישרונות שלי, אתם מבינים, הוא של המגע. לפעמים, אם אני אוחזת בעצם שיש בו חיבור על חושי כלשהו, אני מרגישה או שומעת דברים הקשורים לעבַרו. לא בכל פעם. זה לא תמיד עובד. ואם החיבור העל חושי חזק מדי, זה יכול להיות לא נעים או אפילו מסוכן עבורי. אך התובנות לעיתים קרובות שימושיות.

בהיתי בפגיון ותהיתי אם עלי להסתכן בזה...

הפרק הקודם		הפרק הבא