אדון על המוות

"אתה סתם אכזרי! רודן! סדיסט!" הטיח ג'יימס באביו. "לא! לך מכאן! מרושע! נהנה לראות אותי סובל, אה?"

"ג'יימס סיריוס פוטר, אתה לא תדבר ככה לאבא שלך. אתה שומע אותי?" איימה ג'יני.

"לא, אני לא שומע אותך. תגידי לו שיצא לי מהחדר!"

"ג'יימס", אמר הארי, "אתה בוגר מספיק כדי לשוחח כמו בן אדם, אתה רוצה שנחזור להתנהג אליך כילד? שנרכיב אותך על מטאטא צעצוע?"

"אתה מאיים עלי? אין לי מה להפסיד, את כל מה שהיה לי כבר לקחת לי!" בכה ג'יימס. כאילו, יותר כועס עם דמעות בעיניים.

"אתה חושב רק על עצמך! ומה איתי? יש עוד אנשים ביקום! אתה לא הכל!"

בסערת הרגשות, כשג'יימס צועק על אביו, התלקחה אש לפני מיטתו של ג'יימס והחלה להתפשט לכיוון הארי שעמד בפתח.

"אני אתן לך זמן לחשוב על זה. תשתלט על עצמך ותנסה לא לשרוף את כל החדר שלך".

ג'יימס קבר את ראשו בכרית ופרץ בבכי. גם אם הוא היה יודע להטיל פטרונוס, אני לא חושב שהוא היה מסוגל לגייס זיכרון טוב לאחד באותם רגעים.

אבל היה מישהו שכן.

"כשאתה תהיה אב, אתה לבטח לא תתנהג כמוהו" אמר קול לצידו בלחש.

ג'יימס הנמיך מעט את עצמת הבכי, מנסה להבין איך עבר מי-שזה-לא-יהיה את האש בפתח החדר.

הוא הרים את ראשו מהכרית הרטובה עם ציורי הסניצ'ים הקטנים עליה והופתע מעט כשראה כתם של כסף, אבל אז הוא הבין וניגב את עיניו מהדמעות.

מישהו, יצור, רוח רפאים, גחלילית ענקית, משהו, ישב על המיטה היכן שרגליו של ג'יימס נחו.

מוזר, לא היה כל לחץ על רגליו של ג'יימס.

 "מה- מי אתה?"

"הו, זה לא אני. זה הפטרונוס שלי".

"איזה מין יצור הוא הפטרונוס שלך? זה צלופח?"

"יש לו הרבה שמות, יותר ממה שאני בעצמי מכיר. הוא נקרא כנפתן או מנטה ריי או בטאן, ולפעמים גם חתול ים. זה יצור מעניין ש-אני לא חושב ככה, אבל אנשים אומרים שהוא מתאים לאופי שלי".

"זה קצת מוזר לשמוע את זה מדג-חתול אממ…"

"חתול ים, כן. אני יכול להגיע בעצמי, אם תרצה".

"אההה… בטח! איך בדיוק?"

ולמה באמת לסרב למסיג גבול חצוף שיושב לך על הרגליים ומסביר לך על דגים בזמן שהנושא הכי חשוב בעולם כרגע הוא העוול שעשה לך אבא שלך?

למה? אם הוא מבקש יפה, למה לא?

"אם היית מוגל הייתי אומר שזה קסם. אבל אתה לא מוגל ואתה יודע שזה קסם. אז אני מניח שתסתפק ב'קוסם לעולם לא חושף את סודותיו'?"

"לא, אתה יכול. ברור. אם אתה רוצה".

למה הוא עושה את זה? בחיאת! תחשוב בהיגיון.

"טוב, החלק הבא מלווה בהבזק אור חזק מאוד, אבל זה יהיה לפחות משניה, אז יספיק אם תמצמץ".

כמובן ששוב לא מסרבים לאדם זר וכו'. ג'יימס מצמץ. הפרק הזה נעשה ממש לא חינוכי.

בחלקיק השניה הבודד שבו היו עפעפיו סגורים ג'יימס ראה אדום בוהק. ואז ירוק חשוך, כי זה היה בוהק מדי.

מולו עמד אדם שאילולא היה דג עד לפני כמה שניות הייתי מתאר אותו כ'חד-קרן-כסוף-עם-נטיה-לאפור-זקן-וסגול-לילך'. שזה ללא ספק קצר יותר מ'האיש-שרק-לפני-שניה-היה-מנטה-ריי-בטאן-חתול-ים-כנפתן-דג-מוזר-כלשהו-ועכשיו-הפך-במהירות-על-למשהו-בין-אדם-לרעמת-שיער-אפורה-ובגדים-בלויים-בצבע-חום-וסגול'. תספרו את האותיות אפילו.

"שלום".

"גם לך, ג'יימס".

'אני עד כדי כך מפורסם?' אין צורך לומר מי חשב את זה.

"מי- אממ… אתה?"

"מעולם לא הייתי טוב בהכרויות, אפשר לומר שאני משהו בין פיה מגשימת משאלות, פסיכולוג זקן וחתול ים".

זה לא ענה לו על השאלה.

משום מה ג'יימס החליט לשתוק.

"שנתחיל?" שאל קסנופיליוס.

"בטח, רק… במה?"

הוא יודע איפה זה מוחבא.

האיש אמר לו.

הוא עכשיו בלתי נראה.

האיש עשה את זה.

הוא חייב לעשות את זה.

זו הנקמה שלו.

הוא לא יעצור כדי להפריע ללילי לשחק וגם לא כדי לשפוך דיו על הקלף של אלבוס.

הוא בלתי נראה למטרה אחת.

עכשיו זה החלק עם המדרגות החורקות.

הממ… להתגלש על המעקה זה רעיון לא רע בכלל.

הוא יודע איפה זה, ואיך לפרוץ את ההגנות.

האיש דאג להכל.

מה שהוא צריך לעשות זה רק להיכנס, לקחת את זה ולהחביא את זה.

ואבא שלו לא ידע.

מדי פעם האיש לחש לו הערות, אזהרות או תמיכות רגשיות באוזן.

קסנופיליוס צפה בילד, תחת לחש קונפונדוס קטן, לורח את הגלימה ממחבואה, מתעטף בה וחוזר אל המדרגות.

"כדאי לך להחביא אותה למטה. המדרגות יחרקו בדרך למעלה. אתה לא יכול להתגלש על המעקה שוב". לחש נשמע באוזנו של ג'יימס. אם זה משנה לכם, זו הייתה האוזן השמאלית.

הקטנצ'יק מספיק טיפש כדי לא לחשוב על זה ש"האיש" רואה גם איפה הוא מחביא את הגלימה.

הוא במרחק שכפול אחד של הגלימה והטמעת לחש הנגזה והיא שלו.

גלימת ההיעלמות.

החלק הראשון בתוכניתו.

קסנופיליוס ייעלם משם בתוך שניות וג'יימס יוותר יותר רגוע אחרי המריבה עם אביו.

אולי הוא צריך להיות פסיכולוג.

או אולי פסיכופת?

"לונה! אבא בבית!".

דלת הכניסה נפתחה.

"לונה? את כאן?" קרא קסנופיליוס אל תוך החלל הריק.

"נו, היא בטח שוב יצאה לדייט עם הסלמנדרה ההוא".

יותר טוב בשבילו.

הוא נכנס לחדרו והכניס את ידו לשקע במדפסת העיתונים הרועשת.

המכונה נדמה.

קול אחר נשמע.

פתח נפער בצד המדפסת.

במרכז החלל עמדה תיבת עץ בעלת שבעה מנעולים. היא הייתה פעם של מודי. ואיכשהו, דרך מנדנגוסים פלצ'רים וכמה אוניות שמנות, היא הגיע אליו.

מפתח מספר 6.

קסנופיליוס קבר את הגלימה מתחת לערימת מלשינסקופים שבורים וזבל אורגני יחד עם עוד סודות וזכרונות

רעש מלמטה.

"אבא! הבאתי את ראלף לארוחה! הוא אמר שהוא ישמח לספר לסבא שלו על השנורקקים פחוסי הקרן".

"סבא שלך - ניוט סלמנדרה, נכון?" קסנופיליוס איכשהו היה כבר בתחתית המדרגות.

"אכן כן", אישר ראלף.

"תשתה תה שזיף דיריג'יבילי? כמה סוכר?

"אני משער שכפית תספיק".

קסנופיליוס נופף בשרביטו והמים החלו להתחמם.

"אם כך", פתח, "השנורקקים"...

הפרק הקודם		הפרק הבא