מאלפוי הבת

רעשים מבחוץ העירו אותי. קמתי בבהלה ממיטת הברזל.

לפתע נזכרתי בתאריך.

קפצתי מהמיטה כל כך חזק, עד שכמעט שברתי אותה.

היום אני נוסעת לפנימיית עוף החול!!!
לא היה קל לשכנע את ההורים שלי לנסוע. הם לא הסכימו להיפטר ממני כל כך מהר, הרי אני המשרתת האישית שלהם… בסופו של דבר אחרי:
6 ינשופים מארבלה 

ינשוף אחד מדמבלדור

23 ינשופים מהורים של ילדים שמשתתפים בפנימייה וסיפרו כמה הם נהנים

3 ביקורים של ארבלה אצלנו

התחננויות בלתי פוסקות שלי

ושביתת רעב שלי שנמשכה חצי יום

הם נכנעו והסכימו לשלוח אותי לשם. הרבה מזה נראה לי בגלל מכתב מאיזו אמא אוכלת מוות שהבת שלה לומדת שם.

חיכיתי בקוצר רוח לשעה 11, שבה ארבלה אמרה שתבוא לאסוף אותי.

בשעה 11 ודקה נשמע הצלצול המיוחל בדלת.

איזו הרגשה טובה זו הייתה לא ללכת להתחבא אלא לפתוח את הדלת בעצמי! (אחרי שווידאתי כמובן שאף אחד לא מסתכל עלי מהרחוב)

"אלינור!" חיבקה אותי ארבלה בשמחה. "מוכנה לצאת לדרך?"

הנהנתי בראשי וממש קפצצתי אחריה בהתלהבות.

נפרדתי בקרירות מהוריי ומאחי. לא היו חיבוקים, לא נשיקות, רק בהצלחה מנומס ומלגלג.

לפני שיצאנו מהאחוזה הושיטה לי ארבלה גלימה כסופה. "זו גלימת היעלמות" הסבירה. "הורייך התעקשו שתשימי אותה עד שנגיע. אנחנו לא רוצות שמישהו יזהה אותך, נכון?"

לבשתי את הגלימה. מה שחסר לי עכשיו זה שההורים שלי יכעסו על ארבלה בגלל שגילו אותי.

נכנסנו למכונית ישנה וחבוטה ובה נסענו עד לתחנת הרכבת. בדרך הסבירה לי ארבלה על הפנימייה:

"יש פנימיית בנים- פנימיית הדרקון, ופנימיית בנות- פנימיית עוף החול. כל הפנימייה נמצאת על בית עץ ענק ביער. למעשה אלו מלא בתי עץ ביער גדול שמחוברים בגשרים. המקום מוסווה בקסם כמובן. חלק מצוות המורות הן מכשפות וחלקן מיוחדות." אהבתי ממש את איך שהיא אומרת "מיוחד" במקום "סקיב" שזה בעיני כינוי גנאי. "שנת הלימודים מתחילה ב 1 בספטמבר. היום ה27 באוגוסט. בכוונה הבאתי אותך לפני כדי שתכירי חלק מהבנות." כשראתה את המבט התמה על פני הסבירה: "יש הרבה בנות שמגיעות אלינו מבתים כמו שלך, שבהם לא רוצים אותן. הן מקבלות אפשרות להישאר בפנימייה לחופש. כמובן שהן לא לומדות, אבל הן נהנות בטיולים שווים, בפעילויות במחנה ובכללי מתחושת חברה". "איזה יופי!" קראתי בשמחה "זה אומר שלא אצטרך לחזור הביתה!" "כן" חייכה אלי ארבלה "את מוזמנת להישאר גם בחופשות. איך שהזמן טס! כבר כמעט הגענו ועוד לא סיפרתי לך על כל הדברים. כל 5 בנות מקבלות ביתן קטן ולכל שכבה יש צבע שהביתנים שלהן צבועים בו. את בשנה הראשונה שלך (גיל 13) ולכן תקבלי את הצבע האדום. יש שלושה ביתנים בשכבה שלך. זאת אומרת שאת עם 15 בנות בכיתה". "מה לומדים אצלכם?" שאלתי. "לומדים את מקצועות הלימוד של המוגלגים וגם משק בית, תולדות הקסם ויש גם חוגי בחירה. ממש כיף אצלנו. את תהני מאד".

הגענו לתחנת הרכבת. ארבלה לקחה מעין מכשיר קשר מוזר של מוגלגים ולחשה לתוכו משהו לא מובן (מכשירי קשר של מוגלגים עושים המון רעשי רקע!). כעבור כמה דקות יצא איש מסמטה סמוכה ובידו מזוודה שחורה עם עוף חול אדום וכתום. "זה סמל בית הספר, וזו המזוודה שלך" הסבירה לי ארבלה. "יש בפנים בגדים, ציוד ספרים ועוד כמה דברים".

שמחתי מאוד והודיתי לה. אחר כך עצרנו וקנינו משולשי פיצה לשתינו, כי כבר היינו רעבות. עלינו לרכבת, ויצאנו לדרך ששינתה את חיי.

הפרק הקודם		הפרק הבא