ילדי האריות *גמור*

אור חזק ולבם סינוור את עיני. מצמצתי והתרוממתי באיטיות. הבטתי סביבי. שכבתי על מיטה לבנה בתוך חדר לבן.

"היפיפיה הנרדמת התעוררה סוף כל סוף,” נשמע קול מאחורי. “וזאת בלי שהנסיך נתן את הנשיקה. איזו תפנית בלתי צפויה בעלילה... “

נער מוכר טיפונת בעל שיער בלונדיני ועיניים ירוקות התקדם לעברי.

"היי אני ג'ייסון,” הוא אמר והשיט את ידו. לחצתי אותה בבלבול. “נפגשנו אז באותו לילה גורלי,” הוא אמר בדרמטיות. “אך אני חושש שפגישתנו נקטעה בגלל אוטובוס אחד שהיית מוכרחה לעלות עליו.”

"כן, קו מאה שמונים ותשע,” מלמלתי בהיסח דעת. “תגיד, כמה זמן היפיפיה הנרדמת הייתה 'נרדמת', הא?”

"אוו, אני שמח שיש לך חוש הומר בריא כמוני,” אמר ג'ייסון. “למזלך היא הייתה 'נרדמת' רק מספר שעות, לא מאה שנה...”

"אוו, יופי,” עניתי. “כי אם הייתי עכשיו שוקעת אל מאה שנות שינה זה יה ממש אוים ונורא, מה גם שסביר להניח שהייתי שוקעת בשינה לנצח כי אין לי איזה נסיך ש...”

"אוו, התעוררת,” נשמע קול מהפתח.

הרמתי את מבטי. הנערה הבלונדינית שראיתי לפני כמה ימים עמדה בפתח החדר, נשענת על המשקוף.

קמתי על מקומי במהירות.

“מה קרה? איפה אני?” נזכרתי במשפטי פתיחה הרגילים שבהם משתמשים כאשר את מתעוררת בחדר זר ויש בו אנשים שאת לא מכירה.

“את נשרטת, על ידי צבוע,” אמרה הנערה. “אל תדאגי, זה יתרפא.”

“ומהשריטה הזאת התעלפתי?” שאלתי. “ממתי מתעלפים משריטות ומאיפה לעזעזל הצבוע ההוא הגיע לשם? לאמצע תל אביב?”

“אם השריטות מספיק עמוקות ונוסף להם הלם ממש גדול אז כן, בהחלט אפשר להתעלף.” אמרה זואי.

“הלם ממש גדול? מה זה אומר?”

“זה אומר שראית דברים שאין לך הסבר הגיוני איך הם קרו,” אמרה זואי. “מה שראית היה משגע כל מישהו אחר. סביר להניח שהיית מתעלפת מהלם גם בלי השריטה...”

מ..ממה?” גמגמתי. “איפה אני? ואיפה זאם לעזעזל הוא - “

עצרתי בבת אחת. נזכרתי לפתע במה שקרה... בזאם שהופך ל...”

“אז זאם באמת נהפך לאריה?” שאלתי. שמה לב עד כמה השאלה שלי נשמעת מגוחכת.

“באיזה צבע הייתה הרעמה שלו?” שאל ג'ייסון. לא ידעתי אם הוא צוחק עלי או שהוא רציני אז לא עניתי.

“הבנתי, אז הוא כן נלחם בצבוע,” אמרה זואי. “ברור, אז מאיפה הוא קיבל את כל הפציעות האלה...”

“זאם נפצע?” שאלתי בבהלה. “איפה הוא?”

“הוא נמצא בחדר הסמוך.” אמרה זואי.

“לפני שה.. הומלס/צבוע ההוא הגיע אז אני כמעט נדרסתי על ידי משאית בצומת,” אמרתי.

“איזה יופי שכמעט,” אמר ג'ייסון.

“זאם הגיע ותפס אותי,” אמרתי. “הוא רץ במהירות על אנושית, באלפית שנייה הוא פשוט הצליח לרוץ לתפוס אותי ולגרור אותי במהירות בצד השני של הצומת...”

“כן, לא סתם זאם מכונה 'המגיסטר'” אמרה זואי.

“מה? מה זאת אומרת המגיסטר?” שאלתי בכעס. “אני מבולבלת לגמרי ומאז שהתעוררתי פה אתם לא נתתם לי אפילו תשובה ברורה אחת!! מה לעזעזל קורה פה? איפה אני? איך זה הגיוני שזאם נהפך לאריה, מה הוא סוג של איש זאב כזה? ואיך לעזעזל הצבוע ההוא הגיע לשם? ומה קרה בצומת? ובכלל, מה קרה אז, באבן גבירול, כשהיידים של זאם התחילו לזהור? ובכללי, מה קורה כאן???”

“תרגעי,”אמרה זואי. “אנחנו נסביר לך הכל.”

“בשביל מה?” אמר ג'ייסון. “בין כה וכה הזיכרון שלה הולך להימחק, זה ממש משעשע ככה, כשהיא כועסת...”

“אתם לא הולכים למחוק לי שום זיכרון!” קראתי בכעס. “אני הולכת לצאת מפה ולספר לכולם את כל מה שעבר עלי!”

“ובדיוק בגלל זה אנחנו נצטרך למחוק לך את הזיכרון,” אמר ג'ייסון.

“בסדר, אז אני לא אספר לאף אחד, אוקי?”

“אחנו עדיין נמחק לך את הזיכרון,” נשמע קול מוכר מהפתח של הדלת. זאם נכנס ונעמד ליד זואי. “אנחנו לא יכולים לקחת שום סיכון.”

"למה אתם איזו כת סודית בעלת כוחות על שסוגדת לאיזו שד?” שאלתי.

"מהה???” ג'ייסון התפוצץ מצחוק. “מאיפה הקרצת את זה? אין כזה דבר שדים, זאת אומרת צבועים נראה לי הם הדבר הכי קרוב לשדים אבל...”

"לא, אנחנו לא איזו כת סודית בעלת כוחות על שסוגדת לשד,” אמרה זואי והבליעה חיוך. “בחיאת, זאם, אם היא לא הולכת לזכור כלום אז אפשר לספר לה? מה זה משנה?”

"אהה, זאם,” עכשיו נזכרתי. “מה קרה בסוף עם הצבוע ההוא? ו.. נהפכת לאריה באמת? כאילו לא הזיתי או משהו כזה?”

זאם נתן מבט לזואי שאומר 'אני מבין עכשיו למה התכוונת.' “כן, נהפכתי לאריה.” הוא אמר.

"ולא סתם אריה,” אמר ג'ייסון. “המגיסטר,” הוא הניף את ידיו בדרמטיות. “המגיסטר בכבודו ובעצמו, טם דה טם!” והוא עשה את עצמו כאילו הוא צופר בחצוצרה.

"ג'ייסון, אתה מוכן בבקשה להפסיק עם זה לדקה?” אמר זאם וגילגל את עיניו.

"כן, למרות שאתה מנסה להפוך את הכל ליותר דרמטי אז אתה רק הופך את הכל לפחות דרמטי ואנחנו כן צריכים שזה יהיה דרמטי אז פשוט תפסיק בסדר?”

שלושתינו בהינו בה.

"מה?”

"אוח, לא משנה,” אמר זאם. “ואת, אממ... איך אמרת שקוראים לך?”

"לא אמרתי,” עניתי בכעס. “ואם הזיכרון שלי הולך להימחק אז מה זה משנה? בין כה וכה אתם הולכים לשכוח שבכלל הייתי פה.”

זאם תקע בי מבט.

"טוב בסדר, קוראים לי תמר.”

"יופי, אז תמר, בואי אחרי, יש המון דברים לספר לך.”

הפרק הקודם		הפרק הבא