הדודא חסר הצעקה

״אז מצאתי קונכייה בצורת משהו שדומה לשבלול, מה שאומר כמובן שאני אוהבת מלפפונים וצריכה לנסות לטעום עוד פעם…״

ינטין התעורר מתערובת של מילים בלתי הגיוניות. הוא בעט באדמה העמוקה וניסה לעשות סדר בדברים ששמע.

״אז הוא אמר לי שהוא רוצה שלוש יונים ותות…״

מה? יכול להיות שהוא פספס כמה משפטים באמצע? לא יכול להיות שזה מה שבאמת אמרו. מה קורה לו?!

״ואני חשבתי שהליוויתן שגר בחדר ההלבשה מכוער קצת…״

אולי הוא עייף… או חולה. מה קורה לו בראש?

״כי אני לא אוהבת מנגו ואת הסבתא של מושי האוגר אני מצחיקה…״

לא יכול להיות- אבל מה באמת אמרו?

״אני חושב שאני הוזה״ אמר קול עמום בעציץ שלצידו

אבל זה בדיוק מה שינטין הרגיש! הוא חפר כלפי מעלה בציפורניו המחודדות, המלוכלכות מאדמה, וראשו פרץ מחוץ לעציץ. הוא נשם נשימה עמוקה, ואז עוד אחת, ומצמץ בזהירות.

ג׳יני ישבה ישיבה מזרחית על השולחן, וקראה ספר עבה. השיער שלה היה אסוף בפקעת ג׳ינג׳ית מרושלת. לידה, על האדמה החמימה, ישבה נערה אחרת. הנערה השנייה הייתה זו שדיברה.

היא הייתה גבוהה בסנטימטר או שניים מג׳יני ולבשה מכנסי ג׳ינס ארוכים וחולצת טריקו לבנה עם כיתוב של ״העולם הוא בעצם דג גדול״ שינטין לא הבין אם אמורה להיות פה בדיחה, ואם כן, איפה היא. הנערה נעלה נעלי ספורט שהיו צריכות דחוף קשירת שרוכים והשיער הבלונדיני המלוכלך שלה היה פרוע לגמרי.

״ואז אבא אמר לי שכל הסנדוויצ׳ים נעלמו למדגסקר, כי השנורקק פחוס הקרן אכל אותם!״ הכריזה הנערה והציצה בשביעות רצון לעבר עיתון מקומט שאחזה בידיה.

ינטין יצא מתוך העציץ והקפיד להשמיע קול עדין של רשרוש אדמה כשקפץ למטה כדי שג׳יני תשים לב שהתעורר.

״אה, ינטין, היי!״ ג׳יני שמחה ״תכיר את החברה שלי, לונה״

״לונה המג׳נונה״ צחקקה לונה והחלה לזמזם משהו

ינטין הנהן והתנער, בזמן שהציץ החוצה בהיסח דעת. נראה שהיה זה יום קריר, וינטין שמח שחם לו בתוך החממה והוא לא צריך לדאוג. הוא טיפס על השולחן, אבל שמר מרחק בטוח מג׳יני ובמיוחד מלונה. הפרופסור ספראוט תמיד צחקה שהוא לא יכול לסמוך על אף אחד חוץ ממנה. אמנם היא אמרה את זה בגאווה, אבל בשביל ינטין הייתה לזה משמעות אחרת. הוא סבל מאז שנבט מהצקות מבני מינו, הדודאים, ולא הפסיק לחיות בפחד. מבחינתו, הפרופסור ספראוט הייתה הטובה היחידה בסיפור. הוא למד להיות חשדן ולכן קימט עכשיו את מצחו וצמצם את עיניו מול המבט הרך של ג׳יני.

פתאום קול נפץ חזק נשמע ״מה קרה?״ נבהלה ג׳יני. לונה הרימה את ראשה ופערה עיניים גדולות ״זאת התפוצצות של חולדגל שתלטני!״ היא הכריזה

עוד קול נפילה נשמע ואז פרץ לתוך החממה נער מבוהל. הוא היה גבוה, והשיער בצבע חום אפור הארוך שלו כמעט כיסה את עיניו האפורות כמו פלדה ״אולי״ ג׳יני נשמה לרווחה וצחקה ״הכל טוב?״

התנשפויות חנוקות נפלטו מפי הנער ומבטו הראה שממש לא ״הפרופסור ספראוט בסכנה!״

״מה?״ ג׳יני הזדקפה ״מה קרה?״

״היא-״ אולי השתעל וניסה להסדיר את נשמתו ״היא שלחה לדמבלדור פטרונוס…״

״נו, ו-?״ תהתה ג׳יני.

״בפטרונוס היא אמרה מילה אחת- ׳הצילו!׳

הפרק הקודם		הפרק הבא