ילדי האריות, משיבים מלחמה.

אז הפרק הזה מוקדש לחוף הים צ'רס קלור (לעזעזל עם השם המסובך שלו שאין לי מושג איך לאיית אותו.) שבתל אביב שאני נמצאת שם כל שני וחמישי ומאוהבת במקום הזה לחלוטין.

אה וכמובן שאני ממש ממליצה לכולם על פאנפיק שקוראים לו הקונדסאים 1 לכל מי שאוהב את הקונדסאים (חוץ מזנב-תולע... מוחעעע) אז הוא מוזמן לקרוא אותו.

--------------------------------------------------------------------

מיה ואני ירדנו ברחוב במהירות. בסופו של דבר החלטנו ללכת על הרעיון של מיה. אחרי הכל זה היה או זה או להמשיך להתאבל על זואי ולרחם על עצמינו לעולם ועד.

ברור שאנחנו נמשיך להתאבל על מותה. החור הפעור שבלב שלי לא יוכל להתמלא לעולם. הוא ימשיך להיות שם. זה חור שרק זואי יכולה למלא את החלל שלו. והיא איננה. אני פשוט אצטרך ללמוד לחיות עם הכאב הזה.

כולנו נצטרך ללמוד ובשביל זה יש לנו אחד את השני, חשבתי. הבטתי במיה שהלכה במהירות ופניה השחומות מביטות בנחישות קדימה. לא יצא לי כל כך לדבר איתה, להכיר אותה. אני יודעת שהיא וזואי נעשו ממש קרובות אחת לשניה. והיא גם הצילה את החים של החבר הכי טוב שלי.

מיה הסבה את ראשה ונראה שהיא הבינה את מבטי כי הבעת פניה השתנתה.

"תגידי, את במקרה שמעת את החצי השני של הנבואה?” שאלתי. “או שאבא שלך סיפר לך או משהו כזה?”

"לא,” ענתה מיה. “לא שמעתי את החצי השני של הנבואה ובוודאי שאבא שלי לא סיפר לי עליה. הדבר היחיד שהוא כל הזמן אמר לי שילדי האריות הם השטן והם הרגו את אימא שלי ולכן צריך לשנוא אותם לנצח.”

"מיה אני - “ התחלתי לומר אבל היא קטעה אותי.

"זה בסדר, היא הייתה מרושעת. שנאתי אותה. היא כל הזמן צרחה, ושכחת משהו,” היא הוסיפה. “הוא הרג את חברה שלי, איים על חבר טוב שלי ומאיים כרגע על חייו של עוד שני חברים שלי. בקיצור אני שונאת אותו ובהזמנות הראשונה שתהיה לך את מוזמנת לתקוע בו בומרנג, בדיוק כמו שהרגו את זואי.”

"רגע, אני אצטרך להרוג אותו?” שאלתי. “א..אני חייבת?”

"חשבתי שאת שונאת אותו,” אמרה מיה.

"ברור שאני שונאת אותו,” אמרתי. “רק ש.. בחיים שלי לא הרגתי מישהו, במיוחד לא אבא של חברה שלי... גם אם הוא מרושע ממש. זה קשה להרוג.”

"אני יודעת,” אמרה מיה. “גם אני חשבתי ככה פעם, עד שמצאתי את מי שהרג את אח שלי ורצחתי אותו בלילה. להגנתו אני אומר שהוא נלחם היטב.”

"איך זה היה?” שאלתי. קולטת באיזו שיחה מוזרה אני נמצאת כרגע. “רגע, היה לך אח?”

"זה היה... ממש אפל?” אמרה מיה. “משהו משתנה בך ברגע שאת רוצחת מישהו,” היא אמרה בשקט. “משתנה בך לנצח. את כבר לא אותו בן אדם. אפילו אם המישהו הזה שהרגת הוא רצח את אח שלך בדם קר. וכן, היה לי אח. תאום. ולא,” הוא הוסיפה למראה הבעת פניי. “הוא לא נהרג על ידי ילדי אריות. הוא נהרג על ידי צבועים למרבה האירוניה.

"הם החזיקו בחצי השני של הנבואה. אבא שלי שלח את אח שלי, דן, לגנוב מהם את הנבואה. הוא ידע שאין לא שום סיכוי שהוא יצליח וככל הנראה הוא יהרג אבל לא היה אכפת לו. גם אני ידעתי את זה והזהרתי את דן אבל דן היה נחוש בלהראות לאבא שלנו שהוא קשוח ושהוא יכול להיות מנהיג צבועים טוב.

"והוא באמת היה יכול להיות. כבר החלו לחישות של להתקומם נגד אבא שלי ולהרוג אותו. ואז להקים את דן למנהיג הצבועים. אבא שלי דאג ולכן טרח לחסל את דן בדרך אלגנטית.

"מאז החלטתי שהוא לא אבא שלי יותר.”

"וואוו, מיה,” אמרתי בחולשה. “לא ידעתי...”

"אה ובנוגע לשאלה השניה שלך, אז כן, את זו שתצטרך להרוג את מנהיג הצבועים. אבא שלי כל הזמן צעק שחייבם להרחיק אותך מילדי האריות על מנת שהנבואה לא תתממש.”

"את בטוחה שהוא יסכים לעיסקה שנציע לו?” שאלתי.

"בטוחה בתישעים ותשע אחוז,” אמרה מיה. “מה שאני לא בטוחה בו אם אני אצליח לא לשסף לא את הגרון ברגע שאני אראה אותו. את בטוחה שהעסקה הזאת שווה לך ולזאם?”

"מיה, כל עוד החרב הבוערת בידיו אז הוא יכול להרוג את זאם בכל רגע,” אמרתי. “הוא לא עשה את זה עד עכשיו אז כנראה שיש לו מניע כלשהו... בכל מקרה חייבים את החרב הבוערת בחזרה, אם מה שאת אמרת נכון, רק באמצעותה אני אוכל להרוג אותו.”

---------------------------------------------------------------

נועם וג'ייסון הלכו באיטיות בין הסלעים שעל החוף. בשבועות האחרונים הם אהבו להגיע לחוף הזה של תל אביב. החוף היה סלעי והגלים התנפצו על הסלעים ברסיסים. הים היה בגאות כתוצאה מהשבוע האחרון שהיה רטוב וגשום.

נועם פסע בשקט על הסלעים. ג'ייסון הלך לידו ואחז לו ביד. הם הלכו בשקט לאורך המזח שחצה את המים. בצד אחד היה חוף רחצה. הוא היה ריק חוץ מכמה אנשים ששכבו על החוף ונהנו מהשמש שצצה לה אחרי שבוע קר וסוער. בצד השני הם ראו את חוף הים הסלעי נמתח עד ליפו שנראתה באופק כמו משולש חום שנדחף אל תוך המים.

ג'ייסון ונועם פסעו בזהירות על הסלעים החלקלקים עד שהגיעו לקצה המזח והתיישבו על אחד הסלעים הקרובים ביותר למים.

חלקים מהים נצנצו מהישתקפות השמש. המחזה היה מרהיב.

ג'ייסון חיבק את ידו של נועם והניח את ראשו על כתפו. נועם התפלא מעט, בדרך כלל הוא היה הטיפוס המתרפק. אבל הוא לא שאל שאלות אלא רק העביר את עצבעותיו בשערותיו הבלונדיניות של ג'ייסון שכבר הספיקו לצמוח למעין פטריה חמודה כזאת.

"אתה צריך להסתפר,” מלמל נועם.

"אני לא רוצה,” מלמל ג'ייסון. “אני רוצה להאריך עד שהשיער שלי יהיה ארוך עד לכתפיים.”

"אוקי, איך שאתה רוצה,” אמר נועם והמשיך ללטף אותו באיטיות.

"מה, אתה לא חושב שאני אראה יפה?” התרעם ג'ייסון. “אני אקבל את המראה של הנסיך מהאגדות.”

"אני שמח שחוש ההומור חזר אליך,” אמר נועם ונתן לו צביטה קטנה בכתף. “ואין לך מה לדאוג, אתה תראה יפה בכל מצב, אפילו במצב של נסיך מהאגדות.” והוא נישק אותו על הכתף ואז על צווארו ומשם על הלחי ואז על המצח.

"הוו, זה מה שרציתי לשמוע,” נאנח ג'ייסון ותרווח על מקומו.

הפרק הקודם		הפרק הבא