גן המייסדים

״תעצרי! אני לא אפגע בך!״ הלגה דילגה מעל שיח מצהיב מעט. כפות ידיה שקעו בתוך השיח ושריטה קטנה התנוססה עכשיו בכף ידה, אבל היא לא הפסיקה לרדוף אחריה. ״תתעלמי מהכאב״ הלגה מלמלה לעצמה, נשמה עמוק וניסתה לייצב את גופה הכואב ״יש כאלו בצרות גרועות יותר משלך!״

הגירית הפנתה את ראשה הפרוותי והלגה פלטה זעקה. צווארה של החיה המסכנה היה חתוך לכל אורכו. ״בואי, חברה! אני ארפא אותך!״ קראה הלגה בתקווה. ברגע שהגירית שמעה את קולה, היא הסתובבה בבהלה, כשכפותיה דורכות על מצע עלים יבשים, ובקול רשרוש וגריסה היא נעלמה מאחורי העצים.

״לא!״ סיננה הילדה בת החמש ״אני רק רוצה לעזור לך!״ היא רצה מאחורי שיח גדול, נעצרה, רצה בין שני עצים, נעצרה שוב, ואז התיישבה על הקרקע הקשה והליטה את פניה בידיה. הדמעות פרצו בלי שליטה מעיניה. היא הלכה לאיבוד!

הלגה זרקה את הכובע רחב השוליים שלה והוא התגלגל בבוץ. ״אני אשאיר סימן״ אמרה הלגה ושפשפה בכוח את עיניה ״ואז אולי ימצאו אותי״

היא כל כך ציפתה ליום הזה. לטיול של הגן. בלילה היא בקושי ישנה. בבוקר היא התעוררה בהתרגשות. אבל עכשיו…״

״עמליה!״ צעקה הלגה ״עמליה הסייעת!״

הלגה ועמליה, הסייעת של גן השושן, היו תמיד קשורות זו לזו. לא יכול להיות שהיא לא תשמע אותה!

הלגה סקרה את סביבתה בעיניים אדומות. שביל קטן נרמס מרגליים ממש איפה שהיא עמדה ״אבל לא עשיתי סיבוב, נכון?״ מלמלה והחלה לצעוד בשביל ״אולי יצרו הילדים את השביל הזה?״

משהו קרקש בכיסה של הלגה בזמן שהלכה. היא מיששה את הכיס, ושלפה משרוקית קטנה. למראה הבכי של הלגה התגבר. היא התיישבה על סלע והדמעות זלגו על פניה המלוכלכות. ״עמליה!״ לחשה והצמידה את המשרוקית קרוב לליבה ״בואי כבר!״ היא הצטערה שהמשרוקית היא לא מכשיר מופלא שאפשר לתקשר בעזרתו והיא לא יכולה להתקשר לעמליה.

״הנה, קחי את המשרוקית״ הלגה עוד שמעה בראשה את הקול של עמליה הנחמדה. היא נזכרה איך עמליה דחפה לידה משרוקית זולה למראה, אבל בצבע צהוב- הצבע האהוב על הלגה.

״תודה רבה״ ענתה הילדה בנימוס והכניסה את המשרוקית לכיס השמלה. הגן בדיוק היה ליד מעיין קטן וחלק מהילדים השתכשכו בו. הלגה לא השתכשכה כמו כולם, כי היא פחדה ממים. הם היו לה קרים ולא נעימים והיא בכלל לא אהבה לשחות.

״עוד מעט נגיע לחלק עם חושך והוא קצת מפחיד, אז זה בשבילך במתנה, שלא תפחדי״ קרצה לה הסייעת ״כי כל כך עזרת לי להכין ארוחת בוקר לכל הילדים בגן״

הלגה חייכה חיוך ביישני והנהנה. פתאום ראש פרוותי הציץ מאחורי שיח עבה. הלגה זינקה על רגליה ובהתה בחריצי הדם שכיסו את פני החיה.

״אוי, תראי איזו גירית חמודה!״ קראה עמליה. אבל הלגה כבר לא הקשיבה. היא פתחה בכוח את רוכסן התיק השחור שלה, וידה פרצה פנימה. היא גיששה במהירות, מתעלמת משקית במבה מגרה שהיא לקחה לטיול, עד שידה נגעה בנרתיק עור קטן ובקופסת קרטון. היא משכה אותם אחורה וזרקה בהם מבט. כן, קופסת פלסטרים וערכת עזרה ראשונה קטנה.

הלגה הביטה בגירית ״פסססט… בואי״ לחשה לה כמו שתמיד לחשה לחתולה שלה, מילקי. אבל הגירית לא הקשיבה. היא רק העיפה מבט בצמות השמנמנות שאספו את שיערה החום של הלגה, וברחה.

״לא!״ סיננה הילדה. ״היא מפחדת מבני אדם״ הסבירה לעצמה ״ילדים רעים התעללו בה״ היא קראה משהו כזה בספר חיות שלה. כלומר, אמא הקריאה לה. היא רק התחילה ללמוד לקרוא בעצמה. בכל זאת, היא הייתה רק בת חמש.

״תעצרי! אני לא אפגע בך!״ הלגה דילגה מעל שיח מצהיב מעט. כפות ידיה שקעו בתוך… רגע, בעצם, זה מה שכתוב למעלה. בכל אופן, היא רק רצתה לעזור לגירית והנה היא נאבדה. למה כל פעם שהיא רוצה לעזור למישהו משהו מתפקשש??? וגם- מה היא תעשה עכשיו?

פתאום רעיון הבזיק בראשה. כמובן! המשרוקית! אלברט מרטין סיפר לה פעם שמשרוקיות יכולות להגיע רחוק רחוק. הלגה הרימה את המשרוקית, בחנה אותה, ואז מלמלה ״עמליה, בבקשה תזהי את המשרוקית שנתת לי״ היא שרקה חזק אותו והקול חתך את השמיים הכהים.

ופתאום- כן, כן, מה זה? קול צעקה חלוש נישא באוויר הפתוח. הלגה הזדקפה באושר ותקווה, והתחילה לרוץ לעבר הקול בעודה ממשיכה,לשרוק. היא לא ידעה אם עמליה שומעת, אבל היא המשיכה, וגם נראה שזה עבד! היא התקרבה יותר ויותר אל מקור הקול. הוא כבר ממש כאן… הלגה הסיטה שיח גדול ורכנה לראות מה נמצא מאחוריו.

ילד עמד ליד סלע ענק. המקל שהחזיק הצליף באוויר הקליל. ״למה הוא מרביץ לכלום? יש לו אויבים דמיוניים?״ תהתה הלגה. הילד, ששיערו הבלונדיני הבהיר בלט על הסלע הכהה, הניף את המקל גבוה וצרח מילים משונות. פתאום הלגה קלטה- אלו לחשי קסם! היא שרבבה את ראשה החוצה, מה שהשמיע קול רשרוש חזק. הילד נבהל ונפל על קוצים שבלטו מהאדמה. הוא הליט את פניו בידיו ופרץ בבכי. גם היא בכתה. היא בכתה כי היא נאבדה. היא בכתה כי היא התגעגע לעמליה, והיא בכתה כי היא שנאה לראות אחרים בוכים. אבל בכל זאת היא התקדמה מעט. ״מה אתה עושה?" שאלה בהיסוס ״אתה קוסם?״ ועוד לפני שענה היא הבינה שכן. היה לה כישרון מיוחד להבין תוך דקות למה מישהו בוכה. עמליה תמיד אמרה שזה ככה כי הלגה היא ילדה מאוד מבינה, עם רגשות הזדהות ולב גדול כל כך, שהיא שמחה כשמישהו שמח ובוכה כשמישהו עצוב. עכשיו היא ידעה שהילד קוסם. והיא גם ידעה שיש לו בעיה בגן עם כוח הקסם. והיא ידעה שהוא ילד דחוי, סוג של בריון בגן, אבל בעצם הוא רגיש ורוצה חברים.

כשהם סיימו לדבר, סלזאר העלה אותה על הסלע הגדול והיא חייכה לעצמה. סלזאר עכשיו עלה בביטחון על הסלע, בלי לפחד.

אחר כך הם ירדו למרחב קטן ושיחקו קצת. סלזאר הסביר להלגה שהוא מכיר הרבה את החורשה, כי הוא בורח לפה הרבה. הוא הראה לה איפה אפשר לקטוף פטל והלגה מאוד אהבה פטל.

ואז ילדה גבוהה ויפהפיה עברה בין העצים. סלזאר והלגה עקבו אחריה. היא הלכה ישר לסלע הגדול! ״זה לא הוגן״ התלונן סלזאר ״זה המחבוא הסודי שלי!״

הילדה קימטה את מצחה ״היא עוקבת אחרינו״ לחשה הלגה

״מה? אבל אנחנו עוקבים אחריה!״ קרא סלזאר

״היא מסתכלת על העקבות שהשארנו פה״

״ואנחנו הסתכלנו על העקבות שלה?״ הרעיון הצחיק את סלזאר

הילדה הביטה בסלע הגדול ועיניה נפערו ״אם היא רק הייתה יודעת שטיפסתי עליו בעצמי״ סלזאר היה גאה בעצמו

״אז היא הייתה מתפעלת מאוד, בטוח!״ עודדה אותו הלגה

פתאום סלזאר לא הצליח להתאפק. הוא כל כך התעצבן שפולשים לו למחבוא, שהוא רץ מאחורי הילדה וצעק ״הי! ילדה! מה את עושה???״

״אין לך נימוס? אתה אמור לשאול אותי איך קוראים לי. בכל מקרה, שלום, קוראים לי רוונה… ואני בורחת מהגננת שלי״ ענתה הילדה

הפרק הקודם		הפרק הבא