אל תוך המצנפת

בס"ד

"יומני היקר,
זה כבר היום הארבעים שלי בתוך המצנפת.
התנאים לא רעים. אני לא רעב, לא צמא ולא עייף. כוחותיי אמנם כמעט נגמרו כשנאבקתי ברוח המצנפת (ויש לציין שרוח זו נוצרה רק בזכות הלחש אותו אני הטלתי! נו באמת...), אך נראה כאילו אותם מאגרי כוח עלומים התמלאו מאליהם מחדש תוך מספר ימים.
חבריי טרם הצליחו להוציא אותי, או אפילו לגבש תוכנית. אמנם נראה כי גודריק מוקסם מהרעיון של חיי נצח במצנפת, אך מאז ומתמיד הוא היה החולייה החלשה בחבורתנו בכל מה שנוגע לשכל ותבונה. רוונה וגודריק משכנעות אותו שלא להצטרף אליי בטענה שצפויים לו חיי שיעמום אינסופיים, כאשר בסתר ליבן אני יודע שיהיה זה קשה יותר לתרץ היעלמות של חבר הנהלה נוסף של בית הספר תוך ארבעים יום. אני, לעומתן, משכנע את גודריק להישאר בחוץ משום שרק זה חסר לי – להתמודד עם הילד הקטן והמעצבן הזה פה."

"סלאזר? אל מי אתה מדבר שם?" מחשבותיה של הלגה נשמעו פתאום.

"ה־הלגה?" סלאזר התנער, "מה פתאום את שומעת אותי? מה, ענדת את המצנפת על ראשך?"

הוא הרגיש איך המרחב סביבו נע בפראות קדימה ואחורה, מה שמעיד על כך שהוא על ראשה של הלגה ושהיא מהנהנת לחיוב. "מה, לא הרגשת?" היא שאלה בכוח המחשבה, "במה היית שקוע שם? עם מי דיברת?"

"אני מתעד את הימים האחרונים," ענה סלאזר, "מתברר כי יש כאן מלאי רב של דיו וקלף."

"ואתה מקריא את מה שאתה כותב?" היא שאלה.

סלאזר הנהן, אך אז נזכר כי בניגוד אליו, הלגה לא יכולה לראות או לחוש זאת, אז הוא ענה, "כן."

זה היה המצב בו סלאזר נמצא כבר ארבעים יום. הם גילו כי הוא יכול לתקשר עימם מבעד למצנפת כאשר הם חובשים אותה, או אז ניתן לתקשר עם החובש באמצעות חיבור בין מוחו של החובש למצנפת, בדיוק כמו שהלגה וסלאזר עושים ברגע זה ממש.

"יש חדש?" הוא שאל.

"זוכר את סיפור הכיסוי שלנו בנוגע להיעלמות הפתאומית שלך?" שאלה הלגה.

"מה, שרבתי איתכם על כך שאנו מעניקים גם לבני מוגלגים ללמוד כאן, ועזבתי בסערה לאחר הריב הקשה?" סלאזר שאל, "אמרתי לכם כבר מה אני חושב, שסיפור כזה יוציא את ארבעתנו ממש רע אם פשוט נספר אותו."

"טוב, אז לרוונה היה רעיון," הלגה שיתפה אותו, "אתה מכיר את נוזי סקיטר, נכון?"

"נוזי סקיטר?" סלאזר שאל, "אה, כן... הוא." נוזי סקיטר היה אדם חטטן מאין כמוהו. הוא היה נוהג לשנות את צורתו לחרק קטנטן, לצותת לשיחות של אחרים, ואז להסתובב בכל האי הבריטי ולספר את הרכילויות ששמע לכל מי שפגש, גם אם לא היה מעוניין לשמוע. נוזי היה מציג את עצמו בתור נביא, שמקבל נבואות חדשות על אודות עולם הקוסמים בכל יום, והיה מתפאק בכך שהוא מעין נביא יומי. לסלאזר הייתה תחושה שהכינוי הזה לא יתפוס, וכי נוזי ומשפחתו לא ימשיכו עם מעשי החטטנות האלה.

"אז רוונה וגודריק עברו לידו, כאילו במקרה, ודנו בפרטי הריב שלא היה."

"אז הם בעצם הזינו אותו בשמועת שווא?" סלאזר התרשם, "מרשים."

"נכון," הלגה ענתה, "עכשיו כל בריטניה הקסומה חושבת שרבת איתנו ואז עשבת את בית הספר."

"הם בוודאי יהיו מאוד שמחים כשאחזור," סלאזר התמוגג.

"אבל סלאזר..." הלגה אמרה, "אתה לא באמת תחזור."

סלאזר נאנח. "זה נקרא תקווה, הלגה. יש כאלה שעוד יש להם את זה, וממך ציפיתי שתביני יותר מכולם!"

הלגה נאנחה. "אני מצטערת," היא אמרה.

"טוב, שתפי אותי, מה המצב בבית הספר?" סלאזר שאל.

"חלק גדול מהמורים שוקל לעזוב את בית הספר בשנה הבאה," הלגה אמרה, "וכמוהם גם רוב התלמידים. הסיפור הזה יצר אימפקט שלילי יותר משציפינו, וזה שרוונה הצהירה שהיא אף תרשום את בתה לבית הספר בשנה הבאה לא עוזר."

"הלנה המסכנה..." סלאזר נאנח. "אם כבר העלית את השנה הבאה, איך בעצם נערוך את המיון? הרי אין לכם אותי בסביבה, ושיטת המצנפת.... טוב..."

אף אחד מהם לא הזכיר את שיטת המצנפת מאז שסלאזר נשאב לתוכה, אך נראה שהיא ירדה מהפרק.

"לא ממש דנו במיון," הלגה ענתה, "נראה שלאף אחד אין זמן לדאוג לזה מאז שנשאבת לכאן. המצב קשה משחשבנו, וקיים סיכוי שלא נצטרך לדאוג למיון, משום שכלל לא נפתח את שערי בית הספר בשנה הבאה."

סלאזר לא היה מוכן לשמוע את זה. ככה זה כשאתה השאפתן והנחוש שבחבורה. "לא רק שנפתח את בית הספר בשנה הבאה," הוא ענה, "אמנם אני לא בסביבה, אבל אני רוצה שתבטיחי לי שגפ את בני תרשמו לבית הספר."

"את ואנדרולו סלית'רין?" שאלה הלגה.

"יש לי עוד בנים שחוגגים אחת עשרה בשנה הבאה?" הוא עקץ בתשובה. "ועכשיו, תקשיבי. אני משלים עם זה שלא אצא מהמצנפת לעולם, וזה בדיוק מה שמוביל אותי לרעיון שלי: המצנפת מסוגלת לשקף מחשבות בן רגע."

"נו?"

"אבל היא לא הייתה מסוגלת לשייך את התלמיד לבית."

"אז?"

אם תניחו את המצנפת על ראשי התלמידים המתמיינים, אני יכול למיין! אני מכיר את תכונות הבתים, אני איחשף למחשבות התלמידים, וכך נוכל למיין את כולם ל–!"

"סלאזר," הלגה קטעה אותו, "אני מצטערת לצנן את ההתלהבות, אבל אתה יכול למיין רק לבית שלך. אתה מבין, אתה מכיר יותר מכולם את הבית שלך, אך אני מכירה יותר מכולם את הבית שלי."

"אז..." סלאזר אמר, והשתתק. עלתה בליבו מחשבה מעט זדונית, ששלושת המנהלים האחרים יצטרפו אליו, אך זה אומר שיאלצו לוותר על חייהם.

טריקת דלת נשמעה מאי שם, וסלאזר שמע את קולה של רוונה. "אני לא מסוגלת!" היא מחתה, "הלגה, חייבים לעשות משהו כדי ש– אוי, את מדברת עם סלאזר?"

סלאזר הרגיש איך הלגה מהנהנת שוב. רוונה כנראה הבחינה בה עם המצנפת על הראש.

"שלום, סלאזר," הוא שמע את קולה של רוונה, "הלגה, תני לי את המצנפת כדי שאוכל לומר לו שלום כמו שצריך."

סלאזר חש את ידיה של הלגה נוגעות בשולי המצפנת, אך מחשבה חריפה עלתה בראשו. "חכי," הוא לחש לה. אם המצנפת הצליחה לדבר כשהטיל עליה את הלחש, למה שהיא לא תוכל לעשות זאת שוב? הוא הוציא את שרביטו וכיוון אותו לעבר רוח המצפנת ששכבה מכונסת לה בפינה.

רוונה והלגה נבהלו מעט כשהמצפנת נעה אנה ואנה על ראשה, אך כעבור כמה שניות המצנפת פערה את פיה – דבר שלא עשתה זה ארבעים יום – ואמרה: "שלום, רוונה."

"סלאזר? זה אתה?" רוונה הופתעה.

"כן, זה אני!" המצנפת ענתה."

"הלגה, תגבי אותי כאן," סלאזר לחש באוזנה, "למקרה שרוונה לא תאמין."

"זה באמת הוא," הלגה ענתה.

דמעות של התרגשות נקוו בעיניה של רוונה. "אם זה המצב, אולי בעתיד תוכל לצאת מ–"

"–לא, רוונה," סלאזר ענה לה דרך המצנפת, "זה לא ייתכן. ועכשיו דברי, מה רצית לומר?"

"שאני עוזבת את בית הספר," רוונה ענתה, "באתי לכאן כדי ללמד, כדי לחנך, כדי לשקם את הדור הצעיר, וכדי לתת מענה לבעיה שלשמה הקמנו את בית הספר. במקום זה, אני רק עונה למכתבים של הורים מודאגים, קודם כל בגלל ההיעלמות שלך, ועכשיו בגלל הריב המטופש הזה. אפילו בעלי אמר ש..."

רוונה השתתקה.

"מה קרה?" שאלה הלגה.

רוונה בלעה רוק. "התגרשנו," היא אמרה, "על אף שהלנה עדיין מתעקשת ללמוד כאן בשנה הבאה. היא אפילו אמרה שתשמור את שם משפחתי."

"אוי, איזו חמודה," סלאזר ענה.

רוונה זקפה את ראשה. "אם אני אצטרף אליך, למצנפת," היא אמרה לו, "נוכל למיין יחד."

"מה?" הזדעק סלאזר, "אבל רוונה, כל חייך–"

"–כל חיי רציתי ללמד את הדור הבא ולחנך אותם. לשייך אותם לבתים זה השלב הראשון בדרך לשם, לא?"

"אבל המיון יהיה חלקי בלבד," הלגה אמרה, "רק עם שניכם שם..."

"גודריק גם ככה רוצה להצטרף לשם," רוונה אמרה, "ואת, הלגה, תישארי לנהל את בית הספר הזה."

"איך? אני מוכרחה למצוא מורים חדשים! ראשי בתים! לנהל את כל בית הספר לבד זה..."

"הלגה, טוב ליבך הקל על כולנו בניהול בית הספר," סלאזר אמר, "את מסוגלת."

"ואיך נתרץ את ההיעלמות שלך ושל גודריק?" שאלה הלגה את רוונה.

"יצאנו למסע לחפש את סלאזר," רוונה אמרה, "זה ישדר מסר של אחדות. וחוץ מזה, אני חושב שחיי נצח עם חבריי הטובים ביותר זה לא כזה נורא, נכון?"

סלאזר חייך, ובתגובה לכך פיה שלה מצנפת התעקם בצורה משונה. "זה יקל את מלאכת המיון, ללא ספק," הוא אמר, "שלושתנו נמיין מכאן, ואת תראייני מבחוץ. זה יהיה ראיון קצר יותר מאשר מול ארבעתנו."

הלגה נראתה מהורהרת. "אני לא אוכל לעשות את זה לבדי..."

"אז תצטרפי אלינו!" סלאזר מיד אמר, ומיד כיסה את פיו, כאילו אמר משהו לא נכון.

רוונה הרימה גבה. "זו דרישה קצת מוגזמת, אתה לא חושב?" היא שאלה.

"לא," הלגה הנידה בראשה (וסלאזר היטלטל כה וכה), "זו לא דרישה מוגזמת. מעולם לא הצלחתי להקים משפחה, ואני חושבת כמוך – לחנך את הדור הבא, ולדאוג לו להשכלה ולימודים, זו שאיפת חיי, והצעד הראשון יהיה למיין אותם כמו שצריך. להעביר את הנצח יחד איתכם יהיה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לי, וכל מה שנשאר זה רק למצוא ראשי בתים חדשים... ומנהל."

"טוב, שנודיע לגודריק?" שאלה רוונה.

"אה, הוא יסתדר גם אם לא נודיע לו," סלאזר ענה, "פשוט נאמר לו, 'היי! מצנפת! בוא!' והוא כבר יגיע בריצה עם הלשון משורבבת בחוץ."

זו הייתה בדיחה מרושעת מעט, אבל הלגה ורוונה צחקו. הן הגיעו להחלטה קשה, כזו שלא ניתן להתחרט עליה, אך נראה שסוף סוף הוענקה להם מעט תקווה והם הגיעו למנוחה והנחלה.

כמה שהם טעו...

הפרק הקודם		הפרק הבא