האמת מאחורי החיוך

הצלחתי המסחררת בביצוע הקסמים וההתלהבות מצד הוריי רק הוכיחו לי את מה שהסקתי עד עכשיו.

היה ברור לי, שכאשר אגיע להוגוורטס - אהיה התלמיד המוצלח ביותר מכולם!

פרק שלישי -  שנה ראשונה בהוגוורטס

ולכן, קוראי היקרים, אתם יכולים לתאר לעצמכם את השוק שעברתי כאשר הגעתי לבית הספר לכישוף ולקוסמות לראשונה.

לא קיבלתי שום כניסה מפוארת, שום אות הוכרה. 

בשנייה שרגלי דרכה בשטח הטירה - כבר לא הייתי עילויי. לא הייתי יוצא דופן או ראוי להערכה.

הייתי נער צעיר ומבולבל. רועד מפחד על הסירה הקטנה שהשיטה את עצמה אל עבר הטירה. 

מוקף בהמון קוסמים צעירים ומבולבלים אחרים.

"אתה כבר יודע באיזה בית תהיה?" נער עגלגל ובהיר שיער לחש לקוסם שלידו, אשר השיב בשלילה.

"אני מקווה להיות בסלית'רין", ילדה מתולתלת הצטרפה לשיחה, "אני חושבת שההורים שלי יהיו מאוכזבים אם אתמיין לכל בית אחר. טוהר הדם וכל הקשקוש הזה...

אתם באים ממשפחות של קוסמים או של מוגלגים?" היא שאלה.

"אמי קוסמת ואבי הוא מוגל", אמרתי. שמח שסוף כל סוף מצאתי מצאתי הזדמנות להשתלב בשיחה. "אבל אני הקוסם היחיד מבין אחיותיי."

"אני בא מבית של מוגלגים בלבד!" הנער המנומש שישב בקצה הסירה הרים את קולו: "לא ידעתי אפילו שאני קוסם עד שהגיע המכתב!"

וכך המשכנו לפטפט ולברבר עד סוף השיט. דיברנו על הלימודים, המיון לבתים, קבוצות הקווידיץ' האהובות עלינו...

הנער המנומש אפילו הסביר על הספורט הכי אהוב עליו מחוץ לעולם הקוסמים.

הרגשנו טיפה יותר בטוחים אחד עם השני.

לפחות עד שבהגיענו לטירה - מכשף זקן וסבור פנים הוביל אותנו אל חדר חשוך וקטן. "תלמידי שנה ראשונה!" הוא קרא.

רוחות רפאים סקרניות צצו מכל עבר, חלקן מברכות אותנו ומאחלות לנו הצלחה בשנת לימודנו הראשונה, אחרות מנסות 'למיין' אותנו לבתים שלהן בעצמן...

תלמידים רבים, בעיקר אלו ממשפחות מוגלגיות אבל לא רק, קפצו בבהלה.

אבל הפחד הכי גדול ששרר בין כולנו לא היה מהרוחות, גם לא מהחושך הבלתי נסבל אשר עטף את החדרון הצפוף.

זה היה מהמיון עצמו.

תיאוריות קונספירציה נלחשו בכל עבר.

תלמידים ממשפחות מוגלגיות שאלו תלמידים ממשפחות קוסמים על תהליך המיון אך ללא הצלחה - הרי גם להם לא הייתה תשובה.

"שמעתי, שתהליך המיון כל כך מפחיד שמוחקים את הזיכרון לתלמידים שעברו אותו, רק בשביל לשמור על שפיותם!" תלמידה אדמונית אחת אמרה.

"אני שמעתי", השיבה הנערה שלידה, "שנצתרך להילחם בפחד הכי גדול שלנו! אני רק מקווה שלא יהיה שם חשוך יותר מכאן..." 

וזה היה הרגע בו קפצתי לעברן! זה היה הרגע אליו חיכיתי כל הקיץ הזה! ההזדמנות הראשונה שלי להציג את יכולותיי!

נתתי לבחורה הרועדת את החיוך המקסים ביותר שלי, והכרזתי בקול רם: 

"אל חשש! לא משנה מה יקרה, אני אוכל להגן עליך!"

הנפתי את שרביטי אל-על ועיוותתי את קצוות שפתי בכדי להגות את לחש הקסם, נחוש בכל קורתי ליצור את כשף ה'לומוס' הכי חזק שיצרתי עד עכשיו...

אך לפני שהספיק אפילו לחמוק ניצוץ קטן של אור מקצה שרביטי,

נפתחו דלתות החדר ברעמה.

אור גדול וחמים שטף את פני החדרון החשוך.

אור הרבה יותר גדול ממה שאני, עם מיטב הכישורים והיכולות העילאיות שלי (אשר חושלו במהלך קיץ שלם!) הייתי מסוגל לזמן.

השתרכתי מאחורי הבנות הרועדות בבושה כאשר הן עשו את דרכן אל האולם הגדול.

עם פנים סמוקות וידיים מרדניות אשר סירבו לאחוז בשרביט שלי ולהפסיק לרעוד,

צעדתי את הצעד הראשון שלי אל תוך האולם הגדול.

בהבנה מלאה כי אני נראה הרבה יותר מפוחד משתי הבנות שאחריהן צעדתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא