Your Inner Angel

[דראקו]
דראקו מאלפוי בילה את חופשת חג-המולד שלו, בפעם הראשונה, בהוגוורטס.
במשך כל החופשה, דראקו היה צריך לשמוע את הדיבורים המעצבנים וחסרי המשמעות וההגיון של קראב וגויל האידיוטים כל היום, ורק בלילה זכה לכמה שעות של שקט ושלווה.
הוא כמעט ולא יצא מחדר המועדון של סלית'רין, רק לארוחות.
בארוחת הבוקר הראשונה אחרי הנשף, הוא התאמץ לא להסתכל על הרמיוני. אירועי אתמול עברו בראשו בהבזקים. איך הוא בכה ליד האגם, איך היא באה לשם והשכיחה את הכאב. הכאב עבר, הוא לא זכר את מה שאביו אמר לו.
כמובן שעכשיו, כשכבר לא איתה, ולא יוכל להיות איתה, הוא זוכר ועוד איך.

"דראקו מאלפוי, אתה יכול להסביר לי מה זה הדבר הזה?!" צעק עליו אביו, בעודו מחזיק את גליון הציונים של סוף השנה השלישית שלו. דראקו השפיל את מבטו וענה "אבל אבא, אני אחד המצטיינים של הכיתה בהכל.".
"אחד מהמצטיינים זה לא מספיק. אתה מאלפוי, אתה צריך להיות המצטיין של הכיתה!" צעק לוציוס. "ומי המצטיין של הכיתה שלך?" שאל בלגלוג. "הרמיוני גריינג'ר," לחש דראקו בשקט ובהה בנעליו. דמעות התאספו בעיניו.
כעס חדר לעיניו של אביו, שהושיט את ידו אל שרביטו.
.
לאחר מכן לא ממש זכר מה קרה. הוא זוכר ששמע את אביו צועק "קרושיו", ואותו עצמו צועק וצורח, אבל באיזשהו שלב, זה פשוט הפסיק לכאוב. הרי בכל זאת, דראקו היה רגיל לכאב.
אבל זה קרה בחופש הגדול. הסיבה שבכה עכשיו הייתה בגלל הצרחן שאביו שלח לו לפני הנשף. הוא זוכר את האכזבה, הבושה, והכעס שנמצאו בקולו של לוציוס, בעודו צעק איזו אכזבה גדולה הוא דראקו, בגלל שקיבל במבחן בשיקויים בנקודה פחות מהרמיוני גריינג'ר.

לאט לאט, במשך ימי החופשה, הפסיק דראקו להתחמק מהרמיוני. הרי מה היא עשתה לי? אם כבר אז אני העלבתי אותה. הוא התנהג כרגיל, כאילו כלום לא קרה. מה שקורה באגם, נשאר באגם, נכון?
הוא אמנם ההתעלם ממה שקרה, אבל בכל זאת, לא הציק לה, לרון ולהארי.
יותר נכון ניסה...
כבר ביום הראשון כשהם חזרו מהחופשה, הצליח דראקו לריב עם וויזלי ופוטר. אומנם הרמיוני לא השתתפה בריב, אבל בטח שניהם סיפרו לה על מה שקרה, וכעת יש לה עוד סיבה לשנוא את דראקו.
בעצם, מה אכפת לי אם היא שונאת אותי? מה שהיה ביער לא משנה כלום. גם כלום לא קרה ביער. כלום. חשב דראקו.

בכל יום הוא ניסה לא לחשוב על הרמיוני, ובכל יום כשל. יום אחד, הוא אפילו מצא עצמו בוהה בה בארוחת הצהריים. היא קראה ספר עבה וניסתה בו זמנית לאכול אורז, וכמובן שנפל לה המזלג, והאורז התפזר על כל הספר.
רון והארי, שישבו מולה, החלו לצחוק בקול רם, וכשסיימו, רון עזר לה לנקות.
 למה הוא נוגע לה ביד? למה היא נותנת לו לגעת לה ביד? וויזלי! אני נשבע, עוד פעם אחת אתה -   ואז הבין דראקו מה הוא חושב. הרי מה אכפת לו שרון נוגע בידה של הרמיוני?

בימים הבאים, כמעט ולא ראה את הרמיוני, וכשכן ראה אותה, היא הייתה נראית עייפה ותשושה, ותמיד קראה או החזיקה ספר או שניים.
איך אפשר לעזאזל לקרוא שני ספרים בו-זמנית? טוב זאת הרמיוני, אני לא מתפלא...
חשב לעצמו דראקו וגיחך. קראב וגויל הסתכלו עליו מוזר. "על מה אתם מסתכלים?!" אמר להם בתקיפות, והם ישר הסיטו את מבטיהם.
הנה, עכשיו היא הולכת לפוטר ווויזלי... גם הם נראים עייפים. מה זוממים השלושה האלה? תהה דראקו כל פעם שראה אותם, אבל אף פעם לא היה לבדו כדי לעקוב אחריהם ולגלות.

הימים עברו, והגיע ערב המשימה השנייה של הטורניר המשולש.
בארוחת הערב (שדרך אגב, הרמיוני, רון והארי לא טרחו להגיע אליה...) הודיעו לתלמידים שמחר מתבטלים השיעורים הראשונים, והלימודים מתחילים בשעה שתיים-עשרה בצהריים, במקום בתשע בבוקר.
כמו-כן אמרו להם להיות בשעה רבע לתשע באולם הגדול, ושכל הבתים ייצאו בתורות אחרי ראשי הבית אל כיוון האגם.
מה, פוטר יילחם הפעם בדיונון הענק?
ביום למחרת, אחרי ארוחת בוקר באולם הגדול, כל בית סלית'רין יצא מהטירה לכיוון האגם בליווי פרופסור סנייפ.
"אני מקווה שפוטר יטבע" אמר קראב, והוא וגויל גיכחו בטמטום. הם הסתכלו על דראקו במבט מוזר. הוא עדיין היה טרוד במחשבות על הרמיוני.
"מה? – אה כן, הלוואי שהפוטר הזה יטבע ויחסוך מאיתנו את הטמטום שלו." אמר ברשעות מזויפת, וכשקראב וגויל שקעו בוויכוח על עוד נושא מטומטם וחסר משמעות, חזר דראקו למחשבותיו.
אוף הכל היה בסדר עד שהיא שאלה אותי למה אני לא נחמד אליה ליד כולם... ובעצם, למה באמת אני לא נחמד אליה ליד כולם? הרי כשאנחנו לבד, בלי אף-אחד, אני יכול להיות דראקו.
לא מאלפוי – כמו שכולם מצפים ממני להיות, דומה לאבא שלי ולשאר המשפחה, אלא דראקו. פשוט דראקו.
הם התיישבו באותם הכיסאות כמו במגרש הקווידיץ', רק הפעם, הכיסאות היו מסביב לאגם.
בית סלית'רין התיישב בגדה אחת של האגם, ובית גריפינדור היה מולם. בית רייבנקלו היה לשמאלו של גריפינדור, ובית הפלפאף היה לימינו של סלית'רין.
בין מקומות הישיבה של בית הפלפאף לבית רייבנקלו הייתה במה אפורה וישנה, עם מקומות ישיבה לכל המורים והשופטים.
דמבלדור נשען על כיסאו. מסביבו עמדו סדריק דיגורי, ויקטור קרום ופלר דלאקור. אבל להארי פוטר – לא היה זכר.
דראקו חיפש במבטו את הרמיוני. היא לא הייתה שם וגם רון לא, אבל זה לא עניין אותו כל-כך. מה קורה פה? איפה הרמיוני לעזאזל?! אולי משהו קרה לה?!
לפתע כולם החלו להתלחשש והצביעו לכיוונה של דמות. זה היה הארי. הוא רץ בשביל ביער שהיווה דרך קיצור, כולו מתנשף, ועצר ליד פרופסור דמבלדור.
כעבור כמה דקות החלה המשימה. מתתבר שלקחו דבר יקר ערך מהמתמודדים, והם צריכים למצוא ולהחזיר את זה אל היבשה בשלום.. אבל לא אמרו להם מה לקחו.. או את מי.
הראשון שנכנס היה ויקטור קרום, שניסה להפוך לכריש בעזרת לחש שינוי-צורה, מה שלא הלך לו כל כך – היה לו ראש של כריש וגוף של בן אדם.
אחריו נכנסו פלר דלאקור וסדריק דיגורי, שהשתמשו שניהם בלחש בועית-קסדה.
הם כבר נכנסו למים, ופוטר נראה מבולבל כולו. כולם התלחששו והצביעו עליו, והיו כאלה שצחקו בקול. רגע, משהו קורה. כולם השתתקו והביטו בהארי בציפיה, שבדיוק החל להתעוות ונפל למים. נראה היה שצמחו לו זימים.
אז זה בטח מה שהרמיוני, רון והארי עשו כל הזמן עם הספרים... ניסו למצוא דרך לנשום מתחת למים..
מה שהזכיר לו, הוא עדיין לא הבין איפה הרמיוני.
עברה כבר חצי שעה מאז שהמתמודדים נכנסו למים. ארבעים וחמש דקות. חמישים דקות. שעה. כעבור דקות ספורות, הציץ ראשו של סדריק דיגורי מבין המים.
כמה צווחות נשמעו באוויר. הוא התרומם מתוך המים, וכעת כל פלג גופו העליון היה מעל למים, והוא החזיק בידיו דמות. זו הייתה צ'ו צ'אנג. הוא סחב איתו את צ'ו צ'אנג ליבשה, שלפתע "התעוררה" והחלה לנשום ולהשתעל.
מדאם פומפריי ישר כיסתה אותם בשמיכות חמות, והובילה אותם לאוהל מאולתר ביבשה.
רגע, אז החפצים בעלי הערך, הם בעצם אנשים? איזו מין משימה זאת? זה לא אנושי!  תהה דראקו, ואז נזכר שהרמיוני הגיעה לנשף חג המולד עם ויקטור קרום.
הכל הגיוני עכשיו... אז הרמיוני בעצם שם למטה בקרקעית האגם, מחכה לויקטור שיציל אותה! חשב דראקו בשימחה. ואז לפתע נעשה עגום, כשקלט שהרמיוני היא החפץ בעל ערך של ויקטור קרום – המחפש הבולגרי.
בטח אם לקחו אותה, אז הוא מחבב אותה והיא יקרה לליבו.. ובטח גם הרמיוני מחבבת את ויקטור.. איך לא?
לדראקו אין סיכוי קלוש נגד ויקטור, שהיה גבוה, חזק, שרירי, חכם ועוד הרבה דברים שדראקו לא היה, ואם הרמיוני היא ה"חפץ בעל ערך" שלו, אז אין מה לעשות.
דראקו לא ידע זאת עדיין, אבל הרמיוני הייתה החפץ בעל ערך שלו.

לאחר המשימה שנגמרה בתיקו בין סדריק דיגורי והארי פוטר על המקום הראשון, חזרו כל התלמידים לעיסוקיהם. במשך שאר היום, דראקו היה מדוכדך.
מה יש לאהוב בויקטור קרום לעזאזל? סתם גורילה מעצבן וחסר-אישיות. זה שהוא טוב בקווידיץ' לא אומר שהוא מושלם.
הוא חשב לעצמו מחשבות כאלה כל היום... רגע אבל בעצם, מה אכפת לי? שייצא עם מי שמתחשק לו, גם אם זאת גריינג'ר הזאת. הוא חשב מיד אחרי.
אבל בליבו, ידע דראקו שכן אכפת לו.

כך עברו להם הימים, השבועות, והחודשים, והיה כבר תחילת חודש יוני.
ב24 לחודש מתקיימת המשימה השלישית, ואז נגמרת שנת הלימודים.
כולם שמחו, נשאר לעבור רק את הבחינות וזהו, הביתה, לחופש. רק דראקו לא הרגיש ככה. הוא לא רצה לחזור הביתה. גם אם אף פעם לא רצה להודות בזה, ואם מישהו ישאל אותו זאת,
הסיכויים שיטיל עליו קללה הם דיי גבוהים, אבל הוגוורטס הוא בעצם הבית שלו.
הוא לא אהב לחזור אל האחוזה הענקית שלו. היא הייתה כל כך ריקה, שקטה וחסרת חיים. הוא הרגיש בה קור, ולפעמים אפילו דיי פחד לשהות בה.
תמיד הסתובבו בביתו טיפוסים מוזרים-שהוא תמיד שיער שהיו חברים ישנים של אביו, כנראה גם מתומכיו לשעבר של לורד האופל.
האחוזה הייתה כולה בצבעי לבן-שחור-אפור, ושיוותה לה מראה קודר. החדרים היו כה גדולים ולא היו בהם הרבה רהיטים. דראקו לא הבין למה בית צריך להיות כל כך גדול, הרי אז הוא בקושי רואה את מי ששוהה בו.
הוא העדיף להיות בבית הנופש שלהם בצרפת. הוא היה קטן ביחס לאחוזה הענקית, אבל בכל זאת דיי גדול, והעיצוב היה קיצי ומרענן. דראקו לא הרגיש שם עצוב וקודר, בניגוד לאחוזה...
זהו דראקו, נשאר עוד פחות חודש ואתה חוזר הביתה. חשב לעצמו בעגמומיות.
מאז המשימה השנייה, דראקו ראה את הרמיוני שוהה בספרייה כמעט כל יום, מתכוננת לבחינות. הוא היה מתיישב שולחן לידה, ומתבונן בה קוראת וכותבת סיכומים.
היא שמה לב לכך, אבל אף פעם לא העירה לו. למען האמת, גם היא הגניבה לו מבטים כשלא הסתכל. כך עבר חודש, במבטים חטופים בין השניים, עד שבשיעור שיקויים אחד, הרמיוני ודראקו צוותו לעשות עבודה יחדיו.
הם קבעו להיפגש בספרייה אחר הלימודים.

דראקו נכנס באיחור לספרייה. היא הייתה ריקה למעט הספרנית וכמה תלמידי שנה ראשונה שישבו בפינה רחוקה. הרמיוני הרימה את ראשה ומבט כועס היה על פניה.
"איפה היית, דראקו? חיכיתי לך פה חצי שעה! זה ממש לא הוגן, אתה נותן לי לעשות את כל העבודה!" החלה להתלונן. דראקו לא התייחס, התיישב על השולחן וחייך, בעוד הרמיוני עדיין מתלוננת.
"מה כל כך מצחיק?" שאלה בכעס כשראתה את החיוך על פניו. "קראת לי דראקו. ממתי את קוראת לי דראקו, הרמיוני?" שאל בחיוך מרוצה. היא הסמיקה. "נפלט לי מאלפוי, אל תתלהב יותר מדי." השתיקה אותו.
היא הביטה בעיניו והוא בעיניה במשך כמה רגעים ארוכים, עד ששברה את השתיקה, "טוב, יש לנו עבודה לעשות אם אני לא טועה." אמרה והחלה לחפש דבר-מה בערמות הספרים שהיו על השולחן.
כשמצאה את הספר שחיפשה הושיטה אותו לדראקו, שנגע באצבעותיה. החיוך ירד מפניו והוא מלמל משהו. "מה?" שאלה אותו בדאגה, כי לא הבינה למה לפתע הפסיק לחייך.
הוא דיבר יותר חזק, והרמיוני הצליחה לשמוע את מה שמלמל. "אני מצטער,". היא הביטה בפניו בבלבול והוא נאנח. "על מה שהיה ביער," לחש. "לא הייתי צריך להעליב אותך..." הוסיף והביט בפניה בחרטה.
היא הביטה בו חזרה במשך כמה שניות ולא אמרה כלום, ואז אמרה בשקט בעודה מתעסקת בשיערה "זה בסדר דראקו. אני רגילה להשפלות שלך...". "הפסקתי לעשות את זה מאז, אם שמת לב" אמר בקול מבויש.
הרמיוני השפילה את מבטה והתעלמה ממה שאמר, פתחה את סיפרה והחלה לכתוב דברים חשובים על גיליון קלף.

מאז המשימה השנייה המצב ביניהם השתפר טיפה, הם לא התחמקו אחד מהשנייה, ואפילו חייכו אחד לשני לעיתים קרובות כשחשבו שאף אחד לא הסתכל.
[רון]
אבל מה שהם לא ידעו, זה שרון הסתכל. רון ראה הכל, ולא אהב את מה שראה.
הוא ראה את המבט על פני הרמיוני כשחלפו ליד דראקו והחבורה שלו, וראה גם את המבט על פניו של דראקו. הוא שכב כעוס בלילות במיטתו, וחשב למה. למה הרמיוני משתנה ככה ליד מאלפוי הנבזי, הדוחה והמגעיל?
האמת הייתה שרון ידע את התשובה, רק לא רצה להשלים עם המידע. הוא הכחיש. הוא לא האמין על הרמיוני. הוא אף פעם לא דמיין מצב שבו הרמיוני ודראקו יחבבו אחד את השני. וגם למה? למה עכשיו, פתאום? מה השתנה?
רון והרמיוני רבו כל-הזמן. בכל פעם שרון, הרמיוני והארי עברו ליד דראקו במסדרונות, או היו איתו בשיעור כלשהוא, ורון ראה שהרמיוני מציצה בדראקו, הוא ישר התעצבן עליה, אבל לא סיפר לה למה.

היה זה יום חמישי, ולשלושתם היה שיעור שיקויים. פרופסור סנייפ הטיל עבודה קשה, וחילק אותם לזוגות. "פאוורטי פאטיל ולבנדר בראון," קרא הפרופסור, ונשמעו קולות שמחה משולחנן של פאוורטי ולבנדר.
"הארי פוטר ורון וויזלי," הקריא הפרופסור מיד לאחר מכן. הארי חייך לרון ושניהם החלו לגחך ולהריץ בדיחות על איך שיכשלו, ועל כל הדברים שבטח ישתבשו.
הפרופסור הקריא כמה שמות עד שהגיע ל"הרמיוני גריינג'ר ודראקו מאלפוי. זהו. העבודה על שיקוי האל-זאב צריכה להיות לפחות באורך של 40 סנטימטרים." אמר פרופסור סנייפ ובזאת נגמר השיעור.
הרמיוני ודראקו שניהם נראו סמוקים, והרמיוני העמידה פנים שכתבה משהו על חתיכת קלף קרועה. השיעור נגמר והרמיוני אספה את חפציה. דראקו ניגש אליה והם החלו לדבר על משהו. רון מיד צעד לכיוונם בעצבנות.
"על מה אתם מדברים?" אמר בטענה. "מה אכפת לך וויזלי?" שאל דראקו בתוקפנות. "אכפת לי!" ענה לו רון באותו הטון. הרמיוני התערבה ואמרה "לא קרה כלום רון, רק דיברנו על מתי ניפגש בספרייה בשביל לעשות את העבודה.".
דראקו עדיין נראה זועם, ורון עוד יותר. צבע פניו הפך אדום כשערו. "טוב. בואי הרמיוני, יש לנו שיעור כפול בתולדות הקסם עם בינס ואני מעדיף לא לאחר." אמר רון ותפס בידה, גרר אותה לכיוון הדלת שם פגשו שניהם בהארי, ושלושתם יצאו מהכיתה. לפני שרון יצא, הוא העיף מבט בדראקו שנראה מעוצבן מהרגיל, והטיח את אגרופו על השולחן בכעס.

אוקיי אז מקווה שאהבתם, וכמו שאמרתי, פרק פעם בשבוע ביום שבת (:
אשמח לתגובות (:

הפרק הקודם		הפרק הבא