אהבה וטרגדיות אחרות

אוקיי אז לפני שתגשו לפר אני חייבת לציין שיש לי מבחן במתמטיקה שבוע הבא, והזמן בין פרק לפר שאני אעלה יהיה גבוה יותר ויותר, גם כי אני נכנסת לתקופת מבחנים, וגם כי הפרקים מתארכים. יש בממוצא 10,000 מילים בכל פרק באנגלית וזה המון. עכשיון עוד לא התמכרתם, אבל אתם הולכים להתמכר. וכשזה יקרה, וזה יקרה, אני באמת ממליצה לקרוא את הפאנפיק באנגלית, מכמה סיבות. כפי שאמרתי הפאנפיק ארוך ואני יכולה מניסיון להגיד שהוא אכן הולך לשפר את האנגלית שלכם, במיוחד לאוד העובדה שזו אנגלית בריטית. דבר שני יש ניסוחים גרועים בעברית, פשוט כי לא מצאתי טובים יותר, וזו כן סיבה חשובה כי זה באמת לא אותו הדבר. באנגלית רק מדקויות השפה אפשר למצוא המון דברים שפשוט אי אפשר למצוא בעברית, וזה חבל. למה זה חבל? כי זה באמת פאנפיק מדהים. הוא שינה בי המון דברים, לא בהיכרח בפעם הראשונה שקראתי אותו אלא בפעמים הבאות. וחבל לפספס איזהו פרט ממנו. וזה מגיע מבן אדם שבדרך כלל לא מתחבר לדברים כאלו. ועכשיו- אול סייד אנד דון, תיהנו מהפרק. הוא איזה 17 עמודים של וורד וההבא יהיה אפילו יותר.

~~~

פרק 2 – הגילוי הגדול

זה הרגיש מוזר שהשנה השישית הגיעה לקיצה.

השנה הבאה תהיה שנתה האחרונה של לילי בהוגוורטס ואפילו שהיא השיגה דברים מאוד מרשימים בששת שנותיה, איכשהו זה הרגיש שיש עוד מה לעשות. לא בהכרח במסגרת האקדמאית, אלא על יסוד אישי יותר. משהו בו היא נאבקה במהלך הרבה זמן להסתירו צץ על פני השטח.

המחשבה בנוגע לזהות העצמית שלה היא שהביאה את לילי לאולם הגדול בזריחה.

זו הייתה מסורת סודית שהתחילה בסוף שנתה הראשונה כאשר היא גילתה שהדלתות אף פעם לא היו נעולות. אז כך יצא שכל שנה, באותו בוקר לפני שהרכבת הובילה את כולם לביתם לילי חמקה למטה לפני עליית החמה והרהרה... ובכן – בנוגע למה שהיה צריך להרהר עליו.

בשנה הראשונה הרהוריה הוקדשו להאם פטוניה תדבר איתה שוב אי פעם בגלל שכעת הן יחזרו לגור ביחד. בשנה השנייה היא דאגה בנוגע לרמוס ועיניו העצובות, בזמן שבשלישית מחשבותיה התמקדו באינפאנתיליות הלא בריאה של הקונדסאים. השנה הרביעית הועברה בנסיונות למצוא תכניות שיעצרו את התפרקות חברותה עם סוורוס, ובחמישית היא פשוט התייפחה על מות הוריה.

לעומת זאת בשנה הזאת לילי לא יכלה לחשוב על שום דבר חוץ מאשר על עצמה.

עם שום דבר מלבד אבן קרה מתחתיה, היא בהתה בתקרה הרחבה מהמקום, שלפי חישוביה, היה המרכז המוחלט של החדר.

לילי השקיעה מאמץ רב בכל מי שהיה חלק מחייה.

זה עלה בדעתה כבר בגיל מאוד צעיר שהיא הייתה בן אדם שמח יחסית – או לפחות לא נדרש הרבה מאמץ כדי להופכה לשמחה. אנשים אחרים, לצערה הרב, נראו כמתקשים להגיע לשמחה. לכן כאשר אחותה שברה את אחד מצעצועיה ובכתה במשך שעות, זה נראה מאוד קל בשביל לילי לתת לפטוניה צעצועה שלה בתור חלופה. וכאשר פטוניה הייתה אומללה כי לילי הייתה שונה, זה היה פשוט להתנהג כאילו היא לא כזו.

פתטית.

אמירתו של ג'יימס שנראתה כל כך לא קשורה, הלמה בה כמו ברק ביום בהיר.

מיליוני דוגמאות צצו בראשה לצליל המילה.

היא חשבה על הוריה מסתכלים אחד על השנייה במבט אוהב, בזמן שהיא אמרה לפטוניה פעם אחר פעם שהיא אוהבת אותה, רק כי הוריה תמיד שכחו להזכיר להן.

היא יכלה לראות בבירור את סוורוס לועג למוגלוגים ובנוסף, בלי כוונה תחילה, גם למשפחתה, בעוד שהיא סלחה לו פעם אחר פעם כי הוא פשוט לא הבין. אפילו עכשיו כשהיא ניסתה לנתק את מערכת היחסים הזאת היא עדיין שלחה לו מתנת יום הולדת כל שנה.

היא הרגישה רע לחשוב על סיריוס. היא צפתה בו בעודו חמק ממנה לילה אחרי לילה ללא הסבר. אפילו לא מתאפשר לה לתהות. הוא לא ידע כלום עליה, חוץ מזה שהיא הייתה נאה וידעה איך לנשק. לחישותיו בנוגע לשלמותה היו שטחיות, כאשר כל מה שהוא התכוון אליו היה ששדיה היו מושלמים ואיזה מושלמים היו המבטים הקנאיים של הבנים האחרים.

היא ראתה את עצמה כותבת מכתב אחרי מכתב לחברותיה לחדר במהלך החגים בזמן שהן היו יותר מידי עסוקות מכדי להשיב. כאשר החבר היחיד שהיה לקאט אי פעם נפרד ממנה לילי ישבה עימה כל הלילה בזמן שהיא בכתה, והייתה כה עייפה בבוקר למחרת שהחמיצה פגישת מדריכים וחטפה נזיפה ממקגונגל.

אייבי הייתה תמיד שוכחת לכתוב את חיבוריה וכאשר פרופסור פליטיק איים להשאיר אותה כיתה, לילי נתנה לאייבי את החיבור שלה. כך לילי הרוויחה את הריתוק הראשון והיחיד שלה בגלל שנכשלה בהכנת עבודתה. 

כאשר היא בכתה בלילה, חברותיה לחדר אף פעם לא שאלו למה. אם היא ישנה עד מאוחר, הן שכחו להעירה. הן אף פעם לא הציעו, אם לילי הייתה זקוקה למשהו.

המחשבות והזכרונות התנפצו עליה אחד אחרי השני. ג'יימס פוטר, ומבטו התמידי, ראה אותה בתור מי שהיא הייתה באמת, מתי שהיא הייתה עסוקה מידי "לראות" את האחרים.

לילי באמת הייתה פתטית.

נשאר לה רק להבין מה זה אומר לגבי העתיד.

היא הייתה שקועה במחשבות עמוקות למשך שעות, הצליחה להתחמק מהקונדסאים ומחבריה במהלך כל שארית הבוקר וכל הנסיעה חזרה ללונדון.

הבעיה הייתה שככל שהיא חשבה על הגילוי שלה וכל הדרכים בהן הוא הוכיח את עצמו, היא לא הצליחה לדמיין את עצמה משתנה. כמובן, איכשהו היא איבדה את השמחה שבאה לה בקלות על ידי חילוקה לכולם, אבל האם זה לא יהיה יותר גרוע אם היא הייתה לגמרי לבד בעולם? היא הרי ויתרה על סוורוס.

לא – היא שיקרה שוב.

סוורוס הוא זה שויתר עליה. הוא בחר אפלה ושנאה, אבל החלק הגרוע ביותר היה שהיא ראתה עכשיו שהיא לא ויתרה עליו בכלל. הוא היה עדיין בליבה, מנפץ אותה עם כל בדיחה 'בוצדמית' שהיא שמעה במקרה וכל חיוך לעגני.

היא החזיקה את כולם בלבה, משנה בעצמה כל דבר אפשרי כך שיהיה להם יותר קל לאהוב אותה. נדמה היה שהיא שינתה כל כך הרבה שהיא שכחה איך לאהוב את עצמה כברת הדרך.

אחרי כל המחשבות, השיקולים וההרהורים, לילי עדיין הגיעה לאותה מסקנה כאשר ההוגוורטס אקספרס עצר בתחנה.

יכול היה להיות כל כך הרבה יותר גרוע. אם היא תפרוש עכשיו היא תאבד הכל. היא תישאר לבד וחסרת אהבה, ואין שום דרך שזה יהפוך אותה לשמחה יותר.

"הו, הנה את, מקסימה!" סיריוס הבחין בה כאשר היא הורידה את כבודתה מהרכבת. מפגשים מאושרים של משפחות התפוצצו מסביבם כמו זיקוקים. "איפה היית כל הזמן הזה?"

"עליתי לרכבת מוקדם ונרדמתי. שיארתי שכולכם תעירו אותי." היא שיקרה והתקשתה לחייך.

לא נראה שהוא הבחין. בעודו נענה לקריאות הפרידה של התלמידים האחרים, לילי חשדה שהוא אפילו לא מקשיב. "אוקיי, אז אני אהיה אצל הפוטרים! אני אתגעגע אלייך. אשלח לך ינשוף מחר."

הוא נישק אותה בהיסח דעת והסתובב כדי לרוץ בחזרה. "אתה לא יכול לשלוח אלי ינשוף, סיריוס..."

היא תפסה את תשומת ליבו כעת. היא התכוונה לגעור בו על התנהגותו. היא לא זכתה ליחס שכזה. היא רצתה להיות לבד על הרכבת, אבל היא עדיין נפגעה מזה שאף אחד אפילו לא בא לחפש אחריה. הם אפילו לא התגעגעו אליה.

"נסה דואר מוגלגים. אחותי תתפלץ אם ינשוף גדול יעשה מעגלים באוויר בבית." היא לא יכלה לעשות זאת. היא הייתה זקוקה לאהבתו של סיריוס ואם זאת הייתה הדרך היחידה שהוא הכיר אז היא תספיק. בכל מקרה היא הייתה רגישה באופן מגוחך.

אינו מודע למאבקה הפנימי, הוא צחק והנהן בראשו לבקשתה בעודו מתרחק וממלמל לעצמו משהו אודות 'מוגלגים טפשיים'.

"לילי!" נשמעה קריאה עמומה מתוך ההתקהלות הצפופה בזמן שהיא פילסה את דרכה אל החלק המוגלוגי של התחנה. "לילי, חכי!"

אף אחד לא היה אמור לפגוש אותה בתחנה. ההוראות שקיבלה היו לחכות בחוץ לטרמפ לא מוכר ולציית למשאלתה של פטוניה "למען האל, תלבשי משהו נורמלי!"

היא נעצרה וצפתה מסביבה כדי לחכות בקהל המזורז בשביל מי שזה לא יהיה שרצה למצוא אותה, אבל זה היה בלתי אפשרי לראות דרך כל האנשים האלה שנדחפו לידה. הקריאה נשמע שוב והיא הבחינה בניצוץ של שיער שחור מאחורי משפחה ג'ינג'ית.

לילי חשה בגל של שמחה אוילית נשטף בתוכה וברגע מפחיד אחד בו היא עברה למקום פחות צפוף היא הרגישה את העקצוצים האלו בעיניים שהיו מוכרים לה משנתה החמישית.

מישהו ברגע זה התאמץ למצוא אותה ולהיפרד ממנה. בפעם הראשונה באותו היום, לילי לא הרגישה פתטית בכלל.

סוף כל סוף, לאחר שדחפה מדרכה איש גדול פי שתיים ממנה במימדיו, קאט נעמדה מול לילי. הפוני שלה, שבדרך כלל הוזז לצדדים היה כעת תלוי מעל עיניה בצורה רשלנית כתוצאה מהרדיפה האגרסיבית שלה. "איפה היית כל היום? לא התכוונת אפילו להגיד להתראות?"

היא רצתה לספר לקאט על הרגשות הנוראיים שלה כל כך שהמילים שהצטברו בגרונה יצרו גוש בגודל של סניץ'. היא השתעלה כנגד זה ללא הועיל ומצמצה במטרה  להבהיר את ראייתה.

התנהגותה הייתה מגוחכת.

זה היה בדיוק מה שקאט הייתה אומרת לה בנוגע לכל העניין. לפתע הכל נראה יחסית מגוחך. "אלה רק יומיים, קאט. אני אקח את אוטונוס הלילה אלייך מחר בלילה אחרי החתונה. אל תשכחי להודות להורייך שוב על כך שהרשו לי להישאר בזמן שפטוניה תהיה בירח הדבש שלה."

עיניה הגדולות והכחולות של קאט הביטו בהיסוס לעברה ולילי חשבה שהיא אף פעם לא נראתה כמו ילדה כל כך קטנה לפני. פיקחיותה והיערותיה הקורעות והבלתי הולמות הפכו את קאט לגדולה מהחיים בעיניה של לילי, אבל במציאות היא הייתה מאוד קטנה. טיפה יותר גבוהה ממארלי, אבל עדינה ושברירית באופן לא טבעי. "יש לי חדשות נוראיות!"

"מה?" קרביה של לילי התהפכו בפאניקה גוברת במחשבה על שלמותם של הוריה של קאט.

"יוצאת חלציה הטיפשית של אימי הגיחה שבועיים לפני הזמן!" בשביל קאט, שהייתה בת יחידה במהלך כל חייה, החדשות שאימה הייתה בהריון שש עשרה שנים שלמות לאחר לידת ביתה הראשונה היו פשוט חסרות תקדים. קאט לא ידעה מה לעשות עם עצמה כמה שבועות אחרי שגילתה על ההריון באוקטובר, ובנוסף במהלך חודש אחרי שגילתה שזאת בת.

"התינוקת בסדר?"

"לגמרי בריאה." קאט נענתה לשאלה ללא רצון. "כולם כל כך מתרגשים."

"אבל קאט למה זה נור-... אה." התינוקת הייתה פה. לא יהיה שום כוח בשביל לילי. היא הייתה אסירת תודה על כך שהעקצוץ בעיניים לא חזר, אבל משהו מאיים יותר תפס את מקומו. קיפאון הזדחל לתוכה, לא דומה לשום דבר שהיא הרגישה אי פעם. "זה לא נורא בכלל. אני מבינה את המצב לגמרי. תני לאחותך החדשה נשיקה ממני ואל תשכחי לאחל להורייך את כל הטוב."

"יש לך מקום אחר ללכת אליו, נכון?" קאט עדיין נראתה נבוכה. היא לא רצתה מצפון מיוסר באשמה.

"כמובן!" לילי מיהרה לגרש את הרחמים שהופיעו על פני חברתה. היא הייתה מודעת לכך שעיניה בגדו בה כששיקרה, אבל בכל זאת היא לא רצתה שקאט תרחם עליה. "אני פשוט אשאר בדירתה של אחותי. יהיה נחמד אם יהיה לי קצת זמן פרטי עם עצמי מתי שפטוניה תהיה בירח הדבש שלה או מה שזה לא יהיה."

קאט נתנה לחברתה חיבוק אוהב ואז הסתובבה ומיהרה לכיוונו של איש עם חזית עייפה שלילי ידעה שהיה אביה.

היא התנגדה לחשוב על זה כעת.

מי שזה לא היה שבא לקחת את לילי הביתה כנראה כבר היה זועם ולילי האיצה את צעדיה עד כמה שיכלה בזמן שסחבה את מזוודתה לצידה.

צופר טורדני נשמע מהחניה מעבר לרחוב ולילי זיהתה את המכונית שהייתה שייכת לאחותו של ורנון, מארג'. לילי אף פעם לא פגשה את הגברת, אבל נסעה במכוניתה פעמים ספורות בקיץ שעבר כאשר מכוניתו של ורנון שכנה במוסך לשיפוצים.

היא נעצרה למראה אישה שלא זיהתה מאחורי ההגה ובדיוק ברגע הזה המשאית שעברה השאירה את גבה של לילי ספוג בבוץ מהשלולית.

בעודה בוחנת את לילי בקפדנות בעיניה המצומצמות, האישה צפרה שוב בתור סימן לכך שהיא אכן הייתה הטרמפ של לילי.

"...אה.. שלום." לילי הרגישה חסרת אונים בעודה פותחת את דלת הנוסע ומנסה להתיישב על המושב המרופד בלי ללכלך אותו בבוץ שנספג בחולצה שלה. החולצה שלילי כל כך התעקשה ללבוש כדי להרשים את פטוניה עם הטעם המוגלוגי שלה בבגדים, היא חשבה לעצמה במרירות. אם הותר לה לבצע קסם באמת שלא הייתה שום בעיה. "נראה שאני טיפה רטובה" היא הודתה בפני הנהגת בנימה מתנצלת.

"פשוט תתיישבי כבר!" לאישה היה שיער דליל ואף מרשים. לילי לא הצליחה להחליט אם אפה היה קטן בצורה בלתי רגילה או פשוט נראה ככה בהשוואה לשאר תווי פניה הגדולים. "חיכיתי שעות, וההוראה היחידה שקיבלתי היא להסיע מישהי ג'ינג'ית!"

"הו.. אני מאוד מצטערת!" לילי אמרה ביושר אפילו שסברה ש'שעות' היו הגזמה. "את בטח מארג'! שמעתי עלייך המון אפילו שלא הכירו בינינו באופן רשמי. אני לילי אוונס."

היא שלחה ללילי מבט לעגני בזמן שהפנתה את המכונית אל היציאה לכביש. "אני בת דודה מדרגה שנייה ברניס, ורק טיפ קטן – אף אחד לא מורשה לקרוא לה מארג' חוץ מהאנשים שהיא מחבבת. והיא בהחלט תהיה מארג'ורי בשבילך. עדיף אפילו העלמה דארסלי."

מסתבר שהדבר היחיד שהיה פחות נעים מפניה של האישה הזאת היה אופייה. "לאן אנחנו נוסעות? זאת לא הדרך לדירה של פטוניה."

"ברור שלא. אנחנו נוסעים לבית הקיץ של מארג'. שם תערך החתונה. את לא יודעת כלום?" ברניס הסתכלה על לילי בפעם השנייה מאז שהיא נכנסה למכונית. "את בטוחה שאת אחותה של פטוניה? אין בנכן דימיון כלל."

האמת היא שלילי כבר התעייפה מלהסביר שלפטוניה היה את השיער הבלונדיני של אימן ודמתה לאביהן בתווי פניה, בזמן שלילי ירשה את השיער האדום של סבתן, התלתלים של אמה ואת עיניה של אביה.

"ובכן היא בהחלט לא ציינה דבר בנוגע להיותך נאה." ברניס המשיכה בטון קנטרני. היא ביטאה 'נאה' בצורה שנשמעה יותר כמו 'מעוותת'. כאילו שלהיות מושכת היה דבר משונה כשלעצמו.

לילי תהתה אם העובדה שהמראה החיצוני שלה היה תחת סימן שאלה בשבילם הצביעה על כך שהם בכלל לא יהיו מרוצים עם עיסוקיה בשעות הפנאי.

המצב 'הקפוא' של לילי יצר מסביבה גולם מועיל שגרם לכל ההערות לנתר ממנה ולילי מצאה את עצמה שקועה במחשבותיה על אירועי היום לאורך כל הנסיעה.

ביתה של מארג'ורי היה מרשים למדי. המבנה הכללי היה מעוטר בחלונות גדולים עם תריסי תכלת והשטח הירוק שנמשך לקילומטרים נקטע פה ושם בגלל חלקת פרחים וצמחים מצומצמת.

אם מארג'ורי איכשהו הזכירה את ביתה, לילי החליטה שהיא תחבב אותה. זה היה מקום יפהפה ופסטורלי ומושלם בשביל חתונה.

"לאן את הולכת?" לילי הייתה מבולבלת כשראתה את ברניס מדליקה את מנוע המכונית רגעים ספורים לאחר שלילי הוציעה את מזוודתה מהבגאז' בכוחות עצמה.

בת הדודה מהדרגה השנייה גלגלה את עיניה בצורה טבעית שידעה את לילי בכך שהיא כבר החליטה שלילי הייתה חסרת תועלת. "חזרות לארוחת הערב, כמובן. עם שאר המשפחה."

לילי הייתה מאוד רוצה לציין שהיא גם כן חלק מהמשפחה. "ומה אני אמורה לעשות?"

ברניס משכה בכתפיה ולחצה על הגז, משאירה מאחוריה ענן אבק ללילי לשאוף.

הבית היה פתוח, מה שאפשר ללילי להיכנס. היא סרקה את הסביבה בזהירות וצרחה בקול כשנביחותיו של כלב מילאו את הבית. בהצצה לבחוץ לילי הבחינה בכמה כלבים עם פרצופים אכזריים בחצר האחורית. היא גם מצאה בעיניה כמה כיסאות לבנים מסודרים באלגנטיות אל מול מעבר מקושת מעץ. שם לילי תהפוך להיות לאוונס היחידית שנשארה.

אנחה אומללה בקעה 'מהקיפאון' מהמחשבה, אבל היה קל להדוף את הכל לפינה בראשה כאשר היא העסיקה את עצמה במציאת החדר שהיה ככל הנראה מיועד לה.

הוא היה אחד מהקטנים שהיא אי פעם ראתה.

החדר היה מרווח מספיק בשביל שתי מיטות מופרדות ביניהן בצפיפות בשידת לילה. בנוסף על דלת החדר הייתה תלויה שמלה עם תגית שנשאה את שמה של לילי.

לרגע לילי חשבה שפטוניה שינתה את דעתה בנוגע לכך שלילי תיקח חלק בחתונה, אבל כתב קטן בהרבה שלילי לא שמה לב אליו קודם תיקן את מחשבותיה.

'רק רציתי שתיראי הולם ונורמלי –  פ.'

זה היה מאוד משעשע שפטוניה טענה שלילי לא תוכל להיות שושבינה בגלל שיהיה קשה להתאים לה שמלה, אבל היא בחרה בשמלה בדיוק במידה שלה.

בלי להעיף מבט קצר על מה שפטוניה תייגה 'כנאה והולם' לילי התמוטטה על המיטה הקרובה אליה בלבוש מלא ולח.

אפילו שקרני השמש השוקעת פגעו הישר בפניה ורגליה נתלו מקצה המיטה באי נוחות, לילי שקעה בשינה ברגע שהיא הגיעה אליה.

"לילי!" זו הייתה הפעם השנייה שהעירו את לילי באלימות והיא החליטה שהיא תצטרך להתחיל לישון פחות אם זה גרם לה לכל כך הרבה צרות.

אחותה עמדה בפתח החדר שהתמלא באור שמש. השינה העמוקה והנוקשה הפכה את שריריה למכווצים והיא התרוממה כדי להגיע לפטוניה.

הכלה עצרה את החיבוק עוד לפני שהוא התחיל בנפנוף ידה על גבי שערה והאיפור שלה, שכבר היו מוכנים לחתונה ולא היו אמורים להיהרס בגלל כל מיני גילויי חיבה למיניהם.  

"את הולכת להרוב את החתונה!" פטוניה צייצה אל לילי בהאשמה. "את אפילו עוד לא לבושה!"

"הו.." ככל הנראה לילי היתה מעט מאחורי הדברים, אבל היא לא התכוונה לישון את כל הלילה. "אני מצטע-"

פטוניה קטעה אותה, רצה מהחדר, מברברת על כמה היא "פשוט לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו."

כשעה לאחר מכן, כאשר לילי סוף סוף ישבה בשורה הראשונה, איפה שההורים שלהן היו צריכים לשבת, היא לקחה את הזמן להיות נבוכה על הופעתה.

היא מיהרה להיכנס למקלחת קרה (המים החמים נמגרו לפני שעות), ומשכה את שיערה לזנב סוס רפוי.לא היה לה איתה איפור, מה שבדרך לא היה מפריע לה אבל היא רצתה להיראות יפה בשביל פטוניה.

הדבר הכי נורא הייתה השמלה. היא הייתה בצבע עור חיוור וכתפיות עבות שנראו ענקיות על כתפיה הקטנות. היא הייתה קטנה מידי בחזה אבל בכל זאת הסתיר את גזרתה עם הבד העבה וחסר הרחמים שנתלה ממותניה.

כל הטקס הרגיש מוזר ומרוחק, כאילו הייתה בת הזוג של איזה בן דוד מרוחק ולא אחותה של הכלה. היא ניסתה לגשת לפטוניה מספר פעמים בקבלת הפנים, אבל הכלה הייתה עסוקה בתמונות ומשפחתה החדשה.

בסופו של דבר, בדיוק לפני שהמכונית הייתה צריכה לקחת אותם לירח הדבש שלהם, היא שמה לב לפטוניה חומקת לשירותים.

"הו." אמרה פטוניה כשהיא נכנסה כאילו הייה בהלם לראות את נוכחותה של לילי בכלל. "שלום."

"נראית ממש יפהפיה היום, טוני." לילי הצליחה לחייך בקלות הכי רבה שהיא הצליחה לחייך כבר יומיים.

אחותה הרשתה חיוך קטן אל מול המחמאה. "תעזרי לי להודיר את הרוכסן?"

והן התייצבו מול המשימה של להוציא אותה מהשמלה ולהלביש אותה בבגדי נסיעה בלי להרוס את השיער או האיפור שלה.

"מסתבר שאני אצתרך להשתמש בדירה בכל מקרה." לילי אמרה בעדינות בעודה מניחה את השימלה על קולב, מנסה להשמע רגילה בעודה מתוודה.

"על מה את מדברת? איזו דירה?" פטוניה נשמעה בכנות מבולבלת בעוד היא נגעה בפניה במראה. "סיפרתי לך לפני חודשים שאני יצאתי משם כשורנון קיבל את הקידום שלו. למה אני צריכה דירה בלונדון כשאני גרה בשוודיה!"

"שוודיה?" בפעם האחרונה שהיא קיבלה מכתב מפטוניה הוא דיבר רק על התאריך של החתונה. "מתי את עוברת לשוודיה?"

פטוניה נאנחה, מיואשת מאחותה המוזרה. "את בכלל קוראת את המכתבים שלי? ורנון קיבל  משימה להקים סניף בשוודיה. אנחנו עוברים לשם אחרי ירח הדבש ונהיה שם עשר חודשים.כפי שהסברתי לך במכתב, את תצתרכי לארגן מגורים  משלך בגלל שהדירה מושכרת. אמרתי לך להודיע לי אם לא תוכלי למצוא כדי שאוכל לעשות את זה בעצמי."

הפנים שלה התחילו להפוך לגוון משונה של אדום שלילי מיד זיהתה כצרות המגיעות אליה. האמת הייתה שבגלל שלילי ופטוניה דיברו בעזרת דואר מוגלגים, לקח למכתבים המון זמן לפני שהגיעו ליעד כלשהו.

"לא שמעתי ממך שוב אז הנחתי שאת נשארת אצל-" פטוניה עשתה מבט נגעל. "...חברים."

"הו."

פטוניה הפסיקה למשוך את נעליה והסתקלה על לילי נואשות. "זו לא הולכת להיות בעיה נכון?"

היא לא יכלה לעשות זאת. זה לא הוגן להיות עצובה ביום החתונה שלך, גם אם את מתייחסת אל אחותך לא טוב.

אז לילי נתנה לאחותה את מתנת החתונה היחידה שיכלה. "ממש לא. אני פשוט אודיע לקופרים שאני אשאר טיפה יותר ארוך מהצפוי. הם רק ישמחו."

יותר מהר משלילי יכלה לעקל, הנשואים החדשים עזבו בזריקות של אוכל ציפורים, והיא ישבה לבד על המזוודה שלה בצד הדרך. האנשים הלכו כל כך מהר שהיא הייתה חושדת שקסם מעורב בעניין, אם לא הייתה יודעת יותר טוב מזה.

מישהו היה נחמד מספיק להשאיר את המזוודה שלה בחוץ וכשלילי ניסתה את הדלת היא הייתה נעולה.

פטתית.

פיצוץ של משהו נורא קרע את חוסר הרגישות בחזהה. היא לא יכלה לעשות שום דבר בעוד זה עלה בגרונה מלבד לחכות שזה יבלע אותה. היא אפילו לא יכלה לדמיין את הגל הענק שלא ירחם על כלום בדרכו.

רק כשהיא פתחה את פיה בכדי לתת לו לברוח מגופה, הצחוק ביעבע בקטעים גדולים וכבדים.

היא מעולם לא צחקה כך קודם. זה היה רועש וחסר בושה. הצחוק חסר ההומור שלה צרד את גרונה וגרם לעיניה לצרוב מרוב דמעות שלא ירדו.

האור מחוץ לבית הבהב ונכבה, סוחף אותה לתוך חשכה מוחלטת, אבל זה רק גרם לה לצחוק יותר חזק.

שום דבר לא היה מצחיק.

פטתית.

היא בהחלט לא צחקה עם עצמה. היא נהפכה לאדם שמגיע לו שיצחקו עליו על הפטתיות שלו.

היא ידעה שהיא תצתרך לנסוע באוטונוס הלילה. אבל הבעיה היא שהיא לא ידעה לאן הוא יקח אותה.

כמה דקות עברו ובסופו של דבר האוויר היה דומם מלבד רעש הינשופים.

להיות חסרת בית הייתה הרגשה נוראית, לילי החליטה – אולי הכי נוראית שיש. היא צחקקה שוב.

הבית של הוריה נשרף עד היסוד עם שניהם בתוכו.

בחייה החדשים של אחותה כבר לא היה מקום ללילי.

היא לא יכלה ללכת לבית של קאט.

הבית של מארלי היה תחת כל כך הרבה כשפי הגנה שהיא פקפקה שאפילו שר הקסמים ידע את מקומו.

אייבי ומשפחתה בילו את הקיצים מחוץ לארץ.

סיריוס גר אצל הפוטרים וזו אפילו לא הייתה אופציה. לא רק שבלל שג'יימס כנראה יזרוק אותה החוצה אלא גם בגלל שהיא ידעה שלא תוכל לעמוד בפני עיניו עליה, רואות עד כמה פטתית היא נהייתה.

מרשרשת בכמות הקטנה של הכסף שבבעלותה, היא החזיקה את שרביטה, מקבלת החלטה.

רק קצת מאוחר יותר לילי הרגישה בחילה לתת את הכסף לנהג על נסיעה כלך קצרה, אבל הדבר נעשה.

זה היה אחרי חצות כאשר היא נכנסה לקלחת הרותחת והייתה המומה לראות את הברמן, טום, עובד. מתי הוא בכלל ישן?

אחרי המתנה קצרה לילי קיבלה חדר לשבוע, והייתה מודעת באופן כמעט כואב לעובדה שייגמר לה הכסף בעוד כשבוע.

המשפחה שלה חיה בנוחות בתמיכתם של העבודות של הוריה, אבל הם לא עשו איזשהם סידורים ללאחר מותם, זה קרה באופן בלתי צפוי. הוריה השתמשו במעט מחסכונותיהם בכדי להושיב את פטוניה בלונדון, הם ראו את זה כהשקעה, אבל הם לא היו פה בכדי לאסוף את התמורה. וכל מה שנשאר התבזבז על הלוויה, החתונה של פטוניה, והספרים של לילי לשנה הקודמת.

זה היה עד שלא היה לה כסף בכלל היא יכלה להעריך בשלמות כמה יקר זה פשוט לשרוד.

היא העבירה את הקיץ האחרון עם פטוניה שהרוויחה כמות הולמת של כסף, אבל לא מספיק בכדי לכלכל את שתיהן, אז לילי מצאה עבודה בבית קפה מוגלגי. היא סמכה על כך שהניסיון הזה יעזור לה למצוא עבודה עכשיו.

נשאר לה שבוע אחד, אולי אפילו פחות, לפני ש... זה היה החלק הכי נורא. לא היה לה שום מושג מה קורה אחר כך.

ארבעה ימים עברו ולא רק שהיא לא מצאה עבודה, אבל היא הייתה כל כך בודדה, שהיא פשוט התיישבה בבר בכדי להיות בחברת אנשים שוב. טוב-המובן 'אנשים' היה מעט לא מדוייק, הרבה מהקבועים פה היו קצת יותר ממסוחררים, אבל הרבה מהם היו יכולים להיות מאוד נחמדים במצב פיקח.

לא היו הרבה אנשים צעירים בבר, אבל מידי פעם מישהו שיכול היה להיות תלמיד בהוגוורטס תפס את מבטה. נשים בכל גיל שהוא ככל הנראה נשארו בבית או נפגשו עם אנשים במקום אחר כי לילי לא ראתה עוד מישהי מבנות מינה.

"היי, פפר? (הערת המתרגמת: פפר כמו פלפל באנגלית.)" טום קרא בכיוונה בלילה הרביעי שלה בבר.

לילי ישבה לבדה, למרות שהייתה בטוחה שחבורת גברים צעירים שרק התרחבה הולכים להזמין אותה אליהם.

לאחר רגע של בהייה של טום היא הבינה שהיא 'פפר'.

"אה... כן?"

הוא בהה בה בחשיבה, בעוד ידו נפגעו מהברשת שברי זכוכית מהבר. "יש לך כסף לחדר שלך הלילה?"

היא הנהנה. נשאר לה בדיוק כסף ללילה אחד לפני שיזרקו אותה לרחוב, במלוא מובן המילה.

"את שוכרת לקיץ?" קולו הצרוד היה מכוון אליה, אבל מבטו המהוהר היה נתון לקבוצת הגברים שאליהם לילי שקלה מקודם לגשת.

"לא." רוב הסיכויים יהיו שהיא תתחנן לרחמים בבית הפוטרים, אולי הם ייתנו לה עבודה כעוזרת, משפיל ככל זה יהיה. אבל נגמרו לה האפשרויות. "ניסיתי למצוא עבודה, אבל לא היה לי מזל."

העיינים של טום מעולם לא עזבו את הפאב מאחוריה, ובהשתקפות של בבקבוק היא ראתה גבר שהיא דיברה איתו בלילה הקודם נכנס לפאב בעידוד שאר הקוסמים הצעירים. "עבודה?"

"ובכן, כן. יש לי ניסיון כלשהו בתעשיית המסעדות, אבל אף אחד לא זקוק לעובדים."

"את יודעת משהו על עבודה בפאב?" עיניו נדדו אליה. הם היו בצבע כחול יפה שלא תאם את שאר הופעתו.

"רק מה שראיתי פה." היא הודתה בכנות. זה ככל הנראה היה הדבר הלא נכון להודות בו, כי טום נפנה ממנה, והניציץ הסקרן בעיניו כבה.

הכול בה צרח להודות בתבוסה -  שזה נגמר ואו שהיא תלך לישון על ספסל, או תסחב את הישבן שלה לג'יימס פוטר כמו הפחדנית הפטתית שהיא, אבל ניצוץ של הישרדות נדלק בתוכה פתאום. "אבל אני ממש חכמה... ומהירה. רוב האנשים פה מזמינים וויסקי אש או בירצפת בכל מקרה ואם הם רוצים משהו אחר אני אבין מה לעשות-."

הוא ניסה לקטוע אותה והיא הייתה בטוחה שהוא הולך להגיד לה שזה לא מספיק, אז היא המשיכה.

"-ואם אני לא, אז אתה יכול להוריד לי את זה מהמשכורת! אני אעבוד בכל שעה שתרצה ואני יודעת שזה טוב בשבילך כי אתה תמיד פה. אני אעבוד קשה ואני-."

"פפר, את כבר בוגרת, נכון?" הוא הצליח לקטוע אותה הפעם. כשהיא הנהנה הוא המשיך. "את תעשי את כל הדברים האלו, ואת תהיי נחמדה ללקוחות. הם מחבבים אותך ונראה שהפרצוף היפה שלך טוב לעסקים. אל תפשלי."

"ומה לגבי השכרת חדר לקיץ? אתה יכול להוריד לי את זה מהמשכורת?" הקרב רק נוצח למחצה, האש שהיא גילתה רק מילאה אותה בנחישות.

כשהוא צחק, לילי יכלה לשמוע את השריקה של האוויר כל הדרך לראותיו. "את לא תרוויחי אפילו קרוב למספיק בשביל זה."

אל מול צחוקו הלא שגרתי, לילי הרגישה את האש בתוכה הופחת למדורה. המבט שהיא נתנה לו עצר אותו, ואם הוא היה נתן לה עוד רגע אחד היא הייתה מתפוצצת.

לטום ככל הנראה היה ניסיון כלשהו עם מכשפות צעירות כועסות בגלל שהוא מיד החליף את החיוך הדוחה שלו במבט של תבוסה.

"אני אתן לך עוד לילה אחרי הלילה, אבל את מנקה אחריך, למעשה את תנקי את כל הקומה בתור תשלום."

"נהדר." היא חייכה חיוך יציב. "מכיר מקום שמשכיר דירות בזול?"

הוא רטן תוך הליכה ממנה. ככל הנראה זה יהיה משהו שהיא תצתרך לעשות בעצמה.

את היום למחרת היא בילתה בשיקוף פעולותיו של טום ואז יצאה לסמטת דיאגון בחיפוש אחר דירה.

לא היו מלכתחילה הרבה אפשרויות אז כשלילי חיפשה מקום זה היה כמעט בלתי אפשרי. אנשים לא בדיוק מהרו להשכיר לנערה בת שבע עשרה מהוגוורטס שתישאר רק לחודשיים בכל מקרה.

היא הלכה את כל הסמטה כל כך הרבה שהמוכרות שמכרו פרחים מכושפים בצידי השביל כבר הכירו את שמה.

כשהיא עברה אל מול חנות חיות בפעם השלישית היא הייתה המומה כרגיל מכמות הרעש שיצא ממנה.

חתלתולים בכל הגדלים והצבעים גרגרו והתחכחו אחד כנגד השני בחלון הראווה השמאלי בעוד אסיפה מוזרה של ציפורים, ינשופים ומה שככל הניראה היה נשרים מינאטורים קראו בחלון הימני.

זו היתה חנות החיות היחידה שלילי הכירה והיא היתה מופתעת שהיא כל כך הרוסה.

לביבר היה ותק של הפקת החיות הכי מדהימות ויפות, במיוחד ינשופים, אבל הבנייין הקטן בן שתי הקומות היה נטוי באופן נראה לעיין שמאלה ונראה על סף קריסה.

ממש מעל השלט הירוק שבו אותיות אדומות הכריזו בגאווה "ביבר החיות" היו שני חלונות קטנים, מתחבא מאחורי היו"ד הראשונה בשלט היה שלט עתיק שאמר "להשכרה."

נכנסת לחנות, היא מיהרה במעברים על שניצבה מול אדם נמוך מאוד. הוא לא נראה זקן, אבל היא למדה שכשזה מגיע לקוסמים לא ניתן באמת לדעת.

לילי כמעט קפצה מרוב התרגשות. "כמה?"

המשקפיים הדקות שלו הזכירו לה כל כך את משקפיו של ג'יימס שהעקצוץ בכך ידה חזר והיא שפשפה אותה כנגד הג'ינס בדרך שכעט הפכה למוכרת.

האדם גיחך. היה לו ניסיון רב עם בנות נרגשות כשהן ראו חתלתול ורוד שהם פשוט חייבות להשיג. "אז מה זה יהיה? חתלתול או אולי צמרור?"

לילי המעוצבנת הנידה בראשה. "הדירה למעלה."

"הלופט?" הוא ניראה אדיש לאיבוד המכירה כשהוא עבר אותה בדרכו לדלפק. "את לא רוצה אותה."

"לא! אני מאוד רוצה אותה. יש לי עבודה. אני יכולה לשלם." היא התחננה.

"טוב אני מקווה שלא ציפית שהיא תהיה בחינם." הוא צחק. "למרות שאני משכיר אותה בשביל כמעט דמי כיס."

אנחה מתוסכלת חמקה מפיה. "מצויין. אני אקח אותה."

"כמובן, את תיקחי אותה עכשיו, אבל מה יקרה בעוד בערך שבוע כשהרעש יהיה כל כך חזק שלא תוכלי לישון? אם את חושבת שזה רועש חכי שתשמעי אותם בלילה כשאני לא פה להשתיק אותם. גם כשפים וקסמים לא יעזרו." הוא החווה בידו לכיוון מאות הכלובים שכיסו כל קיר כמו חתיכות פאזל. "ואני אפילו אל מדבר על כך שהמקום חורבה ואני גם לא ממהר לתקן אותו. עברתי מספיק דיירים לדעת שאני אקשיב לתלונות יותר משאני אקבל כסף. אני הייתי מוריד את השלט אם היה לי הכוח לחפור שם באבק."

"עד כמה נורא שזה נשמע..." היא כמעט נחנקה תוך ניסיון לדחוף החוצה את מילותיה הבאות. "אין לי מקום אחר ללכת אליו."

ליל אף פעם לא דמיינה שז תהיה המציאות שלה.

"אני אדון פריס." היא לחצה את היד שהוא הציע לה. "את לא נראית מבוגרת מספיק כדי להזדקק לדירה. לא ברחת מהבית אני מקווה?"

"יותר כאילו כל השאר ברחו ממני." הכוונה הראשונית בקביעה זו הייתה בהומור, אבל אף חיוך לא היה שמח מספיק בכדי לשכנע את אדון פירס או אותה. "אני בת שבע עשרה ואתה יכול לקרוא לי העלמה אוונס."

"האם את אישה הנאמנה למילתה, העלמה אוונס?"

"אני גריפינדורית." זו הייתה הטענה התומכת הכי טובה שהייתה לה.

חיוך עצל האיר את פניו המגולחות למשעי של אדון פירס. "כך גם אחי, אבל זה לא מונע ממנו להלוות כסף שהוא אחר כך לא יכול להחזיר."

"כן אבל אני גריפנידורית טובה." היא שיקפה את חיוכו. "אני נאמנה למילתי."

"טוב מאוד אם כך. חיזרי מחר עם חפצייך וניתן לזה הזדמנות. אם את מעוניינת, אני אסכים להוריד את המחיר פי שניים אם תעשי את האכלות הבוקר בשביל החיות. אני ניסיתי לשכור עזרה, אבל השעות נוראיות."

היא הסכימה, עוצרת את עצמה מלנשק אותו ישירות על פיו מתוך פרץ של אושר. זה באמת היה נס שהיא הצליחה לעבור את הרחוב לפני שחדוות ניצחון נוספת אפפה אותה.

איכשהו המציאות שלילי אף פעם לא דמיינה לעצמה הפכה לביתה.

נוכחותה של לילי הפכה למוכרת.

כשהיא סיימה להתאמן תחת עינו של טום בבר, הוא העביר אליה את משמרת הלילה. לעבוד משבע בערב עד שבע בבוקר בכלל לא היה נורא כמו שהיא ציפתה וזו הייתה דרך נהדרת להתחמק מלישון תחת הרעש הנוראי של ביבר החיות בלילה.

התגלה שהרושם הראשוני שלה של טום כעובד בודד היה שגוי. הייתי לו עוזרת גמדת בית, ברמנית נוספת שעבדה נפלא, עוזרת, טבחית שלילי לא באמת ראתה אבל שמעה מתרוצצת באחורי המטבח. אם מישהו הזמין אוכל העבודה שלה הייתה פשוט לרשום את ההזמנה על פתקית, לתת אותה לגמדה, ולתת לקסם לעשות את השאר, בעוד הארוכה הופיאה מול הלקוח בכמות זמן הולמת.

כשהיא הייתה מסיימת בבקרים היא הייתה עושה את דרכה הביתה, עוצרת לדבר עם בעלי החנות בעוד הם פתחו את דלתותיהם או עם מוכרים שהציעו לה ממתקים.

להאכיל את כל החיות היה מותח, אבל זה היה קשה לא לחשוב שהחתלתולים היו חמודים או להעריך את הדגים המכושפים היפהיפיים. 

היא במיוחד חיבבה צב מינאטורי אחד. הוא היה רק מעט יותר גדול מאוניה והקליפה שלו הייתה בצבה ירוק אזמגרד יפהפה. כל השאר נמכרו, אבל בעוד הקטנטן לא גדל אנשים לא קנו אותו בגלל שהם פחדו שהוא יאבד או ימחץ.

לילי הייתה חייבת להודות שאלו חששות אכן לגיטימיות, אבל זה לא מנע ממנה לקרוא לו הארווי (אדון פירס לא הסכים והזהיר אותה מלהתחבר איתו יותר מידי) אבל היא הורשמה תמידית מרוחו.

הרווי בילה את זמנו בצלילה בשלולית המים הקטנה שלו או בשכיבה תחת השמש המלאכותית.

היא ציחקקה במשך שבוע כשהבינה שהוא מזכיר לה את סיריוס.

זה לקח לה שעה להאכיל את כל היצורים, ואז היא הייתה כושלת במדרגות לדירתה. הייתה עוד כניסה לבניין מאחור אבל  זו היה רק פתח צר.

היא למדה לעריך את המרחב, אבל זו הייתה פחות מדירה אלה חדר בגודל הולם שבו היא ישנה והתרחצה. היא יכלה להודות שזו לא הייתה הדירה הכי יפה, עם הלבנים הבולטות בכל קיר והרצפת העץ החורקת.

אבל איכשהו זה היה בית.

השירותים והאמבטיה המוכתמת עמדו בצד בלי שום שמץ של פרטיות, והיה רק כיור אחד על הקיר הנגדי. לילי הניחה שזה נועד להיות אזור מטבח, למרות שהיה שם רק כיור אחד עם טיפת אזור ריק בשניו צידיו.לא היה שם שום ארון אז היא חיה מתוך מזוודתה.

הדייר הקודם השאיר שם מזרון ואחרי כמאה כישופי ניקוי, זה הי המקום בו לילי הייתה קורסת כל יום. היא הייתה נכנסת לשינה עמוקה עד שהיא הייתה מתעוררת ועושה את כל זה מחדש בלילה הבא.

בדרך משונה, לילי אהבה את המציאות הזו.

היא הייתה נפרדת משאר חייה. בחייה האחרים היא הייתה צריכה להכנס לזהות שהיא כבר גדלה מתוכה, או שאולי לא התאימה לה מלכתחילה, אבל על כל מקרה, היא לא הייתה מאושרת. פה היא הייתה פפר או העלמה אוונס. היא יכלה להיות כל מי שהיא רצתה להיות.

כעבור לא הרבה זמן יולי הגיע והיא לא נתקלה באף אדם שהיא מכירה.

זה כנראה היה קשור לכך שהיא עבדה במשמרת לילה, בעוד כל חבריה הסתובבו במהלך היום. וגם רוב הסיכויים שחבריה היו מעדיפים ללכת לשלושת המטאטאים, או לאיזה בר אחר בהוגסמיד אם, במקרה הלא סביר, רצו לשתות.

היא לא התחמקה מהם.

היא פשוט לא הייתה יודעת מה להגיד והיא בטח לא הייתה רוצה שהם ירחמו עליה. הם ככל הנראה לא ממש התגעגעו אליה כי היא לא קיבלה אפילו מכתב אחד מחבריה כל הקיץ.

"פפר." אדם שהיא כבר הגישה לו משקאות קודם לכן החווה אליה בתחילת המשמרת שלה בקלחת הרותחת. הוא לא יכל להיות יותר מבוגר מאמצע שנות העשרים שלו, מה שהיה הרבה יותר צעיר מממוצע הגילים של הלקוחות. "אני אקח עוד אחד."

היא לא ידעה איך הכינוי התפשט כל כך, אבל היא הייתה כעט 'פפר' לכל לקוחות הבר.

היא מזגה לו שוט נוסף של וויסקי אש, כמו בפעם הראשונה, והוא הטביע אותו הרבה יותר בקלות משלילי יכלה.

היא התחילה להשתפר עם אלכוהול של קוסמים, במיוחד תחת החוק של טום 'שום שוט לא נשאר על הבר',  שאמר שאם מישהו מזמין אותך למשקה, אז את שותה אותו, אבל היא עדיין לא יכלה להתגבר על הבעת הפנים הלא נעימה.

זה היה לילה איטי ועיניה של לילי שבו אל הזר המושך. הוא התאים להרבה הגדרות בקטגוריית ה'קשוח', אבל זה לא היה בגלל שבגדיו היו מלוכלכים או פניו לא היו מגולחות.

זו היתה מן הילה שקרנה ממנו.

גם הצלקת לא עזרה בכלל.

העור הפגום נמשך מסנטרו ולאורך כל קו לסתו, אבל זה לא גרע ממראו כלל. השיער הבלונדיני-מלוכלכך שלו היא גזור בתספורת קצרה ונוחה, שאיפשרה לו לרוץ מהבית בלי להסתכל במראה ועדיין להיות בטוח שהוא נראה נהדר.

"פפר, אם תמשיכי לבהות בי ככה אני אקבל את הרושם הלא נכון."

היא הייתה יותר מורשמת שהוא תפס אותה מאשר מובכת על פעולותיה. "אתה נראה צעיר מכדי להסתובב פה."

"יכולתי להגיד אותו הדבר עליך." הוא ירה חזרה, מחווה ללילי למזוג לו משקה נוסף.

הייתה לו נקודה והיא חייכה אל מול תגובתו המהירה.  "לא ראיתי אותך פה קודם."

"יכולתי להגיד אותו הדבר עליך." הוא חזר על דבריה מיד בחיוך. "אני נלחמתי בקרב הטוב. מה איתך, פפר? אני לא יכול להגיד שניא מכיר את טום כאדם השוכר עזרה, במיוחד לא ג'ינג'יות יפות."

היא חיבבה את הדרך הקלה שבה הוא דיבר. הוא לא מיהר או מילמל כמו רוב האנשים כך שהכול יצא במן נהמה רגועה.

"הקרב הטוב?" היא הרימה גבה אליו, מסוקרנת.

הוא גיחך. "לא ככה זה עובד. אני עניתי על אחת משלך ועכשיו את תעני על אחת משלי."

"אני בוגרת." היא הייתה גאה בעצמה שהיא יכלה לענות על אחת משאלותיו באותה דרך מעורפלת שהוא ענה על שאלותיה. הוא שם לב לצעירותה והיא נתנה תשובה שטוענת שהיא לפחות בת שבע עשרה.

הוא הרים את הכוסית בהצדעה לעגנית לפני ששתה את תכולתה במהירות, משאיר את לילי לתהות איך הוא עדיין לא שיכור. היא ראתה קוסמים גדולים יותר נופלים כתוצאה מהרבה פחות. "אני הילאי. שמך הוא לא באמת פפר נכון?"

"לא." היא לא יכלה שלא להתרשם ממקצועו. הילאים הם לא רק חכמים, מהירים ומוכשרים. הם היו החכמים ביותר, המהירים ביותר והמוכשרים ביותר. "הוא שכר אותי כי אמר שאני טובה לעסקים."

"בהיותך ג'ינג'ית יפהפיה." הוא סיכם, מחייך אליה חיוך גדול, שמח לתשובותיה. "אני לא חושב שפפר מתאים לך בכלל ובגלל שאת לא תגידי לא את שמך האמיתי, איך אני צריך לקרוא לך?"

"איך שאתה רוצה." היא משכה בכתפיה, לפני שהוסיפה מחשבה נוספת. "אבל בלי פרחים."

"זה חבל, את ניראת כמו דייזי בשבילי." הוא שיקר.

היא קימטה את אפה בחוסר שביעות רצון. היא לעולם לא תהיה 'דייזי' שהיה כישור טיפשי מ'לילי'. "ואיך אני אקרא לך?"

"את באמת לא מבינה את זה נכון? " הגבר המושך התגרה בה. "למה שאני אגלה לך את שלי אם את לא מגלה לי את שלך?"

היא לא יכלה להתאפק מלגלגל עיניים, אדישה לכמה קטנה זה גרם לה להיראות. ההילאי הזה מתסכל!

"היי ג'וני!" פתאום היה לה רעיון בעוד היא הולכת במורד הבר אל אדם מבוגר שהיה שרוע על כיסאו.

האדם בעל השיער הלבן היה פה יותר מלילי, וזה אומר משהו לאור העובדה שהיא עבדה שתים עשרה שעות רצופות כל לילה. הוא היה תמיד שיכור, ממלמל דברים חסרי פשר, לפעמים אפילו בצרפתית, אבל היא הייתה בטוחה שהוא יזהה את ההילאי בגלל ששניהם היו מהקבועים בבר.

אל קריאתה ראשון של ג'וני נחטף מעלה מתנוחתו התלוייה. "מהח?"

"אתה יודע את שמו של האיש הזה?" היא ניסתה לזכור להשאיר על פניה את החיוך החם בעוד היא מצביעה את האדם המושך. לא שהיה עוד מישהו בבר, אבל ג'וני התחיל לשתות הרבה לפני שהיא התחילה את המשמרת שלה.

"כמובן!" ג'וני התפתל עד שהו כמעט נפל מהכיסא. "זהו הרי בני בייקר."

לילי הרימה גבה שואלת אל ההילאי, והוא משך בכתפיו, לא מכחיש ולא מאשר.

ג'וני המשיך במבט מלא אלכוהול כאשר כעט כל תשומת ליבו נתונה ל'בנו'. "אתה נראה נהדר יחסית למישהו שמת כבר ארבעים שנה!"

החיוף השמח של ג'וני נשאר על פניו בעוד ראשו נחבט בבר בחבטה חזקה.

לילי וההילאי חיכו כמות מכובדת של זמן אחרי שהקוסם הזקן התחיל לנחור לפני שפרצו בצחוק. לילי הבינה כמה טיפשי זה היה לנסות להשיג מידע משיכור.

הוא החווה לה לעוד שתי כוסיות, ודחף אליה אחת. "לכבוד החזרה מהמתים."

'שום שוט לא נשאר על הבר' עבר בראשה בעוד היא מתכווצת. הויסקי אש היה כאילו היא שתתה להבה והבעת פניה נשאה את התחושה בלתי נעימה.

כשהוא שאל אתה על תגובתה המצטמררת, היא הסבירה שהיה ילידת מוגלגים והעדיפה ליקרים מוגלגים. היא סיפרה לו שהכי אהוב עליה היה הוויסקי בגלל זה הזכיר לה את אביה שנהנה מהליקר באירועים מיוחדים.

"אני חצי-חצי." הוא הסביר, מתכוון לדמו. "ולמרות זאת אני לא יכול להגיד שאי פעם טעמתי כזה. ממה ששמעתי זה בכלל לא מתקרב לחוזק של האלכוהול של הקוסמים."

"למה אתה כל כך ממהר להשתכר, בייקר?" היא ניסתה את הכינוי. היא אף פעם לא נתנה לאף אחד כינוי קודם והיא קיוותה שזה נשמע טבעי.

היא חייך באישור. "אני מעביר חצי שנה במשימה כזו או אחרת, מקווה לחזור הביתה למשפחה שלי, ואת החצי השני בבר הזה שותה כדי להתחמק מהם. כמה שהשיכור מגיע זה קל יותר לזכור כמה מעצבנים כולם באמת."

"אז למה אתה מתגעגע אליהם כשאתה בנסיעות?"

הוא חשב רגע לפני שענה "אני מניח שזה קל לראות את כל הדברים שאני חייב לראות ככיש לי את הרעיון הזה של ההורים שלי המחכים לי בבית מוכנים לספר לי איזה גיבור אני."

"באמת?" היא הייתה סקרנית לשמוע על חיו המסתוריים של ההילאי. היא אף פעם לא עצרה לחשוב אי זה בשביל משפחותיהם. "אתה גיבור, בייקר?"

אחרי שעיניו התמקדו בה אחרי השוט האחרון היא הייתה גאה לזהות את השלב הראשון של ההשתכרות. זה פשוט בא עם העבודה, היא הניחה.

"את יכולה לשמור סוד, וויסקי?" הוא נשען לרוחב הבר והיא שיקפה את פעולתיו, מתקרבת יותר לפניו הנאות. היא חשבה שהוויסקי אש יגרום לו להריח רע, אבל הייתה שמחה לגלות שהוא הריח מחמימות.

היא הנהנה, שמה לעייניו הירוקות והיפות.

"הפכתי להילאי רק כי רציתי לעשות את הדבר הנכון." פניו היו רציניות והיא לא הייתה יכולה לזוז גם אם הייתה רוצה, היא פשוט נמשכה אל העיינים שראו כל כך הרבה אלימות ושנאה."אבל אני לא טוב במיוחד. נטלתי חלק לא רע בהרבה מעשים הירואים, אבל בסופו של דבר אין בי את מה שצריך."

"ומה צריך?" היא הייתה צריכה נואשות לדעת. להיות הילאית היה משהו שלילי חשבה שהיא תוכל לעשות.

גם היא תמיד רצתה לעשות את הדבר הנכון. המלחמה הייתה כבר פה ולמרות שהיא לא הייתה קרובה לבית ורוב האנשים לא הושפעו ממנה, הקוסם האפל המסתורי רק צבר כוח. אם היא הייתה הילאית היא הייתה יכולה לעזור.

"הם רק מקבלים אליהם את החכמים ביותר ואת המוכשרים ביותר. מעבירים אותך את שבעת מדורי גיהנום בכדי לוודא שאת יכולה להתמודד עם הלחץ וכדאי לך שיד השרביט שלך תהיה חדה או שאת מתה." לא ניראה שהוא עדיין הסתקל עליה, נראה יותר כאילו הוא צפה דרכה. "אני הייתה כל הדברים האלו."

לילי שמה לב שהוא הסתכל על הכוסית הריקה אז היא מזגה לו שוט נוסף, מחכה להסבר.

"הבעיה היא שלמרות שהם רוצים את החכמים ביותר, הם מצפים ממך להפסיק לחשוב באיזשהו שלב. הם מצווים ואתה עושה. אין שום שאלות ובטח שאין שום תשובות. אני רציתי להלחם במלחמה, לא להסתיר אחת."

הוא כנראה היה יותר שיכור משהיא חשבה אם הוא סיפר לה את כל זה.

אם נאמנות עיוורת היה מה שהיה צריך, אז גם בה אין את זה.

היא תעשה כל מה שהיא תוכל בכדי להגן על האנשים שהיא אוהבת אבל היא לא תוכל לעשות את זה בעיוורון מוחלט ובלי לשאול שאלות.

היא קישרה התעלמות לשנאה, אז היה לה מוזר לשמוע שהאנשים שהגנו עליהם השתמשו בהתעלמות ככלי.

ולמרות זאת היא רצתה נואשות להצתרף לקרב. אחרי הכול היא הייתה האחת שנקראה מלוכלכת ולא טבעית, אבל היא לא יכלה להילחם בדרך הזו.

לעקוב בעיוורון אחרי משרד הקסמים היה רע בדיוק כמו לעקוב בעיוורון אחרי זה-שאין-לנקוב-בשמו.

לילי והקוסם שהיא קראה לו בייקר המשיכו בשיחה רגילה והיא הייתה אסירת תודה שזה עדיין היה קל לדבר איתו אחרי הווידוי שלו.

המילים שלו נכנסו עמוק למחשבותיה.

היא עדיין חשבה על מה שהוא אמר בדרכה הביתה, הרבה אחרי שבייקר עזב את הקלחת הרותחת.

שמש הבוקר הרגישה רעננה וחדשה והאוויר הריח כמו אורנים בעוד היא עשתה את דרכה באיטיות לביבר החיות. למרות שזה היה עדיין מוקדם כמה אנשים כבר התבוננו בחלונות הראווה ועצרו לקפה בבית הקפה.

האנשים האלו היו שמחים.

מספר מצומצם של אנשים מסימטת דיאגון נתנו לה חיים חדשים ואפילו שדירתה הייתה מלוכלכת, השעות היו נוראיות, והיא העבירה את זמנה ברכישת חברים עם אנשים זקנים ושיכורים, כל זה היה שלה.

היא עשתה אז זה לבד וזה הדבר הכי מספק שהיא אי פעם השיגה.

היא לא השתנתה בשביל אף אחד, ואלו היו האנשים הראשונים שלא ביקשו ממנה.

היו לה את כל הכלים להלחם בשבילם. היא הייתה חכמה ומהירה ומוכשרת. היא הולכת לעשות משהו גם עם להיות הילאית זו כבר לא אפשרות. היא חייבת!

היא רק צריכה להבין מה...

~~~

אוקיי אני לא הולכת לבקש תגובות בונות על הפאנפיק כמו רוב הכותבים, כי הוא לא שלי, ואני כבר יודעת שהעלילה מושלמת. ואני כן מתנצלת על שגיעות ההקלדה, אני עוברת מספר פעמים על כל פרק לפני שאני מעלה אותו אבל בטקסטים ארוכים קשה לעלות על שגיעות נקודתיות ובאמת חבל לפצל את הפרקים כי הם סוגרים מעגלים בתוך עצמם ואני כבר מורידה פרטים קטנים ומיוחדים מהפאנפיק בגליי שהשפה שלנו לא מפותחת טוב כמו האנגלית אז צריך לעגל פינות כדי שזה יהיה הגיוני ולהתפשר (פה אני אשלח אתכם שוב לקרוא את זה באנגלית -שם זה גם גמור).

אני אבל כן רוצה לקיים קצת דיון בתגובות, לדעת מה אתם חושבים על הפאנפיק ואיך אתם מפרשים אותו. יש כמה דברים שהסופרת המקורית השאירה לנו לחשוב עליהם לבד ואני חושבת שזו הייתה החלטה נכונה.אז הנה כמה נקודות להביע עליהן דעה: (ממש בקצרה, אני אשמח לשתי מילים)

- החתונה של פטוניה.

- המסורת של לילי (אנחנו גם נחזור לזה בהמשך)
- ההילאי המסתורי

- האם היא באמת לא מתחמקת מחבריה או שהיא בהכחשה? (זה נקודה פתוחה)
ואני יודעת שאתם (בצדק מצפים לפלאף של לילי וג'יימס, בל אני חושבת שתצתרכו להתאזר בסבלנות. לא נשאר הרבה פרקים, אבל הקיץ כן הולך להמשך לאורך שלוש פרקים כי זו באמת נקודת ציון חשובה בחייה של לילי.וזה מה שכל כך מיוחד בפאנפיק. בפאנפיקים האחרים כל עלילה, דמות או קונפליקט נועדות להיות כלי עזר ליחסים בניהם. פה זה הרבה יותר מציאותי. יש את העולם החיצוני ויש את לילי וג'יימס. אנחנו גם נשים לב לזה בפרקים שלקראת פרק עשר.

לסיכום, קצת דעה, אפילו על נושא אחד יכולה להיות נמדה :)

הפרק הקודם