מציאות אחרת

"אבדה..." החל לצעוק האיש, "קדברה!". שרוך של אור ירוק עז יצא מהשרביט ופגע באישה הצעירה שהצטרפה לבעלה המנוח. צעקות התינוק נפסקו ודממה מילאה את החדר. האיש הביט בעריסת התינוק וראה את הילד הקטן שוכב לבן כקרח, נראה כמת. הוא חייך חיוך ניצחון קטן ויצא מהבית ההרוס. אותו התינוק שניצל, ייוודע לימים כטום רידל, והאיש שהרג אותו הוא לא אחר מאשר הארי פוטר, סבי אביו של ילד הפלא שייוולד 53 שנים אחר כך.

התינוק פקח את עיניו, והביט מסביבו במבט תמים, עדיין לא מבין את המתרחש. הוא היה רק בן שנה ושלושה חודשים כשהתייתם מהוריו בעקבות סכסוך עתיק יומין בין משפחתו למשפחת פוטר. רק בן שנה ושלושה חודשים, וכבר חייו הספיקו להיהרס.
עם השנים הפעוט גדל להיות ילד, ומילד גדל להיות נער יפה תואר. עיניו הכהות בהקו בצורה מהפנטת, שיערו השחור מסודר לצד ושביל ישר כמו סרגל עבר בצידו. אם רק היה גדל למשפחה רגילה, כילד רגיל, חייו יכלו להיות חלום. יכלו.
מאז מוות הוריו גדל טום בבית יתומים מוגלגי, שם גדל לבד, ללא חברים. כל הילדים פחדו ממנו ומכוחותיו, שכן לא שלט בהם בצורה מלאה. אם כי עם הזמן למד להינות מהכוחות הללו ולאט לאט הפך להיות יותר ויותר אכזרי כלפי ילדי בית היתומים. יש אנשים שיקראו לזה חוסר חיבוק, יש אנשים שיקראו לזה רשעות, אך טום רידל הצעיר העדיף לקרוא לזה פשוט "שעת משחק".

"טום, יש פה מישהו בשבילך" קראה לו מנהלת בית היתומים.
טום פסע לעבר דלת חדרו ופתח אותה בחוסר רצון כדי להכניס את האורח הלא רצוי במיוחד.
"אני אשמח אם תשאירי אותנו לבד" אמר האיש בחיוך וסילק את המנהלת.
הוא היה נראה זקן. שיערו היה לבן צבוע מעט בשחור והגיע לו עד העורף. עיניו היו מקומטות וזקנו ושפמו היו מחוברים זה לזה והפכו אותו דומה לאנשים שהיה טום רואה בשיעורי היסטוריה. בעיני טום הוא נראה מוזר למדי והוא תיאר לעצמו שהוא בטח עוד משוגע שחושב שיש צורך לטפל בו.
"אני בסדר גמור" מלמל טום.
"אני מאמין שכן. לא בשביל זה באתי לכאן" ענה לא האיש.
"אז בשביל מה באת?" תמה טום, שכן לא היה רגיל לביקורים מסוג אחר.
"אתה טוען שאתה מסוגל לדבר עם נחשים, לשלוט בחיות, באנשים ובחפצים. נכון?" שאל דמבלדור וליטף את זקנו הקטן.
"אני נשבע לך שזה נכון!" קרא טום בניסיון לשכנעו שהוא לא משוגע.
"אני יודע שזה נכון. אי פעם חשבת למה זה?" המשיך לתחקר אותו.
"לא..." הודה טום בחשש.

"אם כך, נעים מאוד, אני אלבוס דמבלדור, מורה לשינוי צורה בבית הספר הוגוורטס לכישוף וקוסמות," אמר לו דמבלדור בקולו הרגוע כתמיד, "ואתה ידידי, ללא ספק קוסם".
"מה? קוסם? אני? ועוד אומרים שאני משוגע..." מחה טום מיד.
"האומנם?" אמר דמבלדור ושלף את שרביטו. "הבט".
טום הביט בידו של דמבלדור שאחזה בשרביט, וראה כיצד הוא מניף אותה מצד לצד ומזיז את מנורת השינה שלו מקצהו האחד לקצהו של השני של החדר.
"וואו" קרא טום מהופנט לתזוזות השרביט.
"אם כך אשמח לראות אותך ביום הראשון ללימודים בבית הספר" אמר דמבלדור בחיוך והגיש לו מכתב עם רשימת הציוד שדרוש לו.
"תודה" מלמל טום ובהה בפתק שבידו, בזמן שדמבלדור נפרד ממנו לשלום ונעלם מהחדר.

הימים עברו, והראשון בספטמבר הגיע. טום הגיע לתחנת הרכבת "קינג קרוס" שבלונדון ועלה על הרכבת שברציף תשע ושלושה רבעים. כשהיה על הרכבת לא הצליח לקשור קשרים עם אנשים, אך כל זה לא הפריע לו משום שסוף סוף הצליח לצאת מבית היתומים ולהגיע למקום שבאמת מתאים לו, למקום שהוא באמת יכול לקרוא לו בית. ואכן הוגוורטס באמת היה הבית השני שלו, טום שובץ לסלית'רין והיה התלמיד המצטיין של השכבה. הוא הצליח להשיג חברים רבים, בניגוד למה שהיה ברכבת, והיה תלמיד נערץ בבית הספר. בהגיעו לשנה הרביעית, פתח טום את חדר הסודות, שם גילה לראשונה את האמת על מות הוריו, על הסכסוך בין משפחתו למשפחת פוטר, ועל כך שהרוצח מסתובב בבית הספר ומלמד אותו כבר ארבע שנים את המקצוע שהוא הכי אוהב. הוא החליט לנקום. לנקום בו, במשפחתו ובצאצאיו העתידיים. לא רק זה, לנקום גם בנקודת החולשה שלו, המוגלגים.
זוהי הייתה מטרתו של טום מאותו היום. לדאוג שמשפחת פוטר תזכור אותו במשך כל דורותיהם ולפגוע במוגלגים ובכל הקוסמים שדמם לא טהור. הוא היה נחוש, והוא היה מוכן לעשות הכל כדי להגיע למטרה.

הפרק הקודם		הפרק הבא