הארייט פוטר

פטוניה והארייט לא הצליחו בשום אופן למצוא את תחנה מספר תשע ושלושה רבעים בקינגס קרוס. פטוניה חששה לאחר לעבודה ובנוסף רצתה להספיק להפרד מדאדלי, לכן ברגע שהיא איתרה במבטה משפחה בעלת מראה מפוקפק היא מיהרה לקשר בינם לבין הארייט לפני שנטשה אותה לאנחות.

הארייט חששה שאולי תעלול זנב החזיר באמת הגדיש את הסאה אם דודתה נוטשת אותה כך לרעות בשדות זרים, אבל זה לא באמת היה אכפת לה.

"שלום לכם, גם אתם להוגוורטס? תוכלו לעזור להארייט עם זה? תודה!" אמרה פטוניה והלכה משם מבלי לשמוע את התשובה אפילו.

הארייט חששה במקצת, אבל היתה לה הרגשה שאם טיפוס מפגר כל כך כמו דראקו מאלפוי מסוגל להצליח להגיע להוגוורטס, זה קטן עליה.

"הו, פעם ראשונה? זאת גם פעם ראשונה של רוני שלי!" אמרה האישה השמנה מאוד שנראתה כמו אם המשפחה שהארייט ננטשה לתוכה.

"היי." אמר רוני שלה, שהיה ילד גבוה, רזה וג'ינג'י עם ליכלוך על האף.

"היי." אמרה הארייט.

"טוב, אל תדאגי, פשוט תעשי את מה שפרסי שלי עושה." אמרה השמנה הזאת. נער חנון מאוד שנראה המבוגר בחבורה רץ לתוך המחסום בין רציף תשע לעשר ונעלם.

"לא ראיתי!" אמרה הארייט.

"אז תעברי ביחד עם רוני!" הציעה האישה השמנה.

"איכס, לא רוצה!" רטנה הארייט.

"לרוני פצפוני יש לכלוך על האפוני!" זימרו האחים התאומים, שנראו מבוגרים מהארייט ורוני בשנים ספורות. רוני פצפוני האדים במבוכה.

"טוב, אז תעברי איתי." אמרה האישה השמנה.

"לא רוצה!" אמרה הארייט, שהחליטה להיות מנומסת למושיעה שלה, ולכן לא הוסיפה גם 'איכס'.

"לא בא לנו לעבור איתה בכלל!" מיהר לומר אחד התאומים והם הסתערו לעבר המחסום ונעלמו.

"טוב, אז נשארה רק ג'יני." אמרה האמא. ג'יני היתה זאטוטה שפס נזלת ירוקה נגע בשפתיה העליונות. כשג'יני קלטה את הארייט בוהה בנזלת שלה בגועל, היא מיהרה להסניף אותה בקול מבחיל.

"איכס, לא לא לא!!!" קראה הארייט בחרדה.

רוני פצפוני ניער את ראשו בינתיים והחל לרוץ לעבר המחסום. הארייט הצטרפה אליו באנחה, והתפלאה שהם עברו דרך המחסום והגיעו לרציף מלא קוסמים, מכשפות, רעש ובלגן.

"יש! הגעתי! אני כל כך מוכשרת!" קראה הארייט בחדווה.

"אומרים תודה." רטן רוני פצפוני.

"לרוני פצפוני יש לכלוך על האפוני!" החזירה לו הארייט ודילגה בחדווה לכיוון רכבת הקיטור. היא שמעה מאחוריה קול הסנפת נזלת חשוד ומיהרה לרוץ לרכבת בבהילות. היא הצליחה למצוא תא ריק והתיישבה בו, ממקמת את מזוודת הטרולי הורודה שלה על הספסל ממול.

"אפשר לשבת פה?" פנה אליה ילד עם פנים עגולות וקרפד.

"לא!" היא הכריזה. הוא הלך משם בפנים נפולות.

"אפשר לשבת פה?" שאלה אותה ילדה עם אפרו ושיניים בולטות.

"לא!" היא הכריזה. הילדה משם אינפפה משהו שנשמע כמו: "אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי..." והלכה משם כשהיא רוקעת ברגליה.

"אפשר לשבת פה?" שאלה אותה רוח רפאים מחוצ'קנת למדי שהריחה כמו ביוב.

"איכס! לא!" קראה הארייט בחרדה.

"למה, כי אני מכוערת?" יללה הרוח.

"לא, כי את גם מכוערת וגם מסריחה! ממש מסריחה!" אמרה הארייט. הרוח בכתה והתנדפה משם.

"אפשר לשבת פה?" שאל אותה ילד שלבוש בתלבושת של נבחרת כדורגל בריטית כלשהי.

"לא!" אמרה הארייט, והילד משך בכתפיו והלך משם יחד עם חבורה של כמה בנים בגילם.

"אפשר לשבת פה?" שאל דראקו מאלפוי שהיה מלווה בשני טיפוסים בריוניים למדי.

"ל-" החלה לומר הארייט.

"-אה, אופס, זאת את! אם הייתי יודע לא הייתי שואל. לא בא לי לשבת פה." הוא אמר והלך משם עם חבריו.

הארייט יצאה מהתא במיוחד כדי לחרוץ לשון בעקבותיו. כשהיא חזרה לתא היא הופתעה לראות שתפס את מקומה רוני פצפוני.

"היי רוני פצפוני." היא אמרה לו, הכניסה את המזוודה שלה מתחת לספסל והתיישבה עליו.

"היי. אני באמת מעדיף שתקראי לי רון." אמר רוני פצפוני.

"אני באמת מעדיפה לקרוא לך רוני פצפוני." אמרה הארייט.

"השם שלי זה רונלד וויזלי, וכולם קוראים לי רון. גם האחים התאומים שלי פרד וג'ורג' ששמעת אותם קוראים לי רוני פצפוני." רטן רון.

"וגם אמא שלך שקוראת לך רוני שלי?" שאלה הארייט.

"טוב, אפשר אולי לדעת איך קוראים לך?" רטן רון.

"קוראים לי הארייט פוטר, אבל אני ממש מעדיפה שתקרא לי נסיכת דרך פריווט." אמרה הארייט.

"הארייט פוטר!" קרא רון בתדהמה, ומיד כל בית הספר הסתער לעבר התא שלהם כדי לבהות בפוני האימו שלה, שכיסה לה את הצלקת המפורסמת.

"הו, בבקשה תראי לנו את הצלקת המפורסמת!" צווחו כמה בנות צווחניות.

"לא!"

"את באמת הארייט פוטר? במקומך הייתי קוראת הכל עלי! את יודעת כמה כתוב עלייך בכל הספרים?" שאלה אותה הילדה עם האפרו ושיני הארנב.

"איכס! ספרים שמנים ומשעממים!" אמרה הארייט.

"את?! הארייט פוטר?!" דראקו מאלפוי נדחק בין כולם כדי שהארייט תראה היטב את מבטו אחוז החלחלה.

"כן, למה, יש'ך בעיות?" אמרה הארייט.

"הו לא, זה רק שאם הייתי יודע... אבל, עכשיו אני יודע. פני לשלום. כדאי לך להיות חברה שלי ולא של וויזלי. כולם יודעים שלוויזלי יש יותר ילדים מכסף." הוא אמר והושיט להארייט את ידו ללחיצה. הארייט הביטה בידו המושטת, ואז באפו המלוכלך של וויזלי, ואז שוב בידו המושטת של דראקו.

"יש לך ילדים?" שאלה הארייט את רון.

"מי רוצה לקנות ממתקים?" שאלה אישה עם עגלת ממתקים שעברה באיזור והצילה את הארייט מתקרית מביכה. בזמן שכל הילדים בהו בממתקים והזילו ריר, הארייט פילחה את הקרפדה של הילד עגול הפנים והשחילה לתוך תחתוניו של דראקו. עד מהרה דראקו חורק שיניים התפתל משם לכיוון השירותים. הארייט מיהרה לקנות הרבה ממתקים בשביל אליבי, וכיוון שהקיבה שלה היתה מצומצמת היא כיבדה את רוני פצפוני בצפרדעי שוקולד קופצניות ומקרקרות.

"תודה! באמת נחמד מצידך להעדיף אותי על פני דראקו!" רוני פצפוני פירש את המחווה בצורה בלתי נכונה בעליל.

"מה זה?" שאלה הארייט ושלפה קלף מתוך עטיפת אחת הצפרדעים.

"זה קלפים, זה בא ביחד עם הצפרדעים. אוספים את זה. האיש הזה שיצא לך זה המנהל של הוגוורטס, דמבלדור. יש הכי הרבה קלפים שלו. חולדה בגשוט יותר נדירה." אמר רון.

"אדון האופל הכי נדיר. לא נתקלתי בקלף שלו אפילו פעם אחת." העיר מישהו עם קול אפל מאחוריהם. שניהם הסתובבו בבת אחת לעבר הפנים הקודרות שניבטו מתחת לטורבן אפוף צחנת שום.

"היי, רוצה צפרדע?" שאלה הארייט והציעה לו אחת.

"אדון האופל?" שאל רון בחשדנות.

"זה האיש שניסה להרוג אותי ומת במקום. נכון דפוק?" אמרה הארייט ובחנה את הקלף של דמבלדור. הוא נראה לה טיפוס הזוי למדי. גם היו כתובים שם כל מיני דברים עליו שהיא התעצלה לקרוא.

"הדמבלדור הזה נראה טיפוס הזוי." היא אמרה.

"היי! ראיתם אולי את טרבור, הקרפד של נוויל? הוא נעלם!" אמרה אפרו-שיניים שהסתערה לתא של השלושה.

"אני לא ראיתי. אתה ראית?" פנתה הארייט בתום לב מעושה לבעל הטורבן.

"לא... אתה ראית?" הוא פנה לרון.

"לא, מצטער." אמר רון.

"אם תראו אותו בבקשה תתפסו אותו ותביאו אותו לנוויל! הוא ממש דואג לו!" אמרה אפרו-שיניים.

"כן, הטיפוס הזה, דראקו, נראה כמו אחד שיודע להתעלל בבעלי חיים... ואם כבר מדברים על זה, אני יכול להפוך את העכברוש שלי לצהוב!" אמר רון. הארייט בחנה אותו בהערכה מחודשת כשהוא שלף מכיס הג'קט שלו עכברוש אפור וגרום, ואמר: "פיפי צהוב, חמניות זה טוב, העכברוש הזה צהוב!" גם אפרו-שיניים בחנה אותו נרגשת, אך כשהקסם לא עבד היא פלטה באכזבה: "אני באה ממשפחה של מוגלגים, כבר קיוויתי לראות קסם לראשונה בחיי..." והלכה משם.

"נדמה לי שקצות השפם שלו מצהיבות, לא?" שאל רון את איש-הטורבן.

"ממ." אמר איש הטורבן בפה מלא צפרדעי שוקולד.

"היי, אולי האיש הזה אכל את טרבור?" לחש רון להארייט.

"לא.. לא נראה לי..." אמרה הארייט. לפתע טרבור קפץ פנימה. רון ניסה לתפוס אותו אך הוא החליק מאצבעותיו. הוא קצת הופתע לראות את הארייט נרתעה מהקרפד.

"חשבתי שאת לא אחת שנגעלת מדברים כאלה!" הוא אמר.

"לא, רק אם הם היו קודם בתחתונים של מאלפוי..." היא הצטמררה.

"איכס!" אמר רון והניח לטרבור לקפץ משם.

כמה דקות מאוחר יותר, הילד עגול הפנים פתח את הדלת מתנשם ומתנשף, דמעות בעיניו.

"היי נוויל, רוצה לראות איך אני הופך את העכברוש שלי, סקאברס, לצהוב?" שאל רון.

"לא! אני ממש רוצה לראות את טרבור הקרפד שלי!" הוא התייפח.

"ראיתם אותו, אולי?" שאלה שוב הנודניקית הזאת, אפרו-שיניים, שצצה מאחורי נוויל ונעצה מבט סקרן בעכברוש שנשאר אפור.

"לא!" קראו שלושת נוכחי הקרון בבת אחת וטרקו את דלת הקרון יחד. ברגע שידו של איש-הטורבן נגעה בידה של הארייט הוא נרתע בכאב.

"מה יש לו?" לחשה הארייט לרון.

"בטח שומר נגיעה." אמר רון.

הפרק הקודם		הפרק הבא