תאומות

פרק שלישי 

מתנות 

"שירה!קומי כבר!!" צעקה שירי לעבר אחותה המנומנמת,רק בחדר כשכולן כבר ירדו הן מרשות לעצמן להתנהג-באי-תיאום-מוחלט! "אני קמה, אני קמה! תגידי מה דעתך על בלק?" שירי נאנחה

תמיד היו לאחותה נטיות מוגזמות לגברים,זה לא שהיא הייתה חסידה,אבלאני יודעת שאני משחקת ברגשותיהם,כמעט כל בית ספר הספיקו לשאול אותנו אם אנחנו ויליות,ןאנחנו רק בנות מוגלגים,או יותר נכון יתומות,אנחנו לא יודעות מי היו הורים

שלנו ואנחנו לא יודעות אם אנחנו  ויליות או לא אנחנו רק יודעות שלפני 11 שנים מצאו אותנו על פתח בית יתומים מוגלגי,ואם עכשיו תתחילו לשאול 'למה אתן איבדתם בתולים לפני גיל 11 ?' אני אגיד לכם שאנחנו עדיין בתולות,רק שתמיד התעייננו

בגברים.. "בלק? הוא לפי דבריה של לילי,ואני מצטטת - 'זונה פרוצה ממין זכר!' למה את שואלת?" היא הסמיקה. פעם לבלבל אותם עם ההסמקה היתה בעיה אבל עכשיו למדנו לחש מיוחד שעזר לנו בזה.. "הוא די חמוד.." זה היה הסימן הסופי!

ברגע שמישהי מחבבת מישהו גם השנייה צריכה לחבב אותו,להיות תאומות זה קשה..אבל לא סתם אנחנו תאומות! פתאום כרית מעופפת כמעט פגעה בי. "הי!!" קראתי לעבר שירה "מה עשיתי??" שאלתי אותה בכעס. "סליחה,את לא שמה לב אלי!" ידעתי שאני לא יכולה לאכזב אותה.. "טוב אני אחבב אותו! את יודעת איזה יום היום?" היא הסתכלה עליי התמיהה,ואז הצבעתי אל ערימת המתנות שעומדת ברוווח של המיטות שלנו "יום הולדת שמח!" היא הסתכלה על המתנות בפה פעור 

ושאלה "ממי כל אלה? אף אחד לא יודע!" נאנחתי ואמרתי "זה מבית היתומים! מסתבר שיש בסניף הדואר של המוגלגים עובדים-קוסמים שקיבלו את המתנות ושלח אותם אלינו!" היא יודעת מה המנהג שלנו לגבי מתנות,בהינף שרביט ערמתי

את המתנות בערימה מסודרת בקיר,המיטה האחרונה בחדר היא המיטה שלי כך שהקיר ללא הדלת לידי..  "תזכרי לא לאכול כל דבר עם ריח מתקתק!" משום מה כולם מכניסים לנו לאוכל שיקויי אהבה,כך שיום הולדת

זה יום מסוכן כי כולם ישלחו שוקולדים עם שיקויי אהבה,אבל אנחנו למדנו לא לאכול כל דבר עם ריח מתקתק..

                                                                                                           ***

שתינו פנינו אל לילי בצחקוקים אחרי שהסכמנו על סדר היום.. "היי שירה! שתינו הסתכלנו אל מקור הקול וזה היה בלק,הסתכלתי על שירי הסכמנו על זה למעלה,יש לנו שיטה מיוחדת של שפת-מבטים כך שאף אחד לא יודע מה אנחנו עושות,המסר היה ברור ללכת אליו ולצחקק מכל דבר שהוא אומר,אם אנחנו צריכות להעביר משפטים לומר אנחנו עושות קוד מורס,שתינו נוקשות באותו הזמן אבל רק לאחת יש משמעות השנייה עושה את הנקישות כדי שלא יבחינו שזה קוד מורס...

הלכנו לעברו עוטות על עצמינו הבעות תמיהה הוא חייך כשבאנו אליו ושאל "למה קיבלתם כ"כ ההרבה משלוחים?" על זה סיכמנו למעלה אננו עונות תשובה פשוטה שתכננו לשאלה כזו "יש לנו יום הולדת היום!" אנחנו אומרות בתיאום מוחלט ואז מצחקקות ציחקוק דומה עד פחד,יש לחש שקוראים לו 'לוקסר' כשמפעילים אותו על שתי בני-אדם מה שהאחת אומרת זהה למה שהשנייה אומרת,התאמנו על הלחש הזה המון כך שאם אין מספיק זמן לקוד מורס אנחנו עושות 'לחש ללא-שרביט'

אנחנו עושות את זה עם הצחקוקים בכל פעם כי אי אפשר לתאם ציחקוק או צחוק.. הוא הסתכל עלינו בהפתעה ואמר "מזל-טוב! אתם יודעות שיש יציאה להוגסמיד היום?"  הנהנו והשתמשתי בלחש " כן.. אבל זה רק לבני שנה-שלישית ומעלה..חבל.." זה בלבל אותו לחלוטין אבל הוא התעשת' ואמר "יש לי דרכים משלי.." הכישוף עוד פועל! "אתה מזמין אותנו להוגסמיד?" הוא הסתכל עלינו וחייך "אני מזמין אחת להוגסמיד" או הו אני יודעת מה הוא עושה "חבל! אנחנו בלתי-נפרדת.." הוא חיך שוב ואמר בקול ספק כועס ספק אני-מנסה-להיות-רגוע-אבל-אני-לא-מצליח-וזה-משגע-אותי!! "אני רוצה שאת תבואי איתי! הוא הצביע עליי שינו חקקנו ואמרתי  "חבל מאוד כי אין סיכוי!" ראיתי שהוא פותח את הפה אל שירי והוספתי במהירות "זה או שתינו או כלום,ועכשיו ירדה ההזמנו,זה כלום!"  זה בהחלט בלבל אותו,מיהרתי לנקוש נקישה אחת,היא הבינה את הסימן והתחילה לנקוש לחיפוי, נקשתי לה - 'לספה האדומה!' שתינו הלכנו אל הספה בתיאום מושלם,הורדתי את הלחש והסתכלתי על אחותי שהחזירה לי מבט..

                                                                                                 *** 

הידיעה על יום ההולדת הטפשטה במהרה,בארוחת הבוקר מיליון ינשופים התעופפו לעברנו,אפילו הפרופסור מקגונגל נבהלה, לקחנו את החבילות עם המכתבים ועלינו למעונות הבנות,עם קצת עזרה מלילי ומרי הן

הצליחו בקושי להעביר את המתנות לערימה שבקיר..

נו?? 

2 תגובות ואני ממשיכה...

ת"ב בבקשה!!!!!! [אני מבקשת בלי ראיזכורים לבטא אני עובדת על זה!]

הפרק הקודם		הפרק הבא