רוז סנואו

אני מגיעה למקום ויוצאת מן הרכב הישן.

אני צודעת לכיוון שאני רואה שכולם הולכים אליו, מנסה לחפש אנשים מוכרים בעיניי.

מסוחררת מעט, יודעת כי המקום מצולם ושהכל משודר בטלוויזיה הארצית- שידור חובה.

צלמי הפאפרצי מסתתרים ומצלמים את כל ילדי הקפיטול, במיוחד אותי.

הם שומרים על מרחק מסויים ממני, בניגוד לפעמים הקודמות בחיי אשר צילמו אותי.

הם שקטים- אני מניחה שהעבירו להם פקודה לא לשאול אותי שאלות.

אני עומדת עכשיו, בין האנשים בקהל הרחב.

ממשיכה לנסות לאתר בעיניי מישהו מוכר- במיוחד את אמי או את אחת מחברותיי.

ולא מוצאת אף לא אחת.

נדמה לי שאני רואה את חברה שלי מרחוק, במבט שני.

אך אמי לא כאן.

היא לא כאן..

אני משפילה את ראשי, מנסה להסתיר את דאגתי.

אני מחליטה לחכות כאן, לא להמשיך ללכת, לא להתקרב אל אנשים שאני מכירה.

פשוט מחכה עד שהטקס יתחיל, אני צריכה לעשות את זה לבד.

אני מסתכלת על השעון הגדול שהיה תלויי מעל הבמה "פרימרוז" המקושטת בחגיגיות ומחכה שהזמן יעבור.

הזמן עבר לאט, יותר מידיי לאט..

מחוגי השעון מתגרים בי, גורמים לי לחכות לזמן ההכרזה על חריצת גורלי.

אני בוהה בשעון כמהופנטת, לא שמה לב למתרחש מסביבי.

מיליוני הבזקי מצלמות לבנים אשר חוגגים סביבי, חלקם עדיין מרחוק, ממרחק בטוח.

אך כשלושה צלמים אכן התקרבו אליי יותר.

"רוז! רוז!" הם צעקו , "חייכי לכאן!!" אמר אחד מהם.

אני מסתכלת לכיוון של הצלם ומחליטה שלא לחייך- אין לי כל סיבה מוצדקת.

"אז רוז..! מה את חושבת על המשחקים האחרונים..?!" שאל צלם נוסף, לא- בעצם שני צלמים.

לידו עמד אדם שהחזיק מקרופון, על פי צורת הבליעה המשונה של אותו אדם הנחתי שהוא אווקס.

"מה אני אמורה לחשוב..? , אני אומרת בטון מלגלג , הרי אם אני אגיד שמעולם לא תמכתי במשחקי הרעב גם ככה איש לא יאמין לי" אני מחייכת אליהם חיוב מתגרה ורחב.

מבט מעט המום חלף במהירות על פני המראיינים שלי.

מראיין אחר, שלא הבחנתי שהוא היה שם בכלל, שאל לפתע:

"רוז! רוז..! לכאן..! תגידי- את מי את חושבת שיבחרו בהגרלה למשחקי הרעב האחרונים?!"

אני שוקלת את דבריי הכובד ראש ולאחר זמן קצר מחליטה לענות:

"אני מניחה שאת זה אתם תצטרכו לענות לי, לא? אני יכולה להתערב איתכם שזאת היא לא באמת הגרלה והם בחרו את כולם מראש אני לא צודקת?"

צל חיוך קטן עדיין הופיע על פניי, המראיין ששאל אותי כעת את אותה השאלה הסתכל לכיווני במבט מעוצבן.

אני שמה לב לזה ומחייכת אף יותר.

צחקוק קטן צשתחרר מפי.

אני רואה שאני רק מעצבנת אותם יותר- אני מניחה שהם ציפו להופעה אחרת שלי.

הטקס התחיל.

אישה כלשהי שאני לא מצליחה לזהות ונראתה טבעית במיוחד יחסית למה שהיה רגיל בקפיטול-

נעמדה על הבמה והתחילה לדבר.

הבנתי שהיא כן הייתה מהקפיטול-

זיהיתי את המבטא שלה.

מעניין איך היא נותנת לכל זה לקרות..

היא מדברת על משחקי הרעב- על חוסר האנושיות של לשלוח את הילדים מהמחוזות לרצח אחד של השני,

כשבסופו של המאבק יש רק מנצח אחד שזוכה להישאר בחיים.

אבל היא אומרת שזה יותר מזה- אותו המנצח מאבד את עצמו בזירה-

אותו המנצח מאבד את עצמו בתמורה לחייו.

היא ממשיכה לספר על הזוועות שהקפיטול גרמו להם ואף מדגישה את משחקי הרעב.

"ולבסוף , היא אומרת בדרמטיות מיותרת, נפתח במשחקי הרעב האחרונים- משחקי הרעב השבעים ושישה- כסגירת מעגל!"

נראה היה כי התלהבה במיוחד להכריז על כך, נדמה כי התאמנה וחיכתה לזה במהלך המון זמן.

חיוך רחב שהיה נראה אמיתי עמד על פנייה.

אני מגלגלת את עיניי.

היא ממשיכה לדבר:

"והיום!- בניגוד לפעמים הקודמות שבהם יום האסיף התקיים!- יבחרו מועמדים מילדי הקפיטול בעצמו!"

ו.. אלוהים, היא עדיין ממשיכה לדבר...

"זהו זמן לכפרה וזמן להעלעת שלמי תודה!"

היא מתנשמת במעט התרגשות, וממשיכה לדבר- עוד הפעם..

"היום אנו סוגרים מעגל!!!"

והיא סוף כל סוף גמרה לדבר.. אם תשאלו אותי- זה היה נאום יותר מידיי אידיוטי ורגשני.

הקהל חלוק בדעתו- חלקם, החלק שלא היה מהקפיטול והחלק שברחו מהקפיטול והצטרפו למורדים-

שרקו, מחאו כפיים בחוזקה וצעקו בתרועה ובעידוד.

החלק השני- שכלל את תושבי הקפיטול ואת רוב חברותיי נדם.

לא השמיע קול אחד.

הפטפוטים שנשמעו מהם לפני הפסיקו.

הם עמדו להם כמו עדר פרות שמחכה לשוחט.

אבל לא- רגע אחד- אני טועה-

כמה מהאזרחים היותר טיפשים של הקפיטול  מחאו כפיים בהתלהבות גם הם-

אותו חלק שפשוט מתו על הדברים הללו באמת ובתמים-

אוהדים נלהבים של תוכניות בעלות רייטינג רב ודגש על משחקי הרעב.

"ומי ייתן והסיכויים תמיד יהיו לטובתכם!!!"

האישה ההיא הוסיפה.

ראיתי כמה אנשים בקהל שחיכו אותה- טוב, אחרי הכל- זה היה נשמע מגוכך.

"הגברות ראשונות!"

היא אמרה.

היא נראתה כמי שרצתהה לסיים עם זה מהר-

לפני כמה ימים הודיעו בטלוויזיה שבמקום 24 מועמדים יהיו 48.

יש לה 24 פתקים להוציא רק מהבנות- ולא לשכוח גם את ה-24 הנוספים מהבנים.

היא מוציאה את הפתקים במהירות ומקריאה את השימות.

אני מזהה כמה מחברותיי שם, עולות לבמה.

חלקן מתלהבות ומנופפות בהתלהבות וחיוכים לקהל- שולחות נשיקות.

האחרות בוכות עם איפור מרוח על פנייהן, מנסות לייבש את עייניהן ורק מורחות את האיפור יותר, גוררות את עצמן אל הבמה בכוח.

אני עומדת קפואה וצופה במתרחש. לא בעצם אני לא צופה במתרחש- אני בוהה במתרחש.

אני פשוט קפואה- לא יודעת באיזו דרך אני אמורה להגיב.

"ועכשיו- , אמרה אותה האישה בחיוך של הקלה , המועמדת האחרונה בהחלט מהבנות-"

היא לקחה את אחד מהפתקים וחיוך מעוות ביחד עם צחקוק מתגלגל הופיעו על פניה-

"מי היה מאמין? , היא אמרה בהבעת תדהמה מזוייפת במיוחד , רוז סנואו בכבודה ובעצמה! נכדתו של סנואו!"

ידעתי, פשוט ידעתי שזה יקרה.

אני מהלכת אל כיוון הבמה כמו רוח רפאים.

אני עדיין קפואה- לא מצליחה לחשוב.

לא בוכה או מנופפת אל הקהל בחביבות

אני פשוט על הבמה- עם פניי שעדיין חיוורות מן הבוקר אך עכשיו החווירו יותר- כפי שאני רואה במצלמות- פי פעור במקצת

ועיניי הגדולות גם ככה נראו גדולות יותר עכשיו.

כשאני רואה את עצמי- אני מחליטה למהר ולהירגע.

אני לא אתן להם לראות אותי כך!

במהרה לאחר מחשבה זו שלי, נראתי כבר יותר רגועה, למרות שהסומק לא חזר אל פניי.

האמת- אם לא היו מסתכלים עליי ממש טוב עכשיו הייתי נראת דיי משועממת.

אני מחכה בקוצר רוח עד שייימו לקרוא את שמות הבנים, אני אפילו כבר לא מקשיבה.

מה הדבר האחרון שנשאר לי היום? אני שואלת את עצמי.

הראיון עם סיזר.

ואין לי שמץ של מושג מה אני הולכת להגיד.

אני מנסה להיזכר בשנים קודמות- תמיד לכל אחד מהמועמדים היה מאפיין כלשהו שהם דבקו בו בזמן הראיון.

אני משפילה את מבטי, אל בגדיי.

מנסה לחשוב מה אני יכולה להיות.

אבל לא התלשבתי כמו שום דבר-

לא נראתי סקסית, נחושה במיוחד, ערמומית, יפה, עצבנית שלא כדאי להסתבך איתה,  מיוחדת, מתוקה או כל דבר אחר שיכולתי להיראות.

הסתכלתי על בגדי המועמדות האחרון- הן היו לבושות במיטיו בגדיהן- לפי האופנות האחרונות של הקפיטול.

אני רק... התלבשתי כמו עצמי.

אילו הדברים הללו באמת היו עדיין משנים הייתי נחשבת למאותגרת אופנתית.

מה שלבשתי היה.. פשוט מידיי, יחסית למה שהיה מקובל.

לפחות יצא לי פעם אחת בחיי ללבוש משהו שאני רוצה ולא את מה שהסטייליסטים שלי בוחרים לי כדי שאני אראה ראוייה למעמד כשל שלי.

לפחות התלבשתי פעם אחת כמו עצמי..

רגע אחד- התלבשתי כמו עצמי.

לפתע אני יודעת כבר מה אני רוצה לעשות בראיונות.

הפרק הקודם