לא רק אנחנו

הרוחות שפורצות מהקופסא מעיפות את כולם אחורה. אני מתנגש בקיר שמאחוריי ונופל, ואחרי רגע מתיישב, מנסה למקד את ראייתי. 

הרצפה מתחתיי רועדת. למעשה, כל הבניין רועד. הררוחות האלו גרמו לפיצוץ כל כך גדול, שחלקים גדולים מהקירות והתקרה התחילו לצנוח מטה. אפילו כמה חלקים מהקומה מעל, כמו ברעידת אדמה. אני מספיק לזוז הצידה כשבלטה גדולה נופלת מעליי וכמעט מועכת אותי, והיא מספיקה רק לשרוט לי את הזרוע השמאלית. ישר על החתך המדמם. אני מסנן קללה ומחזיק חזק את היד.

אני מביט סביבי. כל הבניין הרוס. מה גרם לזה, לכל הרוחות? מה היו הדברים האלה שיצאו מהקופסא?

רוחות. זה מה שראיתי, לפחות. והרגשתי. רוחות חצי שקופות של בנות עם שיער אדום ורגליים מוזרות, וגיחוך מטריד על פניהן. הן יצאו ועפו לכל עבר, עוברות דרך חפצים וקירות עד שנמלטו. כמה עברו דרכי, אני בטוח בזה. ראיתי אותן. והרגשתי מן קור מוזר כזה בחזה שלי, בנוסף לרגשות שלא היו שלי. כאילו זה שהן עברו דרכי גרם לי לחוש את רגשותיהן. את השמחה על היציאה לחופשי, ואת הכעס כלפי מי שכלא אותן. ועוד כמה מחשבות שעשו לי צמרמורת במורד הגב.

אני מביט סביבי, הראייה שלי מפוקסת שוב, וסוקר את הסביבה. תוך כדי אני קולט שני דברים. אחד - הפיצוץ שנגרם משבירת הקופסא הרס את כל הקומה ואת הקומה שמעליה, ורוב ההריסות נפלו במקום של הקופסא, מה שיצר שם ערימת הריסות ענקית. ערימה שחסמה את המעבר ואת שדה הראיה לצד השני. שרה והמוגית בצד אחד, בלי שתהיה לי יכולת להגיע אליהן. אני מבודד בצד הזה עם שק קרוע, חצי קופסא ומוגדוריאני.

הדבר השני שאני שם לב אליו, הוא שהמוג כבר על רגליו, ומסתכל עליי.

יש לו חתך מעל הגבה ודם זורם לאורך מצחו. הוא מחזיק את רוב משקלו על רגל ימין, מה שגורם לי להבין שרגלו השנייה כנראה נפגעה. הגיוני. הוא לא הספיק להתרחק מהקופסא יותר מחצי מטר, תפוי שהוא יספוג הכי הרבה הדף ויפגע הכי הרבה. האמת, מפתיע שהוא על רגליו תוך זמן קצר כל כך.

"פרסי?" צועקת המוגדוריאנית מהצד השני. היא נשמעת מודאגת.

"אני בסדר, אנבת'!" הוא קורא אליה בחזרה, אבל לא מוריד ממני את העיניים.

אני מחזיר לו מבט זהה. "שרה?"

"כאן!" היא עונה.

"את בסדר?" אני שואל.

"כן." היא נשמעת מהוססת. "ג'ון, מה - "

"שרה! יש לך אקדח, נכון?" אני קוטע אותה, לחוץ פתאום. אם אין לה זה יכול להיות הסוף. המוגית תתקוף, אני בטוח בזה. הסיבה היחידה שבגללה היא לא עשתה זאת עד כה היא שהיא כנראה פצועה.

"יש לי!" היא עונה בצעקה. "אבל - "

"תשתמשי בו!" אני צועק. המוג מתקרב. אני לא אוכל לדבר איתה כשאלחם איתו, אני מעדיף להיות מרוכז. אין לי זמן לשמוע. "תירי במוגית אם היא תתקוף, בסדר? הבחורה, היא מוגדוריאנית! את יכולה לירות בה! אוקיי?"

"א - כן, בסדר," היא עונה.

"תברחי!" אני צועק לה בפעם האחרונה. מוגדוריאנים לא אוהבים לחכות. לא אכפת לי שהם ישמעו, העיקר שהיא תרוץ.

"מוגדוריאנים?" שואל המוג בנחרה. "אחי, מה הכניסו לך לראש?"

אני מגלגל עיניים. הוא באמת חושב שזה יעבוד עלי?

"איזה מן מפלצת אתה?" הוא סוקר אותי. "בחיים לא ראיתי מפלצות כמוך."

אני אפילו לא מנסה להבין. "תקשיב, זה לא עובד. לא תצליח לבלבל אותי."

הוא מנענע בראשו, מביט בי כאילו אני יצור מוזר שהוא בחיים לא ראה.

"שרה?" אני שואל. היא יותר מעניינת כרגע.

"אני הולכת!" היא קוראת בתשובה. צעדים מתרחקים במהירות נשמעים. אני סוג של נושם לרווחה.

"היי!" צועקת אנבת'. "היי, תחזרי! פרסי, היא לקחה את החצי של הכלוב!"

מה? למה?

"לכי אחריה!" הוא עונה. "אני מסתדר!"

צעדים מתרחקים נוספים. אני מביט בו בזעם. אני אולי לא מבין למה היא לקחה את הקופסא הזאת שהם קוראים לה "כלוב", אבל בטח הייתה לה סיבה טובה. ועכשיו הוא שלח את המוגית בעקבותיה.

הוא מבחין בכעס שלי ומחייך. "מוכן לסיבוב שני?"

אני נעמד. "כן, אני מוכרח להודות שמתחשק לי לכסח לך את הצורה. וזה בטח יהיה קל, עכשיו כשהחברה שלך לא שומרת לך על הגב."

הוא לא מתרגש. החיוך שלו מתרחב בליגלוג. "בוא נבחן את זה."

ואנחנו מסתערים. הקרב מתחיל.

הפרק הקודם		הפרק הבא