נעוריו של אלבוס דמבלדור

אלבוס זכר את המקום הזה מאז שהיה קטן, אביו תמיד הראה לו תמונות שלו ושל החברים שלו באולם הגדול, אבל הוא מעולם לא דמיין אותו כך.

הדלתות נפתחו ואלבוס לא האמין למראה עיניו, האולם הגדול היה נוצץ והיו בו ארבעה שולחנות. כל התלמידים שישבו הביטו בתלמידי השנה הראשונה שנכנסו. היה שקט, מתוח, ואז המורה שלקח אותם בסירות חזר, ביד אחת החזיק שרפרף וביד השנייה מצנפת מרופטת וישנה. "שלום, קוראים לי פרופסור הסלייד ואני ראש בית גריפינדור" הוא אמר, "אתם הולכים לחבוש את המצנפת הזאת ולגלות לאיזה בית אתם שייכים". הוא הניח את המצנפת על השרפרף. לרגע היה שקט ואז הקרע בין השוליים נפתח והמצנפת החלה לשיר:

"שלום לכם תלמידים, אני מצנפת המיונים.

אני אבחר לאן לשלוח, כל ילד כאן ירגיש בנוח.

האמיצים חיש מהר ילכו לגריפינדור, טובי הלב בהפלפאף יצטרכו לבחור.

להיות מקום ראשון רוצים, אשלח לסלית'רין.

והחכמים והמלומדים, את רייבנקלו מעדיפים.

רק בואו וחבשו אותי, ואומר לכם לאיזה בית שייך מי ומי".

המצנפת חזרה להיות שקטה. "כשאקרא בשמכם גשו אל השרפרף וחבשו את המצנפת" אמר המורה. "רונַת סיגנֵיי". ילדה נמוכה וג'ינג'ית התקדמה קדימה וחבשה את המצנפת, ואז נפתח שוב הקרע דמוי הפה וצעק "הפלפאף!" והילדה קמה ורצה אל השולחן האמצעי-שמאלי. "סיימון גלי". הילד התקדם אל עבר המצנפת, ורק נגעו השוליים בראשו וכבר היא צעקה "רייבנקלו!" והוא רץ אל השולחן. "הוראס סלגהורן" ילד שמנמן התקדם כמה צעדים קדימה, כשל, ונפל. כמה ילדים גיחכו ועיניו של הוראס הוצפו דמעות, אלבוס רצה ללכת לעזור לו, אבל קרן תפסה אותו ומשכה אותו אחורה. "עזוב" היא לחשה לו, "זה לא שווה את זה. יצחקו גם עליך". אלבוס צפה בהוראס  מתקדם ומתיישב על השרפרף. הוא לא ידע מה קרה בחצי הדקה שבה ישב הוראס אבל ככל שהזמן עבר פניו של הוראס עטו הבעה יותר ויותר מפוחדת. בסוף צעקה המצנפת "סלית'רין!" והוראס רץ אל השולחן הרחוק ביותר תוך כדי ניגוב הדמעות. "אלבוס דמבלדור". אלבוס הרגיש שהבטן שלו עושה סלטה. הוא התקדם אל השרפרף וחבש על ראשו את המצנפת, לרגע לא קרה כלום אבל אז... "וואו" אמר קול קטן בתוך ראשו "לא מעט חוכמה, הרבה מאוד שאיפה לכוח וגם, טוב לב, שלא לדבר על הכמות של האומץ... אז מה אתה אומר? אני חושבת שלא יזיק לך להיות ברייבנקלו..." אלבוס התאמץ לחשוב על גריפינדור "אומץ? מכל הדברים והתכונות שיש לך בחרת להיות אריה? לדעתי זה ביזבוז" אמרה המצנפת בתוך הראש שלו. "בבקשה בבקשה בבקשה גריפינדור" מילמל אלבוס. "טוב.. אם אתה מתעקש אז  גריפינדור!" הוא שמע את הצעקה בתוך ראשו וגם מבחוץ, הסיר את הכובע מעל ראשו ורץ אל השולחן הכי ימני שמחא כפיים ביתר עוז. אחרי דקה של מחיאות כפיים הוא שמע את שמה של קרן נקרא בחלל האולם ושקט נפל. קרן התקדמה קדימה והתיישבה על השרפרף, אלבוס הסתכל בציפייה דרוכה וחיכה. פתאום עלה חיוך עצוב על פניה של קרן, "רייבנקלו!" צעקה המצנפת. אלבוס הביט אל קרן, החברה הראשונה שלו כאן בהוגוורטס, האם תעזוב אותו כבר עכשיו? בסוף המיונים לקח המורה את מצנפת המיון והשרפרף. אלבוס ישב בין שני ילדים ששוחחו מעליו במהירות "ואז יצא משהו גדול ושחור מהיער! מזל שהמנ..." אבל הילד השתתק, אלבוס הסב את מבטו אל שולחן המורים, המנהל שישב באמצע קם. "שלום לתלמידים החדשים" הוא אמר, "לפני שהסעודה תתחיל עלי לומר כמה דברים. דבר ראשון, אסור בשום פנים ואופן להיכנס ליער האסור. שתיים, אחרי הסעודה כל התלמידים החדשים ילכו עם המדריכים אל מעונות הבתים, ושלוש... בתאבון". אלבוס הביט בצלחת הריקה שלו, רק עכשיו הוא קלט כמה הוא רעב, ולפתע כל השולחן הוצף במאכלים שונים ומשונים. אלבוס התענג על האוכל והכל היה נפלא... "חוץ מדבר אחד" הוא חשב בעצב "איך אני אסתדר בלי קרן?"

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא