אסור שייגלו את הסוד

'נהדר', חשבתי, 'מה אני עושה עכשיו?'

הסתכלתי בשעון של הטלפון שלי, 12:20 היה כתוב שם. אנחנו כבר נוסעים במשך קרוב לשעה וחצי ולא החלפתי מילה עם אף אחד פרט להתנצלות בכניסה לתא.

התבוננתי בתא מסביב. הוא היה מרווח והמושבים המרופדים היו מעוטרים בדוגמאות שונות. מעולם לא נסעתי ברכבת להוגוורטס, אז אפשר להגיד שהייתי מתוחה מעט, אבל מאוד התרגשתי. 'כאילו את תלמידה מהשנה הראשונה' חייכתי, טוב, זה לא מאוד רחוק מהמציאות.

בהיתי דרך החלון על הנוף החולף במהירות כשלפתע נשמע רעש של חריקה חלשה, ומכשפה בעלת עגלה מלאה בכל טוב וחיוך רחב פתחה את הדלת ושאלה:"רוצים לקנות משהו חמודים?"

הנער שחור השיער פנה אליה :"אני רוצה סוכריות בטסי בוטס בכל הטעמים, צפרדעי שוקולד, עוגות קדירה, טופי קרמל , ומיץ דלעת " בבקשה" וחייך.  "אין שום בעיות" ענתה המכשפה, והעבירה את כל ההזמנה אל התא. הנער שילם והמכשפה פנתה אלי:" ומה בשבילך חמודה?" הבנתי שזה מעין טקס קבוע שהנער מזמין הרבה ממתקים, " אני רוצה בבקשה 2 עוגות קדירה, 3 צפרדעי שוקולד ומיץ דלעת, תודה" עניתי ושילמתי.

בזמן שאכלתי את העוגה צפיתי מהצד בנער בעל השיער השחור (שכבר הבנתי שהוא כמו מנהיג החבורה) וחבריו צוחקים על הטעמים שיצאו להם בסוכריות ומחליפים קלפים מהאריזות של צפרדעי השוקולד. פתחתי אריזת צפרדע שוקולד אחת, הכנסתי אותה מהר לפה, וקראתי על הדמות שיצאה לי. -אלבוס דמבלדור- נכתב. שמעתי שהוא היה מנהל נהדר ואחד הקוסמים הגדולים ביותר בימנו, חבל לי שלא יצא לי להכיר אותו. 

מבלי לשים לב, גמרתי את העוגה הראשונה. בדיוק באמצע העוגה השנייה שלי נפתחה הדלת של התא, ומבעדה נכנסו נער ונערה. לנער היה שיער ג'ינג'י קצר, הוא היה גבוה, ודמה באופן מחשיד לנערה שכבר ישבה בתא. הנערה לעומת זאת היתה רזה ובעלת שיער חום קצר וגלי, הם החזיקו ידיים, והיה ברור שהם יוצאים. הנערה התחילה לדבר בעודה סורקת את התא במבטה "הארי-" היא קלטה אותי. רגע, "הארי?" בבת אחת התגבשו העובדות העובדות לכדי אחת. לא, לא, לא, זה לא יכול להיות "הארי פוטר?!?!" ההארי פוטר? הנער שהביס את וולדמורט,אדון כל הרוע, אחת ולתמיד בשנה שעברה? הנער שנשאר בחיים?!

נלחמתי בעצמי שלא להפנות את מבטי לעברו ולבחון אותו יותר מקרוב. במקום זאת נעצתי את מבטי בצד השני של התא, שם עמדו הנער והנערה. "מי זאת?" הנער הג'ינג'י שאל, ספק אותי, ספק למישהו מיושבי התא. "רון!" הנערה שעמדה לידו קראה בעצבנות "גם אם אתה רוצה לדעת, עדיין יש צורה יפה יותר לשאול", היא פנתה אליי וניסתה לחשוב איך לנסות לנסח את זה בצוה יותר מנומסת, לבסוף היא שאלה:" מה שמך?" " אני ג'יין, ג'יין סמית'" עניתי. השתמשתי בשם משפחתה של אימי,אין מצב שאני אשתמש בשם משפחתו של אבי בהוגוורטס. "ואתם?" השבתי בשאלה לכל יושבי התא. הג'ינג'ית הרימה גבות בהפתעה "את לא יודעת?" "לא, לצערי עדיין לא הגעתי לרמה כזאת של קריאת מחשבות" עניתי בציניות. היא חייכה ואמרה:" טוב אז אם כך, אני ג'יני וויזלי, הבלונדינית עם הצהובון היא לונה לאבגוד, האידיוט בכניסה" "היי",האידיוט קרא במחאה," אוי תשתוק" היא המשיכה בשלה "אז הוא רון, לידו עומדת הרמיוני גריינג'ר, שאם לא הבנת את זה לבד, וקשה לי להאמין שלא, היא החברה שלו, הנער בעל השיער החום החלק הוא נוויל לונגובוטום, וזה שכאן-" היא הצביע על הנער הממושקף, שחשדתי בזהותו -"הוא הארי, הארי פוטר."

דממה השתררה בתא בזמן שהם בחנו את תגובתי לדבריה. תחושת בטן אמרה לי להעמיד פנים שאני לא יודעת מי הוא והם, החלטתי להקשיב לה. "למה החזרה על השם?" שאלתי. "את באמת לא יודעת מי הוא?!" הרמיוני שאלה, " לא למה, אני אמורה לדעת?" מחובתי לציין שאני שחקנית מעולה.

"מי את?" הארי התערב לפני שהם הספיקו להוסיף מילה, "כמו שאמרתי מקודם, השם שלי הוא ג'יין סמית'" " מאיפה את? אני לא זוכר שראיתי אותך ברכבת להוגוורטס לפני כן", הוא אמר בתהייה. "זה כנראה בגלל שזו השנה הראשונה שלי"עניתי בכנות מלאה, כנראה בפעם הראשונה היום. הרמיוני הרימה גבות בתמיהה. "אני אסביר, כשהייתי צעירה יותר למדתי כשנתיים בבובאטון, אבל בגלל בריאותי הלקויה אני ואימי נאלצנו לעבור לאנגלייה ולהתגורר באזור הכפרי.אמא שלי לימדה אותי בחינוך ביתי כל מה שהיא יודעת. בגלל שבריאותי השתפרה החלטתי לעבור ללמוד בהוגוורטס" השקר החליק מפי בקלות. "אז עשיתי מבחנים שבדקו את רמת ההשכלה שלי והתקבלתי, אני הולכת ללמוד בשנה השביעית-שמינית לפי מה שאמרו לי, ואני יעבור את השיבוץ לבתים יחד עם תלמידי שנה ראשונה."

"וואו, טוב, בכל אופן- אנחנו מתקרבים להוגוורטס אז אני חושבת שכדאי שנחליף לגלימות בית הספר" הרמיוני אמרה. כולנו התארגנו, וכשסיימנו הרגשתי את הרכבת מתחיחלה להאט. המעבר היה מלא בתלמידים בכל הגילאים, שרובם, בניגוד אלי, ידעו בדיוק מה לעשות. 

התחלתי להילחץ. הארי כנראה הבחין בכך והרגיע אותי-" אל תידאגי, הכל יהיה בסדר. את רואה את האיש הגדול שעומד שם?" ההסתכלתי לכיוון שעליו הוא הצביע וראיתי אדם, לא סתם גדול, אלא ענק!, צועק "תלמידים חדשים לכאן!" פניתי בחזרה להארי ואמרתי:" כן, תודה. אני מניחה שאראה אותך אח"כ?" "כנראה..." הוא השיב בחצי חיוך. התקדמתי לעבר האיש הענק והסתובבתי כדי להעיף מבט אחרון לאחור. ראיתי אותו עולה על מרכבה שבה כבר ישבו כל חבריו, ומתחיל ליסוע במעלה שביל פתלתל אל עבר הטירה. צפיתי בהם מתרחקים בעודי אוזרת אומץ. הגיע גם הזמן שלי להמשיך.

היי. מצטערת שלא העלתי פרק המון זמן , ולכן הפעם הפרק ארוך יותר מפעם קודמת. אני עוברת לפנימייה ולכן אני אשתדל להעלות פרק פעם בשבוע - שבועיים מעכשיו.

רציתי לשאול אותכם משהו- להוסיף פרקים עם נקודת המבט של הארי או להשאיר רק את ג'יין המספרת?

הפרק הקודם		הפרק הבא