על כנפי מלאכים

"מה יש לאכול?" שאל בראיין את אישתו.
"מרק עוף".
הסתכלתי על הנער שישב על הספה, הוא היה בעל שיער חום-שחור כזה ועיניים בצבע ירקרק.
"היי!איך קוראים לך?" שאלתי אותו ושוב הרגשתי את אותו רגש מוזר...
"אני ג'וש, ואת?"
-"ביאנקה"
"שם יפה. מה המשמעות שלו?" הוא שאל.
הופתעתי מהרגישות שלו.
"טהורה. זה באיטלקית. "
"את איטלקייה? "
"אני... אני... אני לא זוכרת...
מה הפירוש של ג'וש?"
"קיצור של ג'ושוע. זה מהתנ"ך.רגע...מה זאת אומרת את לא זוכרת?"
"אני... אני איבדתי את הזיכרון.חוץ מהשם שלי, אני לא זוכרת כלום."
לא רציתי לספר לו על הנערה.
זה היה נראה לי אישי מדי.
"אוי. אני... אני מצטער."
"זה בסדר. " אמרתי, עם חיוך ידידותי.
מוזר.
כל רגש של שנאה, או סלידה שהרגשתי אליו נעלם באותו רגע.
זה הרגיש כאילו הוא מבין איך זה לא לזכור את ההורים שלך ואת כל מה שחשוב לך. באמת הייתי צריכה שמישהו יגיד שהוא מצטער. אולי הוא לא כל כך רע אחרי הכל.
השעה הייתה כבר מאוחרת, ובראיין אמר לנו ללכת לישון.
שנינו נשארנו במסדרון, בהינו בטלוויזיה, ראינו את תוכנית האקשן שברייאן ראה. תוכנית די מעניינת, למען האמת.באותו הרגע נשמע קול פיצוץ עז.

הפרק הקודם		הפרק הבא