יום הדין

בס"ד

הנה ההמשך, רק כי ביקשתם כל כך יפה ;)

הוגוורטס היא ללא ספק מקום מעניין וקסום. ינשופים מתעופפים לכל עבר, תינוקות צווחניים בתוך אדנית, תקרה מכושפת, טיסות על היפוגריפים, תלמידים מתאבנים, מועדון דו קרב ועוד ועוד ועוד. לילה אחד, למשל, דין לא הצליח להירדם. הוא שוטט במסדרונות הוגוורטס בשיעמום עד ששמע לחישות עדינות מאחת הכיתות. בהתחלה הוא נבהל, אבל כשהציץ לתוך הכיתה הלוחשת הוא רק ראה שם מראה גדולה שהיה עליה כיתוב מוזר, משהו כמו "ךב לתלא שמת אםא יכהא ראך ינפתא אל". המראה הלוחשת קצת הרתיעה אותו אז הוא לא התקרב אליה.

לילה אחר, שנתיים לאחר מכן, כל תלמידי בית הספר ישנו בשקי שינה באולם הגדול. זה היה יכול להיות קמפינג נהדר או טיול שנתי. לא פעם דין הוטרד מכך שאין טיולים שנתיים בהוגוורטס, וכששיתף את שיימוס חברו בדאגתו, שיימוס אמר לו, "טוב, לאן ציפית שנטייל בלי שענקים יאכלו אותנו?". דין הניח ששיימוס מבין יותר ממנו בדברים האלה.

הרגע המאושר ביותר שעבר על דין בשנתיים הראשונות היה כשג'סטין פינץ' פלצ'לי התאבן. במועדון הדו קרב של לוקהרט וסנייפ הילד הזה היה בלתי נסבל, ולדאבונו של דין הוא צוות אליו בעל כרחו לאחר שסנייפ ערך כמה שינויים זדוניים בצוותי התלמידים.

"היי דין," אמר ג'סטין בעליצות, "וואו, אני משתגע להראות לך את האקספליארמוס שלי! אתה יודע, קראתי קצת על לוקהרט בספרייה, הוא ממש גאון! בספר 'שיחותיי עם שדים', למשל, הוא מסביר שם איך הוא הביס שד בשם קורידון שאסור אפילו להסתכל עליו! מדהים, לא?"

"אקספליארמוס," ענה דין המשועמם ופרק את ג'סטין משרביטו. ג'סטין הזה בלתי נסבל כמעט כמו הרמיוני. טוב, לפחות היא ידידותית. דין התעצב כשהיא אובנה על ידי היורש של סלית'רין, אבל כשג'סטין אובן דין שקל להצטרף לסלית'רינים שחגגו בכל פעם שאירוע כזה התרחש.

כשהיה בשנתו הרביעית, בית הספר הוגוורטס אירח את טורניר הקוסמים המשולש; אירוע מפואר שבו שלושה בתי ספר שולחים שלושה נציגים המתחרים אלו באלו בקרבות קוסמים שונים ומשונים, כאשר המנצח זוכה בגביע הטורניר ומזכה את עצמו ואת בית ספרו בתהילת עולם. יחד עם כל תלמידי שלושת בתי הספר הוא המתין במתח לראות אילו שמות יעלו מתוך גביע האש, ויחד עם כולם הוא היה מופתע לגלות שהוגוורטס שולחת שני נציגים, כשאחד מהם הוא בו ארבע עשרה בלבד והוא ישן עם דין בחדר השינה בכל לילה.

"נראה כאילו מישהו ממש שונא את הארי," לחש שיימוס לדין כששאר יושבי האולם הגדול שתקו בתדהמה.

"טוב, זה לא מפתיע," ענה דין. הוא ושיימוס, יחד עם כל תלמידי הוגוורטס, בובאטון ודורמשטרנג, ליוו את הארי במבטם לעבר החדר האחורי של האולם הגדול. מבטו של דין העוקב אחרי הארי נפל על נערה אחת, כבת גילו, מבית הספר בובאטון. גם היא ליוותה את הארי במבטה, ושיערה השטני המתולתל, הסבוך והנפוח הסב את תשומת ליבו של דין. כשהארי נכנס היא הסתובבה והביטה ישירות בדין בעיניה החומות-בהירות, ודין במהירות הסב במבוכה את מבטו ממנה ומאפה הכפתורי שהיה במרכז פניה החמודות. חמודות? מי קבע שפניה חמודות? טוב, זה לא משנה. בסך הכל נערה מבובאטון, לא שדין באמת הולך לדבר איתה או משהו, או בכלל לראות אותה שוב מבין מאות תלמידי בובאטון ודורמשטרנג שהצטרפו לארוחות בהוגוורטס אך בשאר הזמן היו בכרכרה הבובאטונית או בספינה הדורמשטרנגית. וגם לא היה בנערה הזו שום דבר בולט או מיוחד, חוץ מהשיער המתולתל המשגע הזה. אז מה הסיכוי שיראה אותה שוב?

המשימה הראשונה יצאה לדרך לאחר כחודש-חודשיים. פרופסור מקגונגל הוליכה את תלמידי הוגוורטס לעבר מעין אמפי-תיאטרון שנבנה במגרש הקווידיץ'. במקום כמה יציעים מוגבהים של מושבים, היו שורות עגולות של ספסלים שהקיפו זירה מגודרת מלאה בסלעים גדולים וקטנים, וביצת זהב.

"מה זה יהיה, לדעתכם?" שאל נוויל בחשש את דין ושיימוס שהתיישבו באחד הספסלים.

"לא יודע, בטח משהו עם בנשי," אמר שיימוס, "סבתא שלי סיפרהה לי כמה הם קנאיים לצאצאים שלהם."

דין ישב, מתוח, לקראת מה שמצפה להארי המסכן במשימה הזאת. הוא לא דמיין את עצמו ניגש לדבר כזה, והוא תיאר לעצמו שהארי לא מנוסה יותר ממנו בקסמים, הרי הם בני אותו הגיל. ובעודו שוקע לו במחשבות, הוא שוב ראה אותה, הנערה המתולתלת. היא ישבה לצד נערה אחרת, גם היא כבת גילו של דין, ובצידה השני היה מקום פנוי.

"ביי," אמר דין וקם ממקומו בין נוויל לשיימוס.

"לאן הוא הלך?" שאל נוויל את שיימוס המבולבל.

דין לא ידע מה בדיוק הוא הולך לומר לה או מה הוא יעשה, ופתאום הוא חשב לעצמו שזה מהלך ממש מטופש, השיער שלו מבולגן מדי, הוא לא התקלח הבוקר ועל הגלימה שלו נשפכה טיפתמיונז מארוחת הבוקר. הוא כבר שקל לסגת כשהיא הביטה בו פתאום, ואז הוא ידע שאין דרך חזרה. אם הוא יסתובב וילך הוא רק יביך את עצמו. אז הוא חייב לגשת אליה, ולעזאזל עם הנימוסים הצרפתיים שבטח יהיו לה. וחוץ מזה, לא בכל יום רואים מישהי כמוהה. דין היה בטוח שיהיה לה ריח של בושם צרפתי משגע או משהו. הוא כבר היה קרוב אליה, והם היו במרחק שמיעה זה מזו. חברתה של המתולתלת בדיוק לחשה לה משהו באוזן וצחקקה, והמתולתלת חייכה חיוך עדין - בדיוק כמו שדין אוהב. הוא רק קיווה שהן לא צוחקות עליו, והוא העיף מבט לבדוק שהחנות שלו סגורה או שלא קרה לו משהו מביך אחר.

ואז הוא נפל עם הפנים קדימה, לקול צחוקם של כמה סלית'רינים שישבו מאחור וכנראה הטילו עליו קללה מכשילה.

"מה קרה, תומאס?" הוא שמע את מאלפוי מתמוגג, "למה התקרבת לרצפה? רצית להיות נמוך, כמו דירוג הדם שלך?"

דין נעמד וניקה בעדינות את האבק ממכנסיו. הוא התלבט אם לענות למאלפוי משהו שנון כמו "לא, רק רציתי לבדוק עד כמה נמוך ההומור שלך", אבל דין הניח שהבדיחה תתבלבל בלשונו וסתם יצא משהו כמו "בדיחה-נמוך-מאלפוי מטומטם". אז הוא חייך לעבר המתולתלת כאילו לא קרה דבר, והיא שלחה לו פרצוף מרחם. הוא לא רצה שהיא תרחם עליו.

"היי," הוא אמר לה.

"היי..." היא אמרה במבטא זר וצמצמה את עיניה, "יש לך משהו ב..." היא נגעה בנקודה מסויימת בסנטרה.

דין נגע בסנטר שלו. נדבק לשם לכלוך כלשהו מהקרקע ודין הסיר אותו בגירוד קל. הרגליים שלו החלו לרעוד. איזו טעות הייתה לבוא הנה! היה עדיףף אם היה ממשיך לשבת יחד עם שיימוס ונוויל ויחד היו מעלים השערות כיצד ויקטור קרום הולך לנצח את המשימה. כן, הם כבר מזמן הימרו עליו בבורסה של האחרים וויזלי.

"דין," אמר, ממשיך לעמוד, "אני דין," הוא אמר שוב למקרה שזה לא היה ברור מספיק. אוי, למה הוא חוזר על עצמו? הוא בטח נשמע כל כך מטופש... הנה, החברה של המתולתלת מחייכת בזחיחות. בטח היא צוחקת עליו.

"אני סול," אמרה המתולתלת במבטא שלא היה צרפתי בעליל, "אתה בשנה רביעית?"

"כן," הוא אמר, ממשיך לעמוד, רגלו מתחככת במושב ליד סול.

"אה, שב," היא אמרה במהירות והצביעה על המקום הריק שלצידה. דין התיישב במהירות, מרגיש שפתאום חם לו. למה הוא צריך להסמיק דווקא עכשיו?

"אתה בשנה רביעית?" היא שאלה.

"כן, ואת?" הוא ענה לה.

"השנים אצלנו בבובאטון קצת שונות מאיך שזה אצלכםם בהוגוורטס, אבל אנחנו באותו גיל," ענתה סול.

"המבטא שלך לא צרפתי," אאמר דין במהירות ואז התחרט. איזה חוסר טאקט!

"אה, כן," היא אמרה והשפילה את מבטה, "לא כולנו מצרפת, אתה יודע, כמו שלא כולכם מסקוטלנד."

"אז מאיפה את?" שאל אותה דין.

"אני מספרד," היא ענתה לו. אוללה.

"אה, ספרד?" הוא שאל אותה והיא הנהנה במבוכה, "מגניב," הוא אמר, "אני מליברפול באנגליה."

"יופי," היא אמרה לו וחייכה לעברו, עדיין מובכת. זה לא מתקדם כמו שדין ציפה שזה יתקדם.

החברה של סול המשיכה לצחקק ולחשה משהו נוסף באזנה. סול הביטה בה בחצי צחוק וענתה לה משהו בספרדית מהירה כך שדין לא הבין.

סול הסתובבה לעבר דין, צוחקת, ואמרה לו, "החברה שלי פה שואלת אם-"

"-נראה לי שלחברה שלך יש פה מספיק גדול כדי שהיא תוכל לשאול אותי בעצמה," אמר דין והסלית'רינים מאחור השמיעו קריאות לוחמניות במיוחד.

החברה של סול הביטה בדין בתוכחה וקמה משם בעלבון. סול הביטה בה בהשתוממות ואז הביטה בדין.

"אתה העלבת אותה?" היא ספק אמרה ספק קבעה.

דין התייאש. לא יצא לו מהשיחה הזאת שום דבר טוב ואין לו מה להפסיד.

"כשמגיע אז מגיע," הוא ענה וקם משם בנחרצות, חוזר לשיימוס ונוויל, אצלם גם אם הוא ייפול על הרצפה הוא לא יהיה מובך ככה ומוקף בסלית'רינים. הוא סיים עם הבנות של בובאטון פעם אחת ולתמיד, ומבחינתו שפלר דלאקור תיטרף על ידי דרקון.

הפרק הקודם		הפרק הבא