סיפורו של ערפד אחד

פרק 4: אלסקה, דנלי 

קארלייל המשיך לחיות בוולטורה, מקום משכנם של הוולטורי. הוא התנגד מאוד להרג שעשו בבני האדם כדי להזין את עצמם, אך לא הצליח לשכנעם לדבוק בדרכו ה- 'צמחונית' כפי שנהג לכנות את דרך ההזנה שלו בינו לבין עצמו.

הוא למד המון, העביר את הזמן בין הספרים המרובים לבין שיחותיו עם מרקוס, קאיוס וארו. שלושת הערפדים המבוגרים ביותר בוולטורה ואולי בעולם כולו. הוא למד על הערפדים, שפרט ליכולותיהם הפיזיות והמנטאליות, חלקם היו גם בעלי תכונה נוספת, "יכולת" ארו קרא לזה, "מתנה". ארו לדוגמא, יכול היה לראות את כל מחשבותיו של האדם או הערפד שעמדו מולו, כל מחשבה שאי פעם חשבו במגע קליל של ידו. זו הייתה "המתנה" שלו.

קארלייל התאכזב מעט כשהבין שלו אין שום יכולת מיוחדת. אך ככל שלמד על הערפדים, על האנשים ועל עצמו, הבין שיש קשר כלשהו בין יכולת מיוחדת שיש לערפד לבין משהו שקשור בחייו האנושיים. ארו אמר לו פעם, שהוא מעוניין בו בוולטורי בגלל חוכמתו המיוחדת ויכולתו ללמוד עוד ועוד. קארלייל הניח שזו היכולת המיוחדת שלו, "המתנה".

מספר עשורים חלפו כשקארלייל הבין שהחיים לצד הוולטורי אלו לא החיים שבהם הוא מעוניין. "אני עוזב" אמר קארלייל למרקוס. "אתה בטוח? היה לך טוב פה" אמר מרקוס. "לקח לי הרבה זמן להבין שאני לא מסוגל לחיות איתכם כשאיני מסכים עם הדרך בה אתם חיים, אני מקווה שלא תיטרו לי טינה על עזיבתי, כי למדתי המון מכם ואני מודה לכם על כך מאוד" אמר קארלייל וקד קלות לפניהם. "תדע שיש לך מקום אצלנו, אם אי פעם תרצה לחזור" אמר מרקוס. "תודה" אמר קארלייל.

 קארלייל יצא מוולטורה היישר אל יערות איטליה. הוא רץ ללא כיוון. לא יודע לאן ללכת. קארלייל כבר לא היה ערפד שרק נולד, הוא כבר היה קרוב למאה שנים מאז לידתו האנושית, אך נראה כמו ביום בו ננשך, גבר צעיר ויפה תואר. אחרי מסע ארוך הוא הגיע לאלסקה. הלבן הציף את עיניו. קרח, שלג, אך לו לא היה קר כמובן, בגלל גופו הערפדי.

קארלייל נכנס ליערות של אלסקה. שם הוא נהנה לצוד דובי גריזלי, איילים ודובים שחורים, ממש סעודת מלכים בשבילו. כשהרווה את צימאונו הוא החל לבחון את סביבתו. כשהגיע לדנלי (עיר באלסקה) הוא התפלא למצוא שם ריח שונה, שונה מריחם של בני האדם, דומה לריחם של הערפדים, לריחו שלו. הוא עקב אחרי הריח והגיע לבית כלשהו.

"הלו? יש פה מישהו?" קרא קארלייל מהכניסה לבית. לפתע אישה הופיעה מולו, יפיפייה בעלת שיער בגוון בלונדיני-תותי, ערפדית. עיניה היו זהובות כשלו. נראה היה שגם היא הבחינה בכך בדיוק באותו הרגע מכיוון וחיוך הפציע על פניה. "שלום, אני טניה, מי אתה?" היא שאלה בחיוך. "קארלייל קאלן, אני רואה שגם את 'צמחונית'" הוא אמר בתגובה. היא הביטה בו במבט מוזר. "צמחונית?" היא שאלה. "ניזונה מדמם של בעלי חיים" הוא הסביר. היא צחקה וקול הפעמונים שלה הצטלצל ברוח. "בוא תיכנס" היא אמרה והכניסה אותו אל ביתה.

הבית היה בעל חדר אחד בו היה שולחן קטן ומספר כיסאות פשוטים מעץ ושתי ספות ישנות.

שתי נשים נוספות הצטרפו אליה. "אלו קייט ואירינה האחיות שלי" אמרה טניה בחיוך. "בנות, זה קארלייל קאלן" היא הציגה אותו בחיוך. אם הוא יכול היה להסמיק, סביר להניח שזו הייתה תגובתו למבטיהן של הבנות.

"מאיפה אתה קארלייל?" שאלה קייט. "לונדון, אבל גרתי כמה עשורים בוולטורה" הוא אמר. אירינה נהמה בכעס. קארלייל נסוג בבת אחת. הוא מעולם לא היה איש מלחמה, לא כאדם ולא כערפד. "אירינה זה מספיק" אמרה טניה בסמכותיות. "לא שמעת מה הוא אמר? הוא חי עם הוולטורי!" קראה אירינה בזעם, עיניה רושפות. "הוא אמר שהוא חי שם, לא שהוא שייך לוולטורי" אמרה טניה בטון מפייס. "נכון? אינך מהוולטורי?" שאלה טניה. הוא הנהן. "הגעתי לשם במקרה לפני מספר עשורים, חייתי איתם אך לא כחלק מהם. לא הייתי שותף לפעולותיהם או לדרכם ומעולם לא שתיתי דם אנושי" הסביר קארלייל בחשש. "מעולם?" שאלה טניה. הוא הנהן.

"מה עשית בוולטורה?" שאלה קייט בקול רך. "למדתי, קראתי ספרים" הוא הסביר. אירינה יצאה מהבית. "אני מצטער" הוא מלמל. "לא, זה בסדר, לא ידעת שזה נושא כאוב" אמרה טניה. "מה עשיתי?" הוא שאל עצב בעיניו. הוא חש שפגע בהן, היחידות שהכיר שהיו כמותו ויוכלו להיות חברותיו.

טניה נאנחה והחלה לספר את סיפורם. "הייתה לנו אמא לפני שנים, היא הייתה זאת ששינתה אותנו והייתה אמא בשבילנו". קארלייל האזין לכל מילה. "שמעת על הילדים הנצחיים?" שאלה טניה. "כן, קראתי עליהם בספר. אלו ילדים שננשכו בגיל צעיר מאוד, צעיר מדי. הם חזקים אבל הם לא מסוגלים לשלוט בעצמם והם הרסניים" אמר קארלייל. טניה הנהנה הנהון בלתי מורגש והמשיכה.

"יום אחד הוולטורי הגיעו אלינו, לא הבנו מדוע, ידענו שהם שומרים על חוקי הערפדים, אבל לפי ראות עינינו לא עברנו על שום חוק" המשיכה טניה. "ואז הם ניגשו אל אמא ואמרו לה שהם יודעים על הילד, על מה שהיא עשתה" אמרה טניה מבטה נודד אל זמן אחר, אל העבר. קארלייל הביט בה בתערובת של בהלה ורחמים. "ואז היא ביקשה שלא יפגעו בנו, אמרה שזו רק היא, וזה שקורא את המחשבות, ארו, אמר שהוא רואה שהיא צודקת. הוא השמיד את אמא ואת הילד, לנו הוא לא עשה דבר ופשוט הלך, השאיר אותנו לבדנו" סיפרה טניה בקול נוגה. "אירינה התקשתה לקבל את החלטת הוולטורי להשמיד את אמא ולא סלחה על זה לעולם ואנחנו לעולם לא גילינו מדוע היא שינתה את הילד הזה, מדוע היא רצתה אותו" סיימה טניה את סיפורם. "אני מצטער" הוא אמר וגילה שקולו רועד במקצת. "זה בסדר, אתה לא אשם, לא ידעת" אמרה קייט בקולה הרך, המתנגן.

קארלייל נשאר עם טניה ואחיותיה במשך מספר שנים אך גם שם לא חש שזהו מקומו. הוא חש בודד ולכן החליט להמשיך הלאה, לחפש את ייעודו ואת מקומו בעולם.  

*יכול להיות שהעובדות והזמנים לא תואמים במאה אחוז את המקור, אני מודעת לזה.

תגובות ודירוג:)

מקווה שתהנו!     

הפרק הקודם		הפרק הבא