הילדה ההיא-עם הקוצים בשיער והשמלה הקרועה

בזמן שהארי ניסה להחזיר לעצמו את יכולת הדיבור, הוא הקפיד לא להסיר את מבטו מהנערה.

היא קפאה על מקומה כמו פסל, ולאחר פסעה שלוש פסיעות אחורנית. "לא, אל תברחי!" אמר הארי אוטומאטית.

הוא תפס במהירות בידה.  "מה קרה לך?" היא השתחררה מאחיזתו בפנים מתעוותים בכאב.

הוא ניסה להתקרב אליה, אך הנערה צעדה מספר צעדים אחורה במבט מפוחד, והנידה בראשה בחוזקה.

"בבקשה..." מלמל הארי נואשות. "אולי רק תיקחי כמה תפוחים?" אבל הנערה צעדה לאחור באטיות, מנענעת בראשה לשלילה ומועדת על שורשי העץ.

היא נפלה על אחוריה, ותלתה בו מבט מפוחד מלמטה. הארי לא ידע מה לעשות.

הוא חשב להושיט לה יד ידידותית הפעם, אך עצר את הפעולה באמצע, חושש מהתוצאה.

הנערה התרוממה לאט, פניה מתעוותים בכאב כשדרכה על הרגל הצולעת שלה, וכל אותו זמן לא הסירה מבטה מהארי.

היא התרחקה ממנו במהירות. הארי תהה מה העניין בדיוק כשצל גדול התפרש לפניו.

הוא הסתובב כדי לראות יריעת ניילון גדולה עפה ברוח. כשהסתובב חזרה היא כבר לא הייתה שם.

הארי פלט קללה עסיסית, מהטובות של הדוד ורנון. הוא התיישב בגבו אל העץ והעביר את ידו בשיערו. ועכשיו מה?      

הדוויג נחתה על כתפו ונשנשה את אוזנו בחיבה. הארי ליטף אותה ובאותו רגע גמלה בליבו החלטה.

הוא שלף שוב את מכתבם של רון והרמיוני והפך אותו על פניו. הצד האחורי של המכתב היה חלק וריק. טוב, חשב הארי.

הוא חיפש בכיסו עד שמצא בדל עיפרון ישן. הוא הבריח כמה מביתם של הדרסלים כשנהג לצאת לשוטט.

הוא בהה בדף כמה שניות, תוהה מה לכתוב. "הדוויג, אני צריך שהמכתב הזה יגיע אל המחילה במהירות האפשרית. גם קבלת התשובה דחופה מאוד.

את חושבת שתהיי מסוגלת לצאת למסע נוסף?" הדוויג קרקרה חלושות לאות הסכמה. הארי לקח את בדל העיפרון והחל לכתוב.

"רון והרמיוני היקרים. קיבלתי את המכתב כמו שאתם רואים, וגם אני מתגעגע מאוד. תראו, האמת שזה די דחוף.

אני חייב לצאת מכאן כמה שיותר מהר. צרות עם הדרסלים. תחזירו תשובה מהר, כי יכול להיות שעד אז אהיה חייב להתחמק מהם. משימה קשה.

שלחתי את הדוויג לאחר מסע קודם אל המחילה. בבקשה תטפלו בה כשתגיע. לי לא היה זמן. יש הרבה מה לספר.  נתראה בקרוב, שלכם, הארי."

הארי קיפל את המכתב וחיבר אותו לרגלה של הדוויג. היא צווחה והתרוממה מכתפו, ממהרת לצאת לדרך.

הארי עקב אחרי דמותה ההולכת וקטנה באופק, הופכת לגוש קטן לבן שבקושי נראה בשמיים המעוננים. ועכשיו, חשב הארי, נשאר רק לחכות.

הוא השעין את ראשו לאחור על גזע העץ, ועצם את עיניו. לאחר זמן מה החל להרגיש טיפות קלילות על פניו. גשם.  הארי נאנח.            

לא היה יותר מדי קר בחוץ, והשמש לא שקעה עדיין. רק לחכות, חשב.                

לא עוד הרבה זמן...

הארי שמע משק כנפיים וחש בטפרים ננעצים בכתפו בעדינות. הדוויג חזרה. הארי התרומם והבין שנרדם.

הוא התיר מהר את הקשר ברגלה וחטף את המכתב בלי להוסיף דבר, מה שהרגיז את הדוויג שפלטה צווחת מחאה.                

היא עברה את כל הדרך הזאת פעמיים והארי לא שם ליבו אליה. "אני מצטער, הדוויג." אמר הארי וליטף את ראשה הפלומתי הצחור באצבעו.

היא גרגרה מעט ואז עפה בחזרה לכיוון בית מספר ארבע.

הארי פתח את הנייר המקופל וראה דף חדש שנראה כאילו מישהו קרע אותו בחיפזון מקצה אחת ממחברותיו.

כתב ידו המרושל של רון ניבט אליו מהנייר הלבן.

"קיבלתי. הלילה, בחצות. תתכונן."

הארי קיפל את המכתב ודחף אותו לכיסו. הוא הביט בשעון שעל מפרק כף ידו.

11:35

רק לחכות...

**********

תודה מקרב לב לכל הקוראים. תגובות יתקבלו בברכה.

מאוד חשוב לי שתגיבו, כי זה כמובן יעזור לי להשתפר ולקבל מושג על דעת הקוראים. אז בבקשה מכם, אל תתעלמו. תשקיעו רק חצי דקה כדי לכתוב תגובה.

תודה מראש עם הרבה חיוכים, ליליבר.

הפרק הקודם