גורל משותף

היי!

שבוע טוב!

עבר מלא זמן, האתר לא נתן לי להעלות פרקים, ניסיתי מיליון פעם, הוא היה בשיפוץ או במעבר שרת או משהו כזה...

מה דעתכם על פרק משולש?

קריאה מהנה!

פרק 4: חברים

כבר חלפו כמה ימים מאז הביקור של הרמיוני באזקבן. סיריוס המשיך להלך הלוך ושוב ברחבי תאו הקטן. הוא עוד שמר חלק מהממתקים שהביאה לו הרמיוני, וכול פעם שהביט בחבילת הסוכריות של ברטי בורטס חיוך עלה על שפתיו.

קריאה נוגה גרמה לו להרים את ראשו. מהחלון הקטן נכנסה תנשמת שחורה עם מספר נוצות זהובות על פניה, ריחפה מעל לראשו ונחתה על השולחן. התנשמת הושיטה את רגלה לפנים וסיריוס מיהר להתיר את המכתב המגולגל מרגלה. התנשמת לגמה מעט מהמים שנותרו לו מארוחת הבוקר שהביאו לו הסוהרסנים (שכללה כוס מים, שתי פרוסות לחם וגבינה) וזינקה אל כתפו כדי להמתין למכתב התשובה. סיריוס ליטף את ראשה הנוצתי ופתח את גליל הקלף.

סיריוס,

מה שלומך? אני מקווה שטוב יחסית למצב.

ממש נהניתי לשוחח איתך באותו היום, הרגשתי שאתה מבין אותי.

חבל שאי אפשר להוכיח את חפותך, הייתי רוצה לפגוש אותך שוב.

קניתי בית, הוא עשוי אבן והוא נחמד, והוא גם ממש בקצה של סמטת דיאגון, אז זה ממש נוח. אני גרה לבדי אבל יש מי שמשגיח עליי.

היום למשל רמוס מונה להיות המלווה שלי, כדי שאני לא אלך לבד, אז עשינו את הקניות לבית הספר וקנינו את הבית.

הוא נראה עצוב, האמת רמוס תמיד נראה דיי עצוב.

בכול אופן אני מתגעגעת אליך, נכון שזה מוזר? אני בקושי מכירה אותך ואני כבר מתגעגעת.

למכתב הבא אני אצרף לך דברים טעימים, כתוב לי אם אתה צריך עוד משהו.

שלך,

הרמיוני.

נ.ב

לתנשמת קוראים הופ, אז אל תאבד תקווה.

סיריוס חייך והחל לכתוב מכתב. הוא לא הבין מדוע הוא נמשך אל הילדה הזו כל כך, מה גורם לו להתגעגע לילדה שהוא בקושי מכיר.

כשסיים את המכתב זמן מה לאחר מכן, הוא קשר את גליל הקלף לרגלה של הופ וליטף את ראשה. "עופי מהר וחזרי אליי מהר, בסדר? דרך צלחה." אמר סיריוס והופ חגה מעל לראשו פעם אחת ועפה מבעד לחלון הקטן.

סיריוס נשכב על מיטתו והתעטף בשמיכה שהביאה לו הרמיוני. תמיד קר במקום הזה, הוא חשב לעצמו. הלוואי והייתי יכול לצאת מכאן. הוא נאנח. אולי יום אחד.

שלושה ימים לאחר מכן, בדיוק כשחזרה הרמיוני מקניות בסופר קטן שנמצא בסמטת דיאגון, הופיעה הופ. הרמיוני חייכה באושר. סוף-סוף! היא חשבה לעצמה. הרמיוני נכנסה אל ביתה והופתעה למצוא בפנים את לא אחר מאשר סנייפ.

"מה אתה עושה פה?" שאלה הרמיוני והחלה לסדר את המצרכים בארונות שבמטבח. "לא יצרת קשר עם פוטר או עם כול אחד אחר, ודמבלדור החליט לשלוח אותי." אמר סנייפ בקולו החלקלק. הרמיוני עיקמה את אפה, אך לא אמרה דבר.

"ולמה אתה בפנים?" שאלה הרמיוני. "חשבתי לבדוק את האינסטינקטים שלך באותה ההזדמנות. הם לא משהו." אמר סנייפ. "מה אכפת לך?" שאלה הרמיוני. "אני מניח שלי לא אכפת, אבל לפוטר, וויזלי ולשאר המורים שלך כן אכפת. " אמר סנייפ. הרמיוני המשיכה לשתוק. "כמו שזה נראה, או שלא הרגשת בי, שזה רע, או שלא אכפת לך, שזה ממש רע. האינסטינקט הראשוני שלך, אחרי מה שקרה להורייך, הוא להיכנס הביתה עם שרביט מורם." אמר סנייפ. "אסור לי לעשות קסמים מחוץ לבית הספר אז מה זה משנה?" שאלה הרמיוני. "במקרי חירום מותר לך, ומאחר ואת במצב מיוחד שאת חיה לבד, משרד הקסמים התיר לך להשתמש בקסמים, אבל רק בתוך הבית." אמר סנייפ. "הו, אף אחד לא טרח להגיד לי את זה. עוד משהו?" שאלה הרמיוני. היא כבר רצתה שהוא ילך כדי שתוכל לקרוא את המכתב של סיריוס.

"כן. אם לא יצרת קשר עם אף אחד מחברייך, או מורייך, מי מחזיר לך תשובה?" שאל סנייפ והצביע על הופ העומדת על כתפה עם רגל מושטת לפנים. "לא עניינך," אמרה הרמיוני והתירה את המכתב מרגלה של הופ. "אציו," מלמל סנייפ וגליל הקלף אף מידה של הרמיוני אל כף ידו המושטת. "היי! אין לך שום זכות לקרוא את הדואר שלי!" מחתה הרמיוני. סנייפ התעלם ממנה ובחן את כתב היד של השולח. על גליל הקלף נכתב 'הרמיוני' באותיות כהות ועבות. הכתב נראה לו מוכר. "אציו!" קראה הרמיוני וגליל הקלף קפץ אל ידה בחזרה. "אני מכיר את הכתב הזה. מי השולח?" שאל סנייפ מתעלם מפניה הכעוסות. "לא עניינך." אמרה הרמיוני.

"את עלולה להתכתב עם מישהו מסוכן מבלי לדעת שזה מה שאת עושה. מי השולח?" אמר סנייפ. "הוא לא מסוכן." אמרה הרמיוני. "הוא? אז זה בן. זה קרום?" שאל סנייפ בהיזכרו במחפש הבולגרי שבא להתמודד בטורניר הקוסמים המשולש בשנה שעברה, אותו אחד שנראה קשור מאוד אל הרמיוני. היא לא ענתה. מצד שני, חשב לעצמו, אני לא מכיר את כתב היד של קרום. "לגילימנס," מלמל סנייפ. לרגע ראה את הרמיוני הילדה הקטנה לפני שקראה הרמיוני "אקספליארמוס!" ואז נעלם הזיכרון ושרביטו של סנייפ נחת בידה השמאלית. "אל תנסה להיכנס לי לראש. אין לך שום זכות לעשות זאת." אמרה הרמיוני. "תני לי את השרביט שלי." אמר סנייפ בזעם.

הרמיוני זרקה אליו את שרביטו חזרה. היא ידעה לבצע הלטת הכרה, אך במצבה המעורער במקצת זה לא הלך בקלות. "אולי לא הייתי צריך לעשות את זה." הוא התרכך. "אבל התפקיד שלי הוא לוודא שאת בטוחה. והאדם שאיתו את מתכתבת עלול להיות מסוכן." אמר סנייפ. "אני יודעת שהוא לא. המילה שלי לא מספיקה?" שאלה הרמיוני. "במצבך כרגע? לא ממש. עברת חוויה קשה ואת פגיעה. מישהו עלול לנצל את זה." הסביר סנייפ. "לא הוא." קבעה הרמיוני. "כרצונך. אם תצטרכי עזרה, תצרי קשר איתי או עם כול אחד מחברי המסדר או מורי בית הספר." אמר סנייפ. הרמיוני הנהנה.

סנייפ הנהן קצרות ויצא מהבית בגלימה מתנפנפת.

הרמיוני המתינה עד ששמעה את צליל ההתעתקות שלו ואז פתחה את המכתב.

היי קטנה,

שמחתי לקרוא את המכתב שלך.

הכול בסדר, קר פה קצת, אבל תמיד קר במקום הארור הזה.

גם אני הייתי רוצה לראות אותך שוב, אבל כפי שאמרת, כנראה שאין דרך להוכיח את חפותי.

את צודקת בקשר לרמוס, הוא תמיד היה עצוב, מדוכדך. אנחנו קיבלנו אותו כפי שהוא, אבל לו קשה לקבל את עצמו.

יש לך בית חדש? תשלחי לי תמונות, זה יכול להיות מעניין.

אני אשמח לקבל עוד שמיכה אם לא קשה לך, אל תקני אחת חדשה, פשוט תשלחי לי אחת מיותרת שלך.

גם אני מאוד מתגעגע.

שלך,

סיריוס.

נ.ב

אני מאוד משתדל לא לאבד תקווה, אבל זה קשה.

הרמיוני פלטה אנחה. היא חייבת להוכיח את חפותו בדרך כלשהי. אולי היא עוד תמצא דרך. היא החלה לכתוב לו מכתב תשובה, מספרת לו על השגרה של הימים האחרונים ועל כול מה שקרה עם סנייפ. כשסיימה ארזה בחבילה שמיכה אדומה עם סמל של אריה זהוב שקנתה פעם, מספר צפרדעי שוקולד ושאר ממתקים ואת המכתב שלה. כול שנותר זה נושא התמונות.

הרמיוני נעלה את דלת ביתה ויצאה אל סמטת דיאגון. היא מצאה בחנות של חפצי קסם מצלמה, הפולטת את התמונות בדיו קסומה כדי שהדמויות ינועו. היא חזרה הביתה והחלה במלאכת הצילום. היא צילמה את החדרים, הנברשות, והגינה, את הבית כולו מבחוץ ואת עצמה על רקע הבית אחרי שעצרה עובר אורח וביקשה שיצלם אותה. היא צילמה את עצמה גם בפנים כשהיא מחזיקה את המצלמה ומותחת את זרועה הכי רחוק שאפשר, כשמאחוריה אגרטל מלא פרחי קיץ צבעוניים על השולחן במטבח.

היא הוסיפה את התמונות לחבילה, ארזה אותה היטב, קשרה בחבל והניחה להופ לאחוז בקשרים בעזרת טפריה. "אני יודעת שאת בטח עייפה, אבל אני רוצה שהוא יקבל את החבילה הזאת כדי שיהיה לו יותר טוב." אמרה הרמיוני לתנשמת ונתנה לה חטיף ינשופים שאותו כרסמה במהירות. הופ יצאה לדרך מיד אחר כך.

הרמיוני הכינה לעצמה כוס תה והביטה בתמונות הוריה שהיו מעל האח. היא התגעגעה אליהם כל כך.

דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיה. היא הניחה את הספל על השולחן במטבח ונגשה לפתוח את הדלת. בפתח עמדו הארי, רון וג'יני. "היי," אמר הארי בחיוך חם. הרמיוני עמדה קפואה לרגע ואז זינקה עליו. הארי הרצין וכרך את זרועותיו סביבה.

מבלי להרגיש החלו הדמעות לרדת על לחייה. היא כבר חשבה שלא תבכה יותר, שהדמעות כבר נגמרו.

הארי הוביל אותה אל הסלון. "אני אכין תה," הציעה ג'יני והארי הנהן בשתיקה. "אני מצטערת." מלמלה הרמיוני בקול חנוק. "אין לך על מה," אמר הארי כשהושיב את הרמיוני לצדו, מלטף את שיערה.

ג'יני הניחה על השולחן הקטן בסלון ארבע כוסות תה. "לא שמענו ממך והתחלנו לדאוג. דמבלדור אמר שהוא ישלח מישהו לבדוק מה שלומך," אמר רון. "כן, סנייפ אמר משהו כזה." אמרה הרמיוני, עיניה עצומות והיא נושמת עמוק בניסיון להירגע. "סנייפ?! הוא שלח את סנייפ?! הוא השתגע?" שאל רון. הרמיוני צחקה. הארי חייך ונשק על מצחה.

הם שתו לרגע בשתיקה. "אז איך היה?" שאלה ג'יני. "נורא. הוא חיכה לי בפנים, והיה.... אתם יודעים, סנייפ כזה." אמרה הרמיוני מבלי לפרט יותר מדי. "אנחנו מסוגלים לדמיין," אמר הארי. הרמיוני חייכה.

היא הזדקפה ומחתה את דמעותיה. "אז מה אתם עושים פה?" שאלה הרמיוני. "אימא באה לקנות לנו את כול הציוד לבית הספר, אז החלטנו להצטרף אליה ולבקר אותך." אמרה ג'יני. "תודה." אמרה הרמיוני. "היא קונה לי מטאטא, בגלל שנהייתי מדריך." אמר רון בגאווה. "נחמד." אמרה הרמיוני בחיוך. "אני מניח שזה לא יהיה 'אש המחץ' כמו שהארי קנה בשנה השלישית, אבל זה בטוח יהיה משהו טוב." אמר רון.

הם המשיכו לדבר עד שהחל הבית להחשיך כאות ליום הנגמר. הרמיוני הניפה את שרביטה לכיוון נברשת הנרות. כלום לא קרה. היא הביטה בשרביטה בבלבול והניפה אותו שוב. שום דבר לא קרה. "הרמיוני?" שאל הארי בדאגה. "השרביט שלי, הוא לא עובד! הכול היה בסדר היום כשקיללתי את סנייפ!" היא אמרה בחרדה וניסתה שוב. הם לא שאלו מדוע קיללה את סנייפ. הם ידעו שקיבלה אישור להשתמש בקסמים, אך הופתעו לראות שהיא לא מצליחה בכך.

היא השליכה את שרביטה על הרצפה ופרצה בבכי. "הרמיוני!" קרא הארי בבהלה ומיהר לעטוף אותה בזרועותיו. את חייה המוגלגיים איבדה, כול שנותר לה כעת היה הקסם וגם אותו היא מאבדת? בלי הקסם לא נותר לה דבר. עולם הקסמים היה כול חייה בארבע השנים האחרונות, מי היא בלעדיו? מה היא? שום דבר.

הארי המשיך לחבקה עד שנרגעה לבסוף. התחיל להיות מאוחר והיה עליהם ללכת. הם השתמשו ברשת הפלו כדי לחזור הביתה, הארי היה האחרון שנותר. "רוצה שאשאר?" הציע לה. "לא הארי, אני אהיה בסדר." השיבה הרמיוני בקול עגום. "אני אבקש ממישהו מהמסדר שיבוא הנה הלילה, אולי יהיה להם פיתרון לבעיה, או לפחות הסבר." הבטיח הארי. הרמיוני הנהנה. ובחיבוק אחרון, נכנס הארי אל תוך הלהבות הירוקות שבאח, קרא בקול ברור "למחילה!" ונעלם.

הרמיוני שכבה על הספה בסלון בחושך, ממתינה למי שעשוי להגיע. הדמעות נצצו בעיניה.  קול ההתעתקות מחוץ לביתה הקפיץ אותה. היא שמעה דפיקה בדלת, וכשלא קמה לפתוח, שמעה את הדלת נפתחת ונסגרת וקול צעדים מוכר מאחוריה.

"מה גרם לך לדפוק בדלת הפעם?" שאלה בקול שקט. "ננזפתי. מה קרה?" שאל סנייפ. "הארי לא אמר לך?" שאלה הרמיוני. "פוטר לא משוחח איתי ואני לא משוחח איתו. ארתור וויזלי אמר שמשהו לא בסדר ושאני אשאל את פוטר." אמר סנייפ. הרמיוני שתקה. "אז מה לא בסדר?" שאל סנייפ. "על ידי מי ננזפת?" שאלה הרמיוני. "דמבלדור. את מוכנה להגיד לי מה קרה?" שאל סנייפ מעט בקוצר רוח.

"איבדתי את כוח הקסם שלי." אמרה הרמיוני בעגמומיות. "לא נכון, השתמשת בו עליי, היום בבוקר." אמר סנייפ. "ועכשיו בערב הוא לא עבד." אמרה הרמיוני. "מה ניסית לעשות?" שאל סנייפ. "להדליק אש בנברשת למעלה." אמרה הרמיוני. "אינסנדיו." מלמל סנייפ והנרות נדלקו והאירו את הסלון. הרמיוני לא זזה כשהוא עקף את הספה. סנייפ התיישב על השולחן הקטן. "אל תשב לי על השולחן." היא אמרה לפתע והוא קפץ. סנייפ רטן והתיישב על קצה הספה שעליה שכבה הרמיוני. היא המשיכה להתעלם מנוכחותו.

"זה קורה לפעמים, איבוד קסם זמני. כוח הקסם שלך קשור לנפש שלך, בגלל זה ילדים קטנים עושים קסמים מבלי להתכוון אליהם כשהם כועסים או מתרגשים. כשהנפש נפגעת, נפגעות יכולות הקסם של אותו אדם. את במצב מעורער עכשיו, כשיחלוף הזמן, וכשתחזרי לשגרה של בית הספר, היכולות הקסומות שלך ישובו אלייך והכול יחזור להיות כמו תמיד." הבטיח סנייפ ברוך. "ואם לא?" היא שאלה בקול חנוק והדמעות גלשו על לחייה. "אין לא. הם יחזרו, את ילדה בסך הכול וילדים מחלימים הכי מהר." אמר סנייפ.

הרמיוני מחתה את דמעותיה ושתקה. סנייפ נותר שקט גם הוא. "זה קרה לך פעם?" שברה הרמיוני את השתיקה. "פעם אחת. איבדתי... אדם קרוב, ולא הצלחתי להטיל את הקסמים הפשוטים ביותר." אמר סנייפ. "כמה זמן?" שאלה הרמיוני. "אמממ, כמה חודשים, אבל הייתי מבוגר ממה שאת היום וככול שאתה אדם מבוגר יותר, הנפש מורכבת יותר ולוקח לה יותר זמן להחלים." השיב סנייפ בקול שקט. הרמיוני הנהנה ושתקה.

"רוצה שאשאר איתך הלילה? או שאשלח הנה את לופין או מקגונגל או מישהו אחר?" הציע סנייפ. "אתה זה בסדר," אמרה הרמיוני ועצמה את עיניה. סנייפ הנהן ונותר קפוא במקומו. היא הזכירה לו אותה, בגלל המוצא, הידע והנאמנות לחבריה.

אחרי שהרמיוני נרדמה, עלה סנייפ לקומה השנייה בחיפוש אחר שמיכה בשבילה. הוא חזר למטה עם שמיכה קיצית ופרש אותה מעליה. ואז התיישב על הספה השנייה, להמתין לבוקר. "סיריוס." הוא שמע לפתע את קולה של הרמיוני. הוא זינק על רגליו. "סיריוס." היא מלמלה שוב והתהפכה על משכבה.

סנייפ חזר לשבת על הספה מבולבל מעט. כשלפתע זה הכה בו. הוא נזכר למי שייך הכתב הכהה והעבה שראה באותו בוקר על גליל הקלף של הרמיוני.

הכתב של סיריוס בלק.

הפרק הקודם		הפרק הבא