הגיבורים האמיתיים

נ.מ נינה

עברו כבר חודשיים מאז שהחל החרם עליי. אפילו המורים נתנו לי ציונים גרועים, לא משנה כמה הייתי תלמידה טובה.

ואני מבינה את הכעס של כולם, באמת.

רצחתי מישהו בשביל תהילה, בשביל בנים, ובשביל שיהיה לי תירוץ לצאת כלבה למי שלא אוהב אותי.

עכשיו, אני לא יכולה להתנהג ככה לאף אחד.

אין לי תהילה, אין לי חבר, ואין לי תירוץ.

אני חסרת יכולת. אשכרה.

רוי נפרד ממני לפני שבועיים. הוא תמך בי עד אז.

לאט לאט החרימו גם אותו, ואז הוא נשבר.

הוא אמר לי שהוא באמת אהב אותי, אבל הוא לא יכול לעמוד בזה יותר.

אז נפרדנו.

בערך תריסר בנות קפצו על ההזדמנות ורוי פחות מגיע לשיעורים לאחרונה.

הוא נראה מאושר. יותר מאשר כשהוא היה איתי. 

אמנדה הזונה הזאת וארגולוס "מנהיגים" את החרם.

אם רק היתה לי אפשרות להרוג אותה, את הילדה הלקקנית הזאת, היא היתה כבר עמוק באדמה.

מאלפוי אובייקטיבי במיוחד. חהחה, ממש לא.

הוא ואמנדה זוג דביק במיוחד.

כל פעם שאני עוברת הם מזכירים לי איך אני הייתי קודם, זנותית ודביקה.

כל הבית ספר מתנהג ככה.

כשרואים אותי מתחילים להיצמד ולדבר בזלזול.

אני התחלתי לבכות בלילה.

נראה כאילו ארגולוס מרוצה מזה.

אוקיי, רצחתי את סבא שלו, אבל אין שום סיבה שהחברים שלו ירביצו לי במסדרון.

והמורים? שותקים.

חלק מהמורים היו מאוד קרובים אל הפוטרים אז בישיבת הצוות האחרונה הוחלט לא לעזור לי.

בני זונות.

אבל אני מסתדרת לבד, נכון?

הסיפור הוא עדיין עליי.

לא על אמנדה.

לא על לאו.

לא על ארגולוס או רוי.

עליי.

אני מקווה שאמא גאה בי.

נכון אבא?

שלך באהבה, ניני.

הפרק הקודם		הפרק הבא