Love In The Name Of Magic

פרק ראשון - נא להכיר

מאז ומתמיד ידעתי, שאני שונה, שאני באה ממשפחה אחרת. אבל כיוון שכך גדלתי, זה לא היווה כל בעיה בשבילי. הייתי רגילה לזה, לשעות העבודה המוזרות של הורי, לסודות, ולמכשירים המוזרים שהסתובבו אצלנו בבית. הדבר הקשה היה – שאסור היה לי לספר על כך לאיש.
הוריי היו מרגלים. אבל לא מרגלים כאלו, צבאיים, או פוליטיים, מדיניים אם תרצו, שמעבירים מידע וסודות בין מדינות. אלא מרגלים מהסוג הזה שיוצא למשימות חשאיות באישון לילה, כדי למצוא איזה מכשיר מיוחד שהוחבא על אי נטוש. דברים כאלה.
כשהייתי קטנה, גרנו בבקתה קטנה, רחוק מכל ציביליזציה קיימת. חיינו רחוקים מהכל, ולא הכרנו אף אחד חוץ מאחד את השני, ולכן לא הייתה להוריי בעיה לספר לי על כך. אחותי הקטנה לעומת זאת, נולדה כשנה אחרי שעברנו לגור במקום מיושב, ולכן היינו צריכים להסתיר ממנה את כל העניין, כי ילדים קטנים, מטבעם, מדברים, ואינם יודעים לשמור סוד. זה היה הדבר שהעיק עלי ברמה הקשה ביותר. לא היה לי איש לדבר איתו, לחלוק איתו דבר מחיי. לא גדלתי בחברת ילדים, תמיד הייתי לבדי. הורי החליטו לא לשלוח אותי לבית הספר, הם חששו שמשהו עלול להתגלות והעדיפו שאלמד בבית. מעולם לא הכרתי ילדים אחרים, ואת אחותי, כאמור, לא יכולתי לשתף בדבר. הדבר היחיד שנתן לי תקווה כלשהי, הייתה הציפייה הגדולה ליום שבו אתחיל לעבוד בסוכנות הריגול של הוריי. אתם בטח יכולים לתאר לעצמם כמה שמחתי כששמעתי שפותחים שם תכנית לימוד לילדים. התכנית, נועדה ללמד את ילדי המרגלים את סודות המקצוע כבר מגיל צעיר, כדי שיום אחד, הם יוכלו להצטרף לסוכנות, ואפילו לצאת למשימות שלא מתאימות למרגלים מבוגרים ומצריכות עבודה של ילדים. במשך ימים התחננתי אל הוריי שיתנו לי להצטרף לתכנית, ובסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותם לתת לי ללכת.

אהבתי מאוד את בית הספר לריגול. למדתי שם דברים מדהימים, זה מה שתמיד רציתי לעשות ושמחתי שיכולתי לקבל את ההזדמנות הזו, אך מכיוון שמעולם לא נמצאתי בחברת ילדים אחרים המצב הזה היה זר לי. לא ידעתי כיצד להתקרב אליהם, להתחבר איתם. החלטתי לבחור בדרך שידעתי שאצטער עליה מאוד בהמשך. לאט לאט, התחלתי להתרחק משאר הילדים והתמקדתי בעיקר בלימודים. כצפוי, נהייתי תלמידה מצטיינת, אבל חיים חברתיים לא היו לי. למען האמת, היה זה אבסורדי למדי בהתחשב בעובדה שהמטרה הראשונית שלי בבואי לבית הספר לריגול הייתה לרכוש חברים ולהכיר ילדים אחרים.

*****

היה זה יום אביבי נעים, בחוץ השמש זרחה ואנחנו היינו בכיתה באמצע השיעור. זה היה בערך כשנה אחרי הצטרפותי לבית הספר, ובאותו היום נקראתי למשרד המנהל. אני מניחה שאתם יכולים איזו חרדה זו הייתה בשבילי, בתור תלמידה מצטיינת ללא כל בעיות, להיקרא למשרד המנהל סתם כך באמצע היום. אך ההרגשה הזו שהייתה לי, שמשהו לא טוב עלול לקרות, התפוגגה קצת אחרי שנכנסתי למשרד הקטן והמאובק. היה זה חדר קטן יחסית, ומחניק במקצת. במרכזו עמד שולחן עץ גדול וכבד, מלא בניירות ומסמכים, ספרים ופתקים. באחת מפינותיו היו קבורים טלפון, ומספר מכשירים קטנים ומוזהבים שלא הצלחתי לזהות. הקירות היו עמוסים מדפים ועליהם המון ספרים, ומס' מכשירים נוספים, שאת חלקם זיהיתי מבית הוריי. כבר הייתי במשרד המנהל פעם או פעמיים, אך תמיד היינו רק הוא ואני, בדרך כלל כדי לשבח אותי על התקדמותי בלימודים או להציע לי תכנית להעשרה, לכן הייתי מופתעת מאוד כאשר ראיתי כמה מלא היה המשרד הקטן. מלבד המנהל, היו שם שני הוריי, שאותם לא ראיתי כבר כמעט חודש וכנראה עזבו משימה באמצע בכדי לבוא. לימינם של הורי, ישב איש עגלגל למדי, אשר לבש חליפה שחורה מחוייטת ונדמה היה לי שזהיתי אותו בתור אחד המורים של שכבות הגיל הגבוהות יותר. בנוסף, היו שם סגן מנהל בית הספר, מנכ"ל סוכנות הריגול וסגניתו, ומספר אנשים נוספים שאותם לא זהיתי. המנהל סימן לי להתיישב. התיישבתי בכיסא העץ הפנוי, והמתנתי. כעבור מספר שניות החל המנהל לדבר.

		הפרק הבא