דמדומי האלים

פרק 2

מילים אחרונות

"ווינטרהול? אלבוס!"

"לא אמרתי לא," הרגיע אלבוס, שישב לצד בת דודתו על הסלעים הגדולים שבעיקול הנהר, שם נהגו להיפגש כילדים. "אבל עדיין לא אמרתי כן."

"אתה אמור להגיד כן," אמרה רוז, מאבדת עניין באבן שבחנה ומשליכה אותה לתוך הזרם המפכפך. "זה החלום שלך, לא?"

אלבוס נשען לאחור על סלע מזדקר, נושא את עניו אל פיסות השמיים שבין צמרות העצים, שהתמתחו מעל הנהר ככיפה. גם היום הזה היה חם ולח, אך בניגוד ליום שלפני, הוא לא היה בהיר, אלא אפור ומלא אובך.

"יש לי הרגשה שהם לא בדיוק מתעניינים בכישרון שלי, אלא יותר בפרסום של אבא שלי."

"אני חושבת שאתה חושב על זה יותר מידי, אל. אחרי שתגיע לשם זה כבר לא ישנה – אתה יודע שהכישורים שלך יפצו על הכל."

אלבוס לא הסכים איתה. הוא חי את כל חיו בצל הפרסום של אביו, לכן נדר בפני עצמו, שנים רבות קודם לכן, שיפלס את דרכו אל הצלחה בכוחות עצמו ולא ייתן לפרסום המשפחתי לתת לו רוח גבית, לא משנה כמה יצטרך אותה.

"העיתוי של אדון אוורה היה רמז שלא משתמע לשתי פנים, רוזי."

"יכול להיות שהם רצו למצוא אותך כמה שיותר מהר, לפני שתחזור לסטאוואנגר."

"הם היו יכולים לחכות יום אחד."

"לא הבנת שהם פוצים? קדימה, אל, אתה יכול ללמוד מהם המון." רוז חייכה אליו בהתגרות.

"את באמת חושבת שאני צריך ללמוד איך להיות פוץ?"

"אלה המילים שלך, לא שלי."

אלבוס רכן והתיז עליה מים צוננים מהנהר. בתגובה היא השליכה עליו חופן מהעלים הישנים שהצטברו בין הסלעים, וכשהוא חמק ללא פגע, ניסתה לדחוף אותו למים. הוא שינה צורה לפני שנחלה הצלחה, התעופף מעלה וניקר את ראשה בשובבות.

"איה!" היא כיסתה את ראשה ובו בזמן ניסתה לתפוס את העורב שחג מעל ראשה, מקרקר בלעג. מידי פעם התרחק ממנה ודאה מעל המים, טובל את תפריו החדים בזרם רק על מנת לשוב ולהתגרות בבת דודתו בשנית.

הוריו סיפרו לו שכאשר היה ילד צעיר מאד, כמעט טבע באחת הברכות אליהן זרם הנהר הזה. למרבה המזל, אביו הבחין בכך ומשה אותו לפני שהיה מאוחר מידי, ולא נעשה לו שום נזק משמעותי.

לפחות, הנזק לא היה חיצוני. אלבוס לא זכר איפה ומתי שמע זאת, אך הוא ידע שקרובי משפחתו סבורים שהחוויה המטלטלת שינתה אותו באופן קיצוני. אמרו שלפני שכמעט מת היה ילד עליז וצחקן כמו שאר ילדי המשפחה, אך מהיום בו שוחרר מבית החולם השתנה ללא הכר והיה לילד רציני ומוטרד.

אלבוס לא ידע לאשר את האמירה הזו, היות ולא זכר דבר מחיו לפני הטביעה. הזיכרון היחיד שלו מהתקופה היה זיכרון הטביעה עצמה – זיכרון שהיה מרכזם של רבים מחלומותיו עד אותו היום ממש. החלומות האלה הטרידו אותו כל חיו, ובמיוחד מאז ששמע על מותו של אביו.

כך מצא אותם הוגו כשהגיע לקרוא להם לארוחת הצהריים. הוא לא הצליח להחניק גיחוך למראה אחותו הבכורה מתרוצצת על שפת הנהר, מנסה לתפוס עורב חמקן.

כמו אחותו ורוב ילדי משפחת וויזלי, הוגו היה גבוה ואדום שיער, ופניו, למרות שכבר לא היו פני ילד, היו מנומשות.

"ועוד אומרים שאת החכמה במשפחה," הוא הקניט את אחותו.

רוז, שהתעייפה מהמרדף, נשפה בעצבנות לכיוון אחיה. אלבוס התיישב על כתפה וקרקר בניצחון.

לצערו, תחושת החדווה שעורר בו המשחק שלהם לא נותרה זמן רב לאחר שהשלושה החלו לעשות את דרכם בחזרה לבית שעל הגבעה. הוא מעולם לא נהנה מארוחות משפחתיות, ומאז שחזר הביתה, גם השהות בין קירות ביניהם גדל הייתה מעיקה. הוא ידע שהוא יאלץ לבלות שם הרבה לפני שישוב לנורווגיה.

הם אכלו בחדר האוכל, בו נעשה שימוש רק כשלא היה מקום לכל הסועדים מסביב לשולחן המטבח. כשהשלושה נכנסו הם מצאו צי של צלחות וסכו"ם מחפשים את מקומם על שולחן האוכל. במטבח, דודה הרמיוני לא הפסיקה לבקש מגיסתה לשבת ולתת לה לעבוד, בעוד זו מתעלמת ממנה ומעסיקה את עצמה בעקשנות בשטיפת כלים.

כל השאר ישבו בסלון במן מתח משונה, כאילו היו זרים ולא קרובי משפחה. לילי הייתה מכורבלת בכורסא כמו חתול, מכווצת ושקטה, נראית צעירה מאד כששיערה גולש במורד גבה ועוטף אותה כמו רדיד. היא כבר לא בכתה, אך האדמומיות של ענייה הייתה רחוקה מלהיעלם. דוד רון, שעדיין היה נסער לא פחות מאחייניתו, היה שקוע בשתיקה לא אופיינית. טדי, ווקטורי וג'יימס ניסו לקיים שיחה, אך היא הייתה דלה ושקטה, מאולצת.

כמו כל בן בכור במשפחת פוטר, ג'יימס היה דומה לאביו באופן יוצא דופן. את מבנה גופו הגבוה והחסון הוא ירש מהצד של אימו במשפחה, אך תווי פניו היו תווים של שושלת גאה ומכובדת שגוועה זה מכבר, ושיערו שחור עורבני וחסר סדר. באותו היום, כשהבעת פניו הייתה מרוחקת ומוטרדת באופן מאד לא אופייני, הוא היה דומה לאביו יותר מאי פעם בעבר.

ארוחת הצהריים התחילה בשקט, שום קול לא נשמע מלבד קשקוש הסכו"ם. אימו של אלבוס הפרה את השתיקה כשהיא העלתה את נושא אריזת החפצים של בעלה ואת השאלה מה יעלה בגורלם.

"נוכל למסור את הבגדים שלו לצדקה. זה בוודאי מה שהוא היה רוצה," היא אמרה, יותר לעצמה מאשר לבני משפחתה. "אבל צריך לעשות סדר בחדר העבודה שלו. הוא שמר שם כל כך הרבה דברים, מוכרחים למיין אותם ולהחליט מה לעשות איתם..."

קולה גווע, ובתשובה היא קיבלה שתיקה מתוחה. מאז היום בו לילי מצאה את אביהם בחדר העבודה שלו, איש לא נכנס לשם – ספק מכיוון ששם לקח את חיו, ספק בשל הכבוד למקום אליו אף אחד חוץ מאשתו של המנוח לא הורשה להיכנס לבד.  

"אני אסדר אותו אחרי ארוחת הצהריים," התנדב אלבוס.

"אתה בטוח? הוא הציב שם כל מיני הגנות לאורך השנים. אולי כדאי לקרוא למומחה," הציעה דודה הרמיוני.

"אני בטוח. אני אסתדר," אמר אלבוס, לא מספר שגילה כיצד לעקוף את רוב ההגנות בחדר העבודה של אביו עוד לפני שהיה בן חמש עשרה.

בזמנו אביו לא נזף בו על שחיפש, ומצא, כיצד להגיע אל החפצים השמורים ביותר שהיו ברשותו. להפך – הוא שיבח אותו על שהצליח להתמודד עם האתגר ולימד אותו על החפצים שמצא, מזין את סקרנותו האין סופית של בנו לגבי כל דבר שהיה בו קסם.

לקראת סוף הארוחה ינשוף של בנק הקוסמים התעופף דרך החלון הפתוח, מוסר הודעה לווקטורי, שביקשה סליחה ומיהרה לעזוב. היא נישקה את דודותיה ואת בת דודתה, ולבסוף את בן זוגה, לפני שהתעתקה.

ווקטורי וטדי פירקו והרכיבו את מערכת היחסים שלהם באופן חוזר ונשנה במשך עשר השנים האחרונות. השיא הגיע שנה קודם לכן, כשנפרדו לאחר אירוסין שהתמשכו שלוש שנים רק על מנת להתחיל הכל מההתחלה כעבור שנה.

צופה בטדי מביט אחרי בת זוגתו המתרחקת במבט מוזר, אלבוס תהה מדוע הוא עושה את זה. נוחיות? רצון לעמוד בציפיות הסובבים אותו? או שאולי פשוט פחד שפרידה חד משמעית מבת משפחת וויזלי משמעותה תהיה נתק חד משמעי ממשפחת וויזלי כולה, שאימצה אותו כאחד מבניה?

מייד בתום הארוחה אלבוס עלה למעלה על מנת להתחיל בעבודה. הוא שמח להתרחק קצת מכל השאר ולבלות זמן לבדו עם מחשבותיו וזיכרונותיו.

חדר העבודה של אביו היה טחוב ולא מאוורר, שקוע באפלוליות. אלבוס שם לב מייד שהשטיח שמול האח, עליו אלבוס היה משתרע כילד על מנת לעיין בספריו של אביו, נח מגולגל בפינת החדר.

אלבוס ניגש אל החלון היחיד בחדר, שהיה גבוה ומעוגל בחלקו העליון, עשוי מעשרות ריבועי זכוכית אותם אלבוס ספר אינספור פעמים בילדותו. בחוץ השמיים נהיו אפורים יותר ויותר, מעידים על התקרבותו של גשם שישבור את השרב. אלבוס פתח את החלון, מאפשר לרוח קרירה ולחה לאוורר את החדר.

הוא נתן מבט בחצר שתחת החלון, המוגנת על ידי טבעת עצים, וניסה לדמיין את אביו עומד במקומו, מביט בילדיו משחקים בחצר בעוד הם כלל לא מודעים למבטו המגונן. אז חזר פנימה והחל לסרוק את החפצים המוכרים שבחדר.

על כרכוב האח היו מפוזרות תמונות ממוסגרות מרובות, שהציגו דיסוננס בין משפחתו החדשה של הארי פוטר לבין משפחתו הישנה. תמונה ישנה של סבו וסבתו של אלבוס הוצבה ליד תמונה של אביו ואימו, ותמונה שהציגה את הארי פוטר בצעירותו עם סנדקו ועם אביו של טדי לופין הועמדה ליד תמונה משותפת של כל ילדי המשפחה. אלבוס צפה באביו הצעיר שבתמונה, שישב בין שני גברים שהיו מתים כבר זמן רב...

עכשיו גם הנער הזה היה מת. העניים העצובות האלה, שהיו זקנות בתוך הפנים הצעירות, הגיעו למנוחה.

הוא הרים את התמונה ובחן אותה מקרוב. בנעוריו אנשים היו אומרים לו שהוא דומה לאביו כשהיה בגילו. אלבוס תמיד חשב שג'יימס דומה לאביהם יותר – שהוא ירש רק את העניים הירוקות.

שיערו של אלבוס היה בצבע חום כהה, ערמוני, ודווקא נטה להיות מסודר. בניגוד לאחיו ואביו, פניו לא היו עזות וגאות, אלא רכות יותר, כאילו עדיין לא עברו לחלוטין את שלב הנעורים. שפתיו היו מלאות יותר, אפו היה קטן יותר ומעוטר רסס חיוור של נמשים, וסנטרו היה עדין יותר. כמו אביו, הוא מעולם לא היה גבוה, ונטה להיות רזה וגמיש יותר מרוב הגברים בגילו.

אחת התמונות נחה כשפניה מטה על הכרכוב. מניח שנפלה כשגופתו של אביו הוצאה מהחדר, אלבוס השיב אותה למקומה. סבו וסבתו הצעירים והמאושרים, אוחזים בתינוקם, ולצידם רמוס לופין וסיריוס בלק, חייכו ונופפו לו בתודה מאחורי הזכוכית הסדוקה. אלבוס תיקן אותה בהינף שרביט ואפשר לרוחותיהם של המתים לשוב לענייניהן.

מעל האח הייתה תלויה תעודה שאישרה שאביו אכן היה הילאי מוסמך מטעם משרד הקסמים, ומעליה הוצגה מדליית זהב ממוסגרת, עליה נחרט הסמל של מסדר מרלין ותחתיו השם המלא של אביו של אלבוס. זה היה האות הראשון של מסדר מרלין שהוענק לו בצעירותו.

בחדר היו שלל ארונות תצוגה ומדפי ספרים, רבים מהם נעולים מאחורי דלתות עץ. בפינת החדר עמד הארון השמור ביותר של אביו, עשוי עץ שחור ומעוטר תחריטי כסף בדוגמאות רבועות. דלתות הארון היו עבות, גבוהות, בולטות קדימה כחרטום אונייה. לא היו ידיות או חור מנעול.

אלבוס הניח את ידו על העץ והארון נפתח לכבודו ללא קול. בקדמת הארון, כל המדפים היו עמוסים עד אפס מקום בספרים נדירים, ובצד הפנימי של כל כנף דלת היו קבועים מדפים קטנים יותר, מלאים במבחנות שיקויים דלוחות ובחפצים שונים ומשונים.

כילדים, אלבוס וג'יימס ערכו תחרות ממושכת מי יהיה הראשון שיצליח לפתוח את הארון, שהיה נעול באופן תמידי. אלבוס בילה כל דקה פנויה בבדיקת כל פינה ונקודה בארון, ועד מהרה התעוררה בו תחושת כישלון. ג'יימס היה מבוגר וחזק ממנו, וידע הרבה יותר על קסם; הוא כבר ניסה טקטיקות שונות ומרובות – פעם אחת אפילו ניסה להפריד את הדלתות עם סכין מטבח כשהוריהם לא היו בסביבה – ולא היה לאלבוס ספק שהוא יצליח במשימה לפניו.

חודשים עברו, ואף אחד מהם לא הצליח לפתוח את הארון. ג'יימס החל לנדנד לאבא שלהם שיגלה לו את הסוד, אך הוא היה רק מחייך ומשיב בשלילה. בשלב מסוים ג'יימס התייאש, ובמשך זמן מה, שני האחים שכחו מהעניין.

אך הפיתרון הגיע לבסוף, ברגע בו אלבוס לא ציפה לו. הוא נכנס לחדר העבודה של אביו וגילה שהוא לא שם. הוא החליט לחכות לו בכורסא ששניהם אהבו ליד האח, שם הוא ישב והביט מסביב לחדר בחוסר מעש. הוא הביט בארון מבלי באמת לראות אותו, כשהוא הבין פתאום; עיטורי הכסף הרבועים לא היו סתם קישוטים, וגם לא מפה, כפי שחשב בעבר. הם היו חידה.

למרבה פליאתם של אלבוס ואחיו, אביהם היה מרוצה מאד כשבנו הצעיר פתר את החידה והצליח לחשוף את תכולת הארון.

"זה כל מה שהיה צריך לעשות – לענות על חידה מטופשת?" שאל ג'יימס, מסרב להאמין שאחיו הצעיר הביס אותו.

"כן, ג'יימס, רק חידה," אמר אביהם. "הצבתי את ההגנה הזו בהנחה שכשתהיו בוגרים מספיק בשביל לפתור אותה, תהיו בוגרים מספיק על מנת להתמודד עם המידע עליו היא מגנה."

אלבוס העביר את אצבעותיו על עמודי השדרה החלקים של הספרים, לוחץ אותן בעדינות על גבי השמות המוכרים. הוא קרא כל אחד ואחד מהספרים האלה לפחות פעם אחת במהלך נעוריו; הם היו ספרים על קסם עתיק, על תיאוריות היווצרות הקסם, תורת השרביטים, העצמה, ביעור הכרה, רונות עתיקות ושינוי צורה. קריאת הספרים האלה עוררה אצלו לראשונה את התשוקה ללמוד ולחקור את הקסם על כל מובניו, ודחפה אותו להצטיין בשיעוריו ולגמוע כמות עצומה של ספרים ומאמרים בנושאים מרובים. בגיל מאוחר יותר אפילו השאיל את גלימת ההעלמות של אחיו על מנת להרוות את צימאונו לידע בעזרת מדור הספרים האסורים בספריית בית הספר.

הוא סגר את הארון וניגש אל שולחן העבודה. שרביטו של אביו נח שם, מיותם. אלבוס הרים אותו וסובב אותו בבין אצבעותיו, מהרהר.

זאת הייתה עובדה ידועה שעל מנת שקוסם יוכל לבצע קללה שאין עליה מחילה, עליו לרצות ולהתכוון להטיל אותה בלב שלם. אזי, החלטתו של הארי פוטר לקחת את חיו שלו לא התלוותה בשום היסוס. אלבוס, אשר חקר ממושכות את תפקודה והיווצרותה של הקללה ההורגת, ידע טוב יותר מכל אדם אחר איזו נחישות להרוג צריכה לשכון בליבו של האדם על מנת שיצליח להפעיל את הקללה.

הוא השיב את השרביט למקומו, לרגלי מסגרת שהכילה תמונה של המשפחה. מסמכים היו מפוזרים בחוסר סדר על שולחן העבודה ועט נוצה ננטש בתוך כסת הדיו; זה נראה כאילו אביו רק עושה הפסקה קצרה מעבודתו על מנת לשוב אליה בקרוב.

אלבוס התיישב בכיסא שמול השולחן והחל לסדר את המסמכים. מתחתיהם היה זרוק בקבוק קטן של אחת התרופות שאביו היה נוטל על בסיס קבוע.

הוא ניקה את עט הנוצה וסגר את כסת הדיו. אז הוא פתח את המגירה שלצד השולחן על מנת להשיב אותה במקומה, ונתקל בפיסת נייר מקופלת שנחה על גבי כל שאר החפצים, כשם שנזרקה פנימה בחוסר תשומת לב.

אלבוס נטל אותה ופרש אותה על גבי השולחן. זה היה מכתב, כתוב בכתב ידו של אביו, יציב ומסודר. זה היה מכתב ההתאבדות שלו.

אם אתה קורא את זה, ברור שאני כבר לא נמצא בעולם הזה.

אני מצטער לומר את זה, אבל אני לא חש חרטה לנוכח מה שאני עומד לעשות. אני באמת ובתמים חש שלנוכח הנסיבות, היו לי חיים מלאים.

השדים שרודפים אותו מזה שנים השיגו אותי לבסוף.

אני מצטער שעלי להעמיס נטל כזה על משפחתי. עכשיו זה הזמן להודות שאני חושב על העתיד לבוא כבר זמן ארוך מאד, אך נמנעתי מלהודות בזאת עד עכשיו, מכיוון שחשתי שעדיין זקוקים לי פה.

כעת, כשילדי כבר בוגרים, ובמשרד הקסמים ישנם קוסמים ומכשפות מהטובים ביותר אשר עליהם אני סומך להמשיך את מה שהתחלתי, אני לא חושש לעזוב.

ג'יני, אהובתי, אני מצטער על הכאב שמותי יסב לך. בבקשה אל תחושי אשמה, ואל תתעני בשאלה האם היית יכולה לעצור את זה. אף אחד לא יכול.

אני מצטער.

הארי.

אלבוס בילה דקות ארוכות בבהייה במילים מבלי לראות אותן, לפני שקרא את המכתב שוב ושוב. הוא הפך אותו, מחפש מסרים נוספים, אך זה היה הכל.

מדוע הוא חש שצריך להיות המשך? אולי פשוט השתוקק לזכות במילים אחרונות, שיהיו מופנות רק אליו?

ייתכן, אך הוא לא יכול היה להתעלם מתחושה שמשהו בניסוח של המכתב הזה משונה. אביו מעולם לא היה אדם של גינונים מיותרים ומילים ריקות. אף על פי כן, המכתב הזה היה מתומצת להחריד יחסית למכתב התאבדות, אפילו בשבילו.

אולי הוא מקדיש לכך יותר מידי מחשבה. ייתכן שסערת הרגשות שאביו היה נתון בה לא אפשרה לו לבטא את עצמו כראוי... אז איך זה שהכתב שלו יציב וברור כל כך?

כשהמחשבה עדיין מציקה לו, הוא קיפל את המכתב ויצא מהחדר. הוא שמע קולות בחדר השינה הראשי וניגש לשם.

אימו, אחותו ודודתו היו שם, מקפלות את בגדיו של אביו ואוספות אותם בארגזים בעצבות. אלבוס חש שיש משהו מלנכולי במיוחד בנגיעה בבגדיו של אדם מת.

"תמדוד את זה, אל," אמרה לו אימו לפני שהספיק להגיד משהו, מושיטה לו מעיל שהיה שייך לאביו. "זה כמעט חדש - הוא בקושי לבש את זה."

אלבוס לקח את המעיל מידיה והניח במקומו את המכתב.

"מצאתי את זה במגירה שלו."

אימו קראה את הפתק, אוחזת בו בידיים רועדות. באמצע הקריאה צנחה והתיישבה על המיטה, מכסה את פיה בידה. אלבוס ראה בברור את ענייה עוברות שוב ושוב על המשפט שיועד אליה.

לילי ודודה הרמיוני ניגשו לקרוא גם כן. אלבוס לא נשאר לראות את תגובותיהן. היה עליו להמשיך לעבוד, להדחיק ממחשבותיו את ההרהורים הבלתי פוסקים במכתב המוזר הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא