היא ידעה

שלומות, למיטב ידיעתי, ממה שכתוב כאן יכול להיות הכל, כי כתבתי אותו ממש מזמן..

הוא היה אמור להיות פיקצר על לונה.. אבל מי יודע מה קרוה במחסומי כתיבה..

זה הפאנפיק בעל שני חלקים הראשון שאני העליתי (מעלה, אעלה..)

אז אל תהיו קשים..

ובנוסף,

יהיו כאן תכני אונס, פדופיליה וגילויי עריות, נא לקחת בחשבון..

ובסופו של דבר כל מה שכתוב כאן נוצר בעולם של ג'יי קיי רולינג,

ותיהנו..

**********

לונה ידעה מה אסור, מה מותר, היא ידעה שאין אמצע. לונה ידעה, שאם תעשה משהו אסור, תיענש. היא ידעה, שאם תעשה משהו מותר,  תקבל פיסת מחמאה, ודרישה ליותר.

היא ידעה, שמותר לה לאהוב אחרים, אך אסור לה לשנוא, על מה שעושים לה. לא משנה כמה רצתה.  היא ידעה, שלהאשים את אביה, לא יעזור, להפך, זה רק יחמיר את מצבה. היא ידעה, שלהתחנן לא עוזר, רק גורר עוד תגובות. לפעמים אפילו עוד התלהבות, עוד מכות.

היא ידעה, שאם תספר למישהו, על מה שקורה מאחוריי הדלתות הסגורות, תיענש, ובחומרה. ינפצו אותה לעוד כמה רסיסים. ישברו את ליבה, תומתה ואהבה עוד קצת. לכן שתקה, אך לא רק בגלל זה.

היא ידעה איך זה התחיל, איך חייה נהפכו לסיוט, חלום בלהות שאי אפשר להתעורר ממנו. ביום שאימה מתה. לפני שעוד חשבה על איך נולדים תינוקות, לפני שקיימה "אהבה", מילה שכבר לא קיימת אצלה.

זה היה יום ראשון, אחר הצהריים, לונה בת השש חשבה שאחר הצהריים זה זמן מוזר, השם שלו מוזר, איך מגדירים אותו? מה הופך משהו לאחריי משהו? וכך, בעודה משתעשעת במושגי העולם הגדול והמסקרן (לפי דעתה), אמה בכתה לה בקומה מעל, בעודה נאנסת על ידי אדם חולני אשר הוליד לה ילדה.

 הקש האחרון (ששבר את גבה של הפרדה המיוסרת) היו איומים על לונה, ילדתה המתוקה. שנראה שאביה, כלל לא חושב עליה בתור ילדה, בתור בתו. אלא בתור עוד אחת מחפציו הזזים, עוד אחת מזנותיו היפות, אשר אפשר להשתמש בהן לכל מטרה העולה על הדעת.

כמוה.

 היא החליטה לעזוב, ברגע שראתה איך מסתכל על לונה, כמו על בובה קטנה ותמימה, שאפשר להכאיב לה, וליהנות מזה.

  ביומה האחרון עלי האדמות האלו, ביום בו אמרה לבעלה, למפלצת בעלת שיער צהבהב, שהיא עוזבת.  אז הוא התחיל, כמו כל מפלצת אחרת, חשף את פרצופו. הטיל את אימתו על האישה המיואשת, מהחיים, ומכל מה שביניהם.

 היא נאבקה, לונה ידעה זאת,  היא התחננה שיפסיק, הכתה בכוח. אך זה לא עצר מבעדו, מבעד המפלצת. כשגמר. השליך אותה מבעד לחלון, ישר על ראשה, ישר על דמעותיה. וכשנחתה בחצר, לונה שיחקה לה, ממשיכה לחשוב, לתהות, על הכל. ואמה היקרה צנחה לה, ברגעים שנראו כנצח וכשנייה באחת. משוחררת מכל האבל, מתחננת למישהו, לא משנה למי, שיעזרו לביתה הצעירה. שלא יפקירו אותה כמו שעשו לה. ובעוד לונה המבועתת צופה בנשימותיה האחרונות של אימה, מנסה לצעוק לעבר מישהו שיעזור לה, שיציל את אימה האהובה. בעוד שאימה, ניסתה לצעוק שמישהו יציל את ביתה. אף אחת מהן לא נענתה.

אחרי שאיבדה תקווה, אחרי שהבינה שאימה לא תחזור. הביטה ביגון לעבר הגופה הקרה, ובכתה דמעות עגולות וגדולות.

 כשהמפלצת מסתכלת על המוות שגרם לו, על היגון שיגרום לעוד אחת. חיוכו התרחב עוד יותר.

 הוא ניגש לעברה של לונה הצחורה. לונה הקטנה. ואמר לה "אל תדאגי בובתי. אל תדאגי מזה. אבל אסור שאף אחד ידע מה קרה כאן, אוקי?" אך לונה, בעודה ילדה ישרה, ניסתה למחות, אמרה את מה שאימה הייתה אומרת לה, שאסור לשקר.

המפלצת סתרה ללחייה של לונה. בעודה המומה, נסערת ודמעות זולגות מלחייה צרח עליה "אין כבר אמא! אמא לא נחשבת יותר! אני היחיד שקובע כאן, מובן?! זונה מזוינת"." היא הנהנה במהירות, מעולם לא הכו אותה קודם, ולא רצתה שיכו אותה עוד פעם.

 הוא חייך עוד פעם, כאילו מרגיע, אומר בזהירות "עכשיו, את תעשי כל מה שאומר לך, ולא תספרי לאף אחד, נכון? כי אם תספרי על אמא, אני אלך לכלא. ואז לא יהיה לך אף אחד, אוקי?" היא המשיכה להנהן בעודו מרגיע אותה. בעודו שולח יד אל מתחת לחצאית הפסים היפה שאימה קנתה לה. בעודו מעסה בעדינות מפשעתה, ובעודו לוחץ יותר ויותר חזק, יותר ויותר מהר.   היא המשיכה להנהן.

ככה עברו הלילות שלה מאז. בקביעה של מה אסור לה ומה מותר לה. המפלצת עיוותה את סיפור המוות, הרצח שיתרחש מול עיניה, דיווח על התאונה המצערת ואמר ללונה לא לדבר על זה לעולם. אך לפעמים, היה מספר לה, בעודו שתוי, בעודו משכיב אותה על המיטה, מזיין אותה חזק וכואב, עד פרוץ דם מאיברה, משאיר סימנים, כאלה שעוברים, והאלה שלעולם לא. היה מספר על איך זה קרה, איך אנס את אימה, תוך כדי צחוק פרוע, תוך כדי בכייה של לונה.

היא הגיעה לגיל 11, היא קיבלה מכתב, מכתב צפון בתוכו שמחה ואושר, בריחה מהמציאות הקודרת. כמה טעתה. אביה היה מאוכזב, כאילו ציפה שתהיה סקיבית. ציפה שתישאר איתו בבית. היא קנתה כל מה שצריך לשנה ראשונה, בלילה האחרון המפלצת הכאיבה לה יותר חזק מהרגיל תוך כדי. ועלתה לרכבת. בעודה שם, חייכה בהקלה. חשבה שהכל ייגמר. כל הסבל יסתיים. היא לא ראתה את המפלצת השנייה בחייה, מסתכלת עליה כמו שזאב מסתכל על טרפו, היא לא הבחינה עדיין בדראקו מאלפוי.