הסיפור המוזר של טדי לופין

תודה על התגובות (: מקווה שהפרק יהיה לטעמכם.

פרק 2: סערה מתקרבת

לא עבר שבוע מאז שטדי סולק מבית הספר, וסבתא שלו כבר עשתה לו חיים קשים.

"חודשיים הם לא הרבה זמן בשביל למצוא בית ספר חדש," היא אמרה לו כל יום בארוחת הבוקר, לאחר שהייתה שואלת האם הוא כבר החליט באיזה בית ספר הוא יעביר את שנתו השביעית, והוא היה עונה בחוסר רצון שהוא עוד לא חשב על זה.

"אולי אני לא רוצה למצוא בית ספר חדש?" הוא פלט ביום השישי לסילוקו, לא מסוגל להמשיך לשקר באשר לתוכניותיו לעתיד.

"מה אתה מנסה לומר? שתישאר בלי תעודת קוסם מוסמך?" סבתו אמרה בקול מסוכן, מקשקשת את הביצים במחבט בכוח רב מהדרוש. "בשום פנים ואופן לא!"

"למה לא?" טדי החזיר. "יש הרבה קוסמים ש – "

"לעולם לא תמצא עבודה ראויה בלי תעודת קוסם," סבתו קבעה.

"לאבא שלי הייתה תעודת קוסם, ואני לא רואה שזה עזר לו למצוא עבודה," טדי שלף את הקלף המנצח שברשותו.

"אל תדבר ככה על אבא שלך," אנדרומדה נזפה, מניחה מולו צלחת עמוסה ביצים וטוסט בעוצמה ומפזרת פירורים לכל עבר. "הוא היה פרופסור."

"כן, במשך שנה," טדי החזיר במרירות, דוקר את הביצים.

"אתה לא כמו אבא שלך," אימא של טדי אמרה, נכנסת למטבח בבגדי העבודה שלה. "אתה לא אדם זאב, ואם תסיים את הלימודים שלך תוכל להיות קוסם דגול."

"גם כן קוסם דגול..." טדי סינן לתוך כוס מיץ התפוזים שלו.

"שמעתי את זה," אימא שלו אמרה בקול מסוכן שהדגיש את הדמיון בינה לבין אימה.

"היות ואתה לא עושה שום מאמץ למצוא בית ספר חדש," אנדרומדה אמרה פתאום, וטדי ראה שהיא מחזיקה צרור ניירות בידה. "לקחתי יוזמה ואספתי כמה עלונים."

טדי עלעל בצרור שהיא מסרה לו בחוסר רצון. העמוד הראשון שהצליח ללכוד את עינו היה מקושט בסמל מפואר שהציג אריה, נחש, נשר וגירית, ונשא את הכותרת, בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

"שם את למדת, לא?" הוא שאל את אימא שלו, מראה לה את העלון.

"כן, הוגוורטס היא בחירה נהדרת," סבתו אמרה בתקווה.

"לא," אימו אמרה.

"מה? למה?" טדי שאל, מופתע מהתגובה.

"זה יותר מידי רחוק מהבית," היא השיבה, בוחשת את הקפה שלה בריכוז מוגזם.

"כן, כי צרפת כל כך קרובה," טדי אמר, מנופף בעלון של בית הספר בובאטון.

"נימפדורה," אנדרומדה אמרה בקול מוזר.

טדי הכיר את הטון הזה. זה היה הטון בו הן היו מדברות על הדברים שלא מדברים עליהם, על החיים שהאם וביתה חיו לפני שהן באו לאמריקה, אותם טדי לא היה מסוגל לזכור.

"אני צריכה להגיע לניו- יורק. נדבר על זה בערב," דורה חתמה את השיחה. היא גמעה את הקפה שלה בלגימה ארוכה, עטתה את הגלימה שלה, וזרקה קמצוץ אבקת פלו אל האח שבמטבח.

אנדרומדה הסתכלה עליה בעצבות. ברגע שביתה נעלמה בפרץ הלהבות הירוקות היא הפנתה את את מבטה חסר הפשרות אל טדי.

"מה היום, סבתא?" הוא שאל בתבוסה.

"תגרוף את העלים מהדשא," סבתו אמרה, נישקה את שיערו הכחול, ויצאה מהמטבח בעוד הכלים מארוחת הבוקר מדיחים את עצמם בכיור.

טדי בילה את רוב הבוקר בחצר האחורית, גורף את העלים המתים מהדשא ושוקע במחשבות מרירות על עברו ועל עתידו. בשעה עשר סבתא שלו יצאה לפגישה של אגודת המכשפות של ניו אינגלנד, והוא ידע שזו ההזדמנות לה הוא ייחל. הוא חיכה לשמוע את אוושת הפלו שבמטבח, ווידא שאף אחד מהשכנים המוגלגים לא מסתכל, והשלים את המטלה בעזרת לחש פשוט.

הבית היה אפלולי כשהוא חזר פנימה, ולראשונה הוא שם לב שהיום הקיצי הפך למעונן.

הוא הדליק את האורות והשתרע על הספה בסלון, מדליק את הטלוויזיה. סבא שלו היה קוסם יליד מוגלגים, שלמרות רוחה של אשתו טהורת הדם הוריש לבתם את החיבה לצפייה בטלוויזיה. לטדי לא היו תלונות באשר לכך.

הוא דילג בין הערוצים בשעמום. שידורים של שעות היום היו נוראיים. התמונה שעמדה על השולחן הקטן שליד הספה לכדה את עינו, והוא מצא את עצמו מביט בה, אפילו שלא רצה.

אביו חייך אליו חיוך יודע מתוך המסגרת, נושא בזרועותיו את טדי התינוק. לצידו אשתו הצעירה חייכה באושר, שיערה הוורוד פרוע בשובבות. עניו היו עניים זהובות וחכמות, באותו הצבע כמו עניו של טדי. זה היה הפרט היחיד בהופעתו שהוא התקשה לשנות לפי רצונו.

"תפסיק להסתכל עלי ככה," טדי אמר. אביו רק חייך, מנענע את התינוק בזרועותיו. טדי הפך את התמונה על גבי השולחן וחזר להסתכל על הטלוויזיה, בלי באמת לראות את התמונות שעל המרקע.

היום חלף בעצלתיים בעוד ענני סערה מכסים את השמים, אך בלי סימן לגשם. טדי אכל שאריות מארוחת הערב של היום שלפני לארוחת צהריים, ניסה לקרוא ספר, התשעמם, וחזר לטלוויזיה. אחר הצהריים השידורים נהיו קצת פחות גרועים, ובאחד הערוצים שידרו סרט אימה ישן.

"כשהשעון מורה חצות," אמר איש זקן ומפחיד על המרקע. טדי לא עקב אחרי העלילה, מחשבותיו מתרוצצות. "צללי הלילה עולים מהאדמה הקרה. ואז, בשעה האפלה, הם זוממים את נקמתם..."

טדי חזר למציאות כשהאישה שעל המרקע פלטה צרחה מוגזמת. ואז הוא קפץ בבהלה – רעש חבטה זעזע את הבית וגבר זר התפרץ לסלון.

טדי היה על רגליו, מנסה להיזכר איפה הוא הניח את השרביט שלו, אבל בקושי הספיק לחשוב לפני ששרביטו של הפורץ היה מכוון אל גרונו. הוא פרש את ידיו בהפתעה, מבין שהובס, ולראשונה הבחין בהופעתו של הפורץ.

למען האמת, הוא בכלל לא נראה כמו פורץ. הוא היה גבר בשנות השלושים לחיו, בעל שיער כהה, לבוש גלימת קוסמים פשוטה אך נאה בצבע כחול עמוק. עניו, שהיו בצבע ירוק, סקרו את סלון ביתו של טדי במבט מתוח מאחורי משקפיו.

"שמעתי מישהו צורח," הוא אמר במבטא בריטי ברור, עדיין סוקר את החדר הריק כאילו ציפה למצוא שם יריב נוסף.

טדי לא היה בטוח האם מותר לו לזוז, אבל הוא לקח סיכון והצביע על הטלוויזיה, שם האישה נראתה רצה ביער, בורחת מיצור מזוויע. כאילו כדי לחזק את הטענה של טדי, היא פלטה צרחה נוספת.

"אה," הזר אמר, לא בלי שמץ של מבוכה, והוריד את שרביטו. "אף פעם לא ראיתי טלוויזיה בבית של קוסמים," הוא תירץ.

"מי אתה?" טדי שאל כשהזר שכח להסביר למה הוא התפרץ לבית שלו וכמעט גרם לו להשתין בתחתונים.

"אני הארי," הזר השיב, כאילו התשובה הייתה ברורה, והטמין את שרביטו בכיס הפנימי של גלימתו. כשטדי המשיך לתקוע בו מבט של תמיהה הוא הוסיף, "אתה לא יודע מי אני?"

"לא," טדי השיב, מרגיש שהמצב הופך להיות מוזר יותר ויותר, ושאולי כדאי שהוא יזכר איפה הוא הניח את השרביט שלו. "אני אמור לדעת?"

"כנראה שלא," הארי השיב במהירות ושלח לטדי חיוך מוזר. טדי חש שהוא בוחן את הופעתו מזוית העין.  

לבסוף הוא אמר, "אני מחפש את טונקס."

"את מי?"

"טונקס," הארי אמר שוב. "כלומר, נימפדורה. היא נמצאת?"

"היא בעבודה," טדי השיב בהסתייגות. "היא אמורה לחזור עוד שעה או שעתיים."

"אכפת לך אם אני אחכה לה פה?" הארי שאל. "עשיתי דרך ארוכה."

טדי היסס. האיש התנהג בנימוס מושלם, אבל כקוסם בעל יכולות שינוי צורה, טדי ידע שמראה חיצוני עשוי להיות מתעתע.

"מי אמרת שאתה, שוב?"

"הארי."

"הבנתי את זה," טדי אמר בקוצר רוח. הארי הזה נראה כמו טיפוס מעופף; הוא לא הפסיק לשלוח מבטים לעבר החלונות ולעבר המסדרון שמחוץ לסלון. "אבל מי אתה? למה אתה מחפש את אימא שלי?"

הארי הסתכל עליו וחייך. זה לא היה חיוך מנומס של זר, אלא חיוך מלא חום, כאילו הם היו חברים שלא התראו מזמן. אבל אם טדי אכן פגש את האדם הזה קודם, לא היה לו שום זיכרון מהאירוע.

"אנחנו חברים וותיקים," הארי אמר.

טדי התפתה לשאול אותו אם הם היו כאלה חברים, איך זה שאימא שלו אף פעם לא הזכירה אותו, אבל הייתה לו תחושה שהארי ימצא לשאלה איזו תשובה מתחכמת.

"בסדר," הוא אמר לבסוף. "אה... אתה רוצה לשתות משהו?"

"אם זאת לא טירחה," הארי אמר בנועם.

"זאת לא טירחה בכלל..." טדי סינן בשקט בדרכו אל המטבח.

הוא פתח את המזווה, נבר בין כמה בקבוקים של וויסקי אש ומי צחקוקים, עד שמצא שני בקבוקים של גזוז. כשהוא חזר לסלון הארי עמד ליד החלון, מסיט את הווילון קלות כדי להציץ אל הרחוב המוגלגי השומם.

"אמרתי לך, היא תחזור רק עוד כמה שעות," טדי אמר לו, מניח את הבקבוקים על השולחן.

"אני רק מתפעל מהנוף," הארי אמר. אותו נוף מעורר התפעלות שברחוב הפרברי שבחוץ כנראה חמק מהבחנתו של טדי.

הוא הטיל לחש צינון על הבקבוקים, חזר למקומו על הספה ופתח בקבוק אחד. לאחר כמה דקות בהן הוא העמיד פנים שהוא צופה בטלוויזיה הארי התיישב בצד המרוחק של הספה ולקח לגימה מהבקבוק השני.

"אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שתיתי משהו כזה," הוא אמר, עושה ניסיון מיותר לנהל שיחה.

כשטדי לא נתן תגובה ראויה לשמה, הוא שאל, "אז אתה לומד באילברמוני?"

טדי חש צביטה מטרידה בליבו.

"כן," הוא שיקר.

"שמעתי שזה בית ספר טוב," הארי אמר.

"כן," טדי שיקר שוב, לא מתכוון לספר לאדם שהוא בקושי מכיר על הסבל שחווה שם בשש השנים האחרונות.

קמט הופיע לאורך מצחו של הארי.

"חשבתי שהלימודים נגמרים רק היום? הבן שלי חוזר הביתה מהוגוורטס רק היום בערב."

"התעתקתי הבוקר," טדי המשיך לשקר, מרוצה מעצמו על שהצליח למצוא תירוץ מוצלח כל כך לחזרתו המוקדמת הביתה.

"אז כבר עברת את מבחן ההתעתקות שלך?" הארי אמר. "זה מרשים. לי לא היה רשיון עד שהייתי בן שמונה עשרה."

"קלי קלות," טדי השיב, לוקח לגימה ארוכה מהגזוז. הארי לא היה צריך לדעת שהוא נכשל במבחן ההתעתקות שלו בגלל שהוא הופיע באמצע האוקיינוס האטלנטי.

כך התחילו השעתיים המביכות ביותר בחיו של טדי. הוא והארי ישבו בדממה כמעט מוחלטת עד השעה חמש בערב, צופים בסרט קומדיה גרוע. ההקלה שטדי חש כששאגת הפלו נשמעה מהמטבח לא הייתה ניתנת לתיאור.

הוא קפץ על רגליו ומיהר למטבח, שם אימו פשטה את הגלימה שלה בלאות.

"מישהו שמח לראות אותי," היא אמרה כשטדי נכנס כמעט בריצה, חיוך עולה על פניה ומחליף את התשישות.

"יש פה מישהו," טדי לחש בלי גינונים.

"מי?" אימו שאלה בבלבול, לא טורחת לדבר בשקט.

"הוא מחפש אותך," טדי אמר, מציץ מעבר לכתפו. נראה שהארי עוד בסלון. "הוא אומר שקוראים לו הארי."

פנייה של אימו החיוורו. נדמה היה לו שאפילו שיערה מקבל גוון אפרפר של מתח.

"מה הוא רוצה?" היא שאלה.

"את מכירה אותו?" טדי החזיר בהפתעה כנה. הוא לא היה מתפלא אם היה מתברר לו שהוא ישב בחברתו של איזה תימהוני בשעות האחרונות.

"אנחנו חברים וותיקים," היא אמרה, לא לחלוטין באושר.

"הוא אמר בדיוק את אותו הדבר," טדי אמר, לא יכול שלא לחשוב שזה די מפחיד.

אימו הלכה לסלון בלי לומר מילה נוספת, טדי בעקבותיה. הארי קם מהספה כשהם נכנסו.

"בשם הזקן של מרלין," דורה אמרה, החשש נעלם מפניה בפתאומיות ומפנה מקום לחיוך מהוסס. "זה באמת אתה? ציפיתי לראות איזה ילד רזה."

הארי חייך במבוכה נערית. "היה לי פרץ גדילה."

"אתה לא צוחק," דורה השיבה, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש ומתמקדת בטבעת שעל אמתו הימנית. "ומה זה? אתה גם נשוי?"

"לא ציפית שאני אשאר בן שמונה עשרה לנצח, נכון?"

פניה של דורה נפלו, אבל השינוי היה כה קטן שייתכן שרק טדי הבחין בו. חלק מהמתח חזר, כאילו היא נזכרה פתאום מי היא.

"מה אתה עושה פה, הארי?" היא שאלה. המילים היו כה טעונות שזה הרגיש כאילו הן אוצרות בתוכן עוד מאה שאלות.

גם הארי הרצין. "אני יודע שביקשת שלא ננסה ליצור איתך קשר... אבל זה חשוב."

"איך מצאת אותי?"

"המשרד שלך נתן לי את הכתובת."

דורה נראתה מופתעת וכועסת. "זה אמור להיות מידע חסוי."

"לא בשביל ראש לשכת ההילאים של בריטניה," הארי השיב.

"אם זה כל כך חשוב, למה הוא לא בא לדבר איתי בעצמו, ראש הלשכה הזה?"

"זה מה שהוא עשה," הארי אמר בעירוב של מבוכה וסיפוק.

דורה הסתכלה עליו במשך כמה שניות.

"אתה?" היא השתוממה. "אמרו עליך שתגיע רחוק, אבל ראש הלשכה? אתה בטח הממונה הכי צעיר שהיה מאז... אני אפילו לא יודעת מאז מי."

הארי נראה כמו אדם ששמע את המחמאות האלה יותר מידי פעמים.

"אנחנו צריכים לדבר, טונקס."

כנראה שאימו של טדי קלטה משהו שהוא לא הבין מטון דיבורו של הארי, כי היא הנהנה בקודרות. היא הסתכלה לעבר טדי.

"אכפת לך להשאיר אותנו לבד?" היא שאלה ברכות.

טדי הנהן בחוסר רצון ופנה לצאת.

"סגור את הדלת, בבקשה," הארי אמר.

טדי תקע בו מבט מרדני אך עשה כדבריו.

"וטד," הארי הוסיף לפני שהדלת נסגרה. כשטדי הסתכל עליו הוא הופתע לגלות הבעה קודרת על פניו. "לא כדאי שתצא החוצה. זה נראה כאילו סערה מתקרבת."

מבולבל ולא יודע כיצד להגיב להערה המוזרה, טדי נתן הנהון קטן ויצא.

הוא התרחק כמה צעדים מהדלת הסגורה ואז חזר על עקבותיו על קצות האצבעות. הוא קירב את אוזנו לעץ הממורק אך נסוג מייד כשחש דקירה לא נעימה, כמו מכת חשמל קטנה.

מבין שלא יצליח לצותת לשיחה, הוא הלך לחדרו בתבוסה.

הפרק הקודם		הפרק הבא