המסע (בזמן) של ג'יני וויזלי

"איפה אני?" ג'יני שאלה אבל הספיק לה רק מבט אחד מסביבה בשביל להבין כי היא לא תקבל מענה לשאלתה.

לא היה דבר מסביבה אבל מסיבה כלשהי המרחב בו היא היתה היה מלא בצבעים שמתחלפים ללא הפסקה.

"מה קרה,בדיוק?" היא אמרה וניסתה להיזכר . מספר אירועים מהיום האחרון ריצדו מול עינייה : את רצונה שיום הלימודים יגמר, הפגישה שלה עם לונה ונוויל אחרי זמן רב והיה עוד משהו...

היא זכרה את פגישתה עם לונה ונוויל במעומם. היא זכרה שרצתה להיפגש איתם וללכת איתם לאנשהו... אבל לאן?...

היא לא הצליחה להיזכר.

היא התנשפה בייאוש כעבור זמן מה.  טוב, דבר אחד בטוח. לא היה לה שום רצון להמשיך להישאר במרחב הזה. אבל היא גם לא ראתה דרך לצאת.

"קונפריגו!" היא קראה בניסיון להשמיד את המרחב ולצאת מימנו. פיצוץ אכן התרחש אך הוא לא פוצץ דבר.

" קונפריגו!" היא ניסתה בשנית. התוצאה לא השתנתה.

"קונפריגו! קונפריגו! קונפריגו!" 

דבר לא קרה.

ג'יני קרסה על הרצפה מותשת, מתנשפת ומתוסכלת. מה קורה כאן? היא שאלה את עצמה איך אפשר לצאת מכאן?

ואז היא הבינה משהו . גם היא לא יכולה להרוס את המרחב הזה זה לא אומר שאין דרך יציאה. יכולה להיות אחת. היא פשוט צריכה למצוא אותה.

"אקספקטו פאטרונוס!" היא אמרה והפטרונוס שלה הופיע . " תחפש את היציאה בבקשה!" היא ביקשה מימנו והוא החל לרוץ .

ג'יני מיהרה בעיקבותיו . היא רצה במשך זמן רב . עד שרגליה קרסו והיא נפלה .

" נו , באמת!" היא מילמלה וקמה . היא ניסתה לרוץ שוב אך רגליה סירבו לשתף פעולה. " נו!, קדימה!" היא אמרה בתסכול והצליחה לבסוף להוזיז את רגליה.

היא המשיכה ללכת בעקבות הפטרונוס שלה שבנדיבותו הלך בקצב איטי יותר עד שהיא ראתה דלת העומדת מולה.

" זאת היציאה?" היא לא האמינה למראה עינייה. מרוב אושר היא שכחה מהכאבים העזים ברגלייה ורצה לכיוון היציאה . הפטרונוס שלה רץ בעיקבותיה , חלף על פניה ועבר את היציאה . ג'יני מיהרה בעיקבותיו.

מעבר לדלת היא הייתה בהוגוורטס. היא היתה בבית. או לפחות זה מה שהיא חשבה...

		הפרק הבא