אהבתם של החיפושית והחתול

אם הפאנפיק הזה קיטשי או מטופש מדי, אל תשפטו, נשפך עלי דלי של השראה בסביבות חמש בבוקר.

אני מניחה שהזכויות על המופלאה: הרפתקאות ליידיבאג והחתול השחור שייכות לערוץ דיסני, אין לי כוח לבדוק.

אין לי שום כונה להרויח מהפאנפיק הזה.

אני מקוה שתהנו!

אני גם מקוה שיש עוד אנשים בפאנדום הזה בישראל ושאני לא כותבת לעצמי פה!

"אדריאן!" קראה מרינט אל הדוגמן הבלונדיני, שזה עתה גמר להצטלם ליד המזרקה בגן הקרוב* לביתה של מרינט.

"מה?" שאל אדריאן בחיוך.

הוא הכיר את מרינט די הרבה זמן  וידע לצפות לסדרה של גמגומים ומשפטים חסרי פשר.

 "זוכר שנתתי לך, כלומר שאתה נתת לך, כלומר.." החלה מרינט לומר, "אוף, למה אני לא מצליחה לנסח לידך משפטים?"

"המשפט האחרון היה בסדר גמור," ציין אדריאן.

מרינט פלטה צרחה קצרה והאדימה ממבוכה.

"אמרתי את זה בקול רם?" היא נחרדה.

"זה בסדר," אמר אדריאן בחביבות, "פשוט תהיי עצמך ותגידי מה שאת רוצה להגיד."

"לך קל לדבר," אמרה מרינט, והיתה בכך דו משמעות, "מה שאתה רוצה להגיד זה שאני ידידה מאוד קרובה. מה שאני רוצה להגיד זה שאני אוהבת אותך."

מרינט הסתכלה בעיניו ההמומות של אדריאן ולפתע הבינה מה היא בעצם אמרה.

כל הכבוד, מרינט, נזפה מרינט בעצמה, זה היה רומנטי. וידוי האהבה המושלם שיגרום לו ליפול בקסמיך, הא? עדיף שאני ארוץ הביתה לפני שהשיחה תידרדר.

עכשיו היה תורו של אדריאן להסמיק.

"מרינט, אני.." הוא החל להגיד, ואז התיישב על המזרקה והליט את פניו בידיו.

הוא שמט את ידיו ונאנח.

"את בחורה מדהימה, מרינט. כל כך יצירתית ומוכשרת," הוא אמר בשקט, בנימה כנה, "אבל היית צריכה להתאהב במישהו אחר."

"למה?" שאלה מרינט בצער.

היתה לה הרגשה שהיא כבר יודעת את התשובה.

"כי אני מאוהב במישהי אחרת," הוא ענה.

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא! חשבה מרינט, אך הצליחה איכשהו להפיק חיוך רועד.

"א-אני מבינה," היא שיקרה, "תוכל להגיד לי מי זאת?"

"אל תספרי לאף אחד," ביקש אדריאן ואז ענה בשקט: "זאת החיפושית. ליידיבאג."

"ל.. ל..ליידיבאג?!" חזרה מרינט באי אמון.

"ליידיבאג?" חזרה מרינט שנית, "למה לא אליה? למה לא קלואי? זה היה הרבה יותר קל אילו זו היתה קלואי! למה אתה מאוהב ב- בחורה לא אמיתית?"

"למה את מתכוונת, לא אמיתית?" שאל אדריאן בכעס, "אני פגשתי אותה! היא גיבורת על!"

"אתה צודק, אדריאן," אמרה מרינט ודמעות החלו לזלוג מעיניה,

"היא גיבורת על! היא באה והולכת! היא אכן אמיצה, פותרת בעיות ומצילה אנשים, אבל זאת הצגה. יש סיבה לכך שהיא עוטה מסכה.

היא שקר! הבחורה שאתה אוהב אותה לא קיימת! למה שלא תתאהב בלבנה שעולה עם הכוכבים ונעלמת עם בוא היום? אפילו היא קרובה יותר להישג ידך!"

כשמרינט סיימה לדבר, היא העזה להביט שוב באדריאן.

נראה שהנאום של מרינט הותיר אותו פגוע ומזועזע, על סף דמעות.

מרינט פתחה את פיה כדי להתנצל או לנחם אותו, אך לא הצליחה להוציא אפילו צליל אחד.

היא הסתובבה ורצה לביתה.

במרוצתה היא התחככה באנשים ואף התנגשה בהם, כי עולמה היה מטושטש מדמעות.

היא נכנסה לביתה ועלתה לחדרה בסערה.

היא השליכה את עצמה על מיטתה והתייפחה.

"אני כזאת נוראית, טיקי," היא יבבה, "הייתי כל כך מרוכזת בעצמי וברגשות שלי, ששברתי לאדריאן את הלב! אני הליידיבאג הכי גרועה שהיתה אי פעם."

הקוואמי שלה יצאה בריחוף מהתיק, התיישבה על הכרית של מרינט מול פניה ואמרה: "זאת לא אשמתך מרינט, היית נסערת.

אחרי שתרגעי תוכלי להתנצל בפני אדריאן. אם היה לך אומץ להודות שאת מאוהבת בו אני בטוחה שיהיה לך אומץ גם להתנצל.

את תמצאי את הדברים הנכונים להגיד. אני מבטיחה לך שיהיה בסדר!"

***

אדריאן עדיין ישב על המזרקה, חיוור והמום.

"זה לא יכול להיות שהיא לא אמיתית," הוא מלמל נואשות, "היא חייבת להיות אמיתית, נכון, פלאג?"

"גם אני תמיד אמרתי לך שאתה לא יודע מי זאת ליידיבאג. צא מההלם!" אמר הקוואמי של אדריאן ברגישות ובעדינות האופייניות לו.

"היא חייבת להיות אמיתית," חזר אדריאן ביאוש.

***

"הלב השבור הזה," אמר עש לילה** בשביעות רצון, "נער שהחלום הכי גדול שלו נופץ באכזריות על ידי הנערה שאת ליבה הוא שבר. הטרף המושלם לאקומה שלי!"

עש לילה הושיט את ידו, ופרפר לבן נחת עליה.

הוא כיסה את הפרפר בכף ידו השניה וחולל קסם אפל שהשחיר את הפרפר.

"עוף לך, אקומה נורא שלי, והפוך אותו לרשע!"

הפרפר המושחר עף דרך החלון ועשה את דרכו לעבר אדריאן.

 *אני מודה, אני לא בטוחה עד כמה הוא קרוב, אבל הסדרה נתנה הרגשה שהוא די קרוב, לא?

**בחרתי בשם העברי על פני hawkmoth  וLe papillon. מצטערת על הבגידה.

		הפרק הבא