שש עשרה מלאו לנער//פיקצר

שש עשרה מלאו לנער // פיקצר

על פי שירו של גבי שושן בביצועו של צביקה פיק.
קישור לשיר ביוטיוב: http://www.youtube.com/watch?v=5ZRwTCOvvqg&feature=related

שש עשרה מלאו לנער וליבו המה
היא הייתה יפה כלבנה במילואה
שושנים בלחייה, שמש בשערה
תלתלים רכים, כמה לבן הוא צווארה

זה היה יום ההולדת השש עשרה של ג'יימס.
הנה מלאו לו שש עשרה, שש עשרה שנים שבמחצית מהם היה מוקף במחזרות עד צווארו, אך הוא רצה רק אחת.
הוא היה יושב בחדרו ומביט מין החלון אל הלבנה העגולה והמנצנצת, יופיו של הירח היה כאין ואפס לעומת יופייה של לילי, כך היה חושב.
כאשר הייתה הולכת במדשאות, ספריה בידה, השמש מלטפת את עורה היפה, הוא היה מביט בה, רק מחכה ליום שבו יוכל להתקרב ולהשחיל את הפרח אל בין שערותיה, ללטף את לחיה ולנשקה.

והוא אהב אותה
והוא חלם דמותה
והוא רצה...
וכך התחיל העצב המתוק
והבדידות חונקת את הצחוק

"יש לך את כל השכבה, וגם את השכבה שמעלינו, וגם את זאת שמתחתינו, ואתה מעוניין רק בה?" היה שואל סיריוס שוב ושוב
"אני אוהב אותה, רך כף."
"אל תגיד את המילה הזאת."
סיריוס לא הבין. סיריוס לא ידע. על חלומותיו של ג'יימס, על אהבתו העזה, על כך שהוא היה עצוב ובו בזמן נחוש בדעתו שהיא תהיה שלו, זה יקרה. זה חייב לקרות.
הוא היה יושב בחדר המועדון, צוחק מבדיחותיהם של חבריו, צוחק צחוק מתגלגל, אך אז היא הייתה נכנסת בחור שמאחורי האישה השמנה, וצחוקו היה גווע, והוא היה מרגיש מין מחנק בגרון, מחנק שלא מכיר מי שלא טעם את טעם האהבה.

שש עשרה מלאו לנער וליבו המה
הוא לחש שירים עם שחר ולחש את שמה
ברחוב שבו היא גרה הסתובב שעות
כדי לראות אותה עוברת עם החברות

ער עד השעות הקטנות של הלילה, יושב לצפות בזריחה, שר את כל שירי האהבה שהכיר, וכל מילה חותכת את ליבו, כל צליל מנקב עוד חור קטן, והמנגינה, מנגינה של ייאוש ותקווה גם יחד.
"לילי... לילי..." היה מלמל ג'יימס בלילות.
"אתה תירדם שוב אצל פרופסור מקגונגל, ג'יימס. בבקשה לך לישון." התחנן רמוס.
הוא היה מחכה שעות ליד המקום שבו ישבה בחדר המועדון, צופה בה צוחקת עם חברותיה, ומרגיש את הרגש העז הזה.

והוא אהב אותה
והוא חלם דמותה
והוא רצה...
וכך התחיל העצב המתוק
והבדידות חונקת את הצחוק

ושוב בא החלום. ושוב הלב פעם במהירות כאשר עברה במסדרון.
סיריוס היה ממשיך בבדיחותיו כהרגלו, ופיטר המשיך להיות קורבן, אך החיוכים החלו להתמעט מלעלות על שפתיו של ג'יימס, והוא יותר ויותר היה מהרהר על משמעות אהבתו, פחות ופחות נותן לעצמו את העונג של ליהנות עם חבריו.

היא למדה בעצם בכיתה המקבילה
הוא ראה אותה רק מידי פעם בהפסקה
וכך התחיל העצב המתוק
והבדידות חונקת את הצחוק

עכשיו, בשנתו השישית, הם נפגשו רק מעט בשיעורים, בקושי למדו יחדיו. ורק בין שיעור לשיעור היה רואה אותה רצה בפרוזדורים, או מכינה שיעורי בית בשקידה בערבים. והיה מתיישב לבדו ליד האח ומביט בה.
"אני דואג לו." אמר סיריוס, שישב עם חבריו בצד השני של החדר ולא הבין מדוע ג'יימס אינו איתם כהרגלו.

נערה יפה ונער, ככה זה היה
נערה יפה מוקפת אור ואהבה
שושנים בלחייה, שמש בשערה
תלתלים רכים, כמה לבן הוא צווארה

היא הייתה יפהפה. זאת הייתה דעת כולם, אך לא היה ולו אחד בגריפינדור שאהב אותה יותר מג'יימס.
איש לא אהב אותה כמוהו גם ברייבנקלו והפלפאף.
היא תמיד הייתה מוקפת חברים, תמיד מוקפת אוהבים, וג'יימס ידע שמקומו לצד הסובבים אותה, ולמרות הכל היה רחוק.
השמש הייתה מלטפת את שערה של לילי, וג'יימס היה יושב בצל עצים וצופה בה עם חברותיה, וזה היה עיקר תעסוקתו.

והוא אהב אותה
והוא חלם דמותה
והוא רצה...
וכך התחיל העצב המתוק
והבדידות חונקת את הצחוק

ומה הייתה אהבתו, כה גדולה, כה רבה, יותר מאשר מישהו כמו סיריוס יכול להבין.
החלומות היו כאין ואפס לדמיונות, והדמיונות היו כאין ואפס לרצונו של ג'יימס, לכמיהתו האדירה.
וכך התחיל העצב, העצב שהיה כמעט ומספק,
והבדידות הגדולה, שמחריבה את מצב רוחו, שמונעת מהצחוק לתפס בגרונו ולהשתחרר מפיו.

		הפרק הבא