מה שלעולם לא נספר

העננים האפורים והרוח הקרירה רימזו שבקרוב תתחיל סופה, דבר שלא הרתיע את הילד בעל השיער השחור הדבוק אל פניו מלהמשיך לרוץ אל כיוון לא ידוע, בראשו רצות מחשבות בילתי פוסקות, כמו מערבולת. חייב לברוח משם, חייב להתרחק וכמה שיותר מהר. אף אחד לא היה מעלה בדעתו שילד בן 10 צריך לבלות מחצית מחייו בבריחה. אך בעצם, אין לו אפילו מקום לברוח ממנו. ביתו, אם יכל בכלל להחשיבו כבית, היה מקום חשוך ואפל.  לא עברה שעה ביום בלי שנשמעו צרחות מכל עבר במקרה הטוב, ובימים קצת פחות אופטימיים נשמעו קולות של חפצים מתנפצים לרסיסים ברחבי הבית. סוורוס שנא ליהיות שם, אך שנא ליהיות בכל מקום אחר. הוא לא ידע למה או מה באמת קרה, הוא רק ידע שהערב היה הערב הכי נוראי בחייו הקצרים. לא יכול למחות מזכרונו את הכאב שחש כשאביו זרק לכיוונו בקבוק זכוכית, בניסיון כושל לפגוע בו. "אל תיגע בילד, הוא לא אשם" צרחה אימו. "הוא יצא בידיוק כמוך, מקולל וכפויי טובה." ירק טוביאס סנייפ. "את היית טעות, טעות ששילמתי עליה בחיי, בגללך אני מנודה." "והוא" הצביע על הילד שישב מכווץ בפינת החדר. "הוא ההוכחה לכך." איילין נעמדה בניסיון להסתיר את בנה והביטה בעיניו. "אם יש סיבה שהילד הזה מקולל זה אתה, העובדה שאתה לא קוסם הרסה את המעמד שלי מול משפחתי בדיוק כמו שהעובדה שאני מכשפה הרסה את שלך." סוורוס לא היה בטוח אם הוא מפחד או אם רק נמאס לו מהווכוחים הבילתי פוסקים של הוריו, אך באותו רגע נמלט לחדרו טיפס החוצה מהחלון ופתח בריצה, השאיר אותם לריב עד שעות הבוקר. לרוב אף אחד לא היה מבחין בכך שהוא נעלם. בעודו ממשיך לרוץ בלי מטרה טיפות גשם התחילו ליפול, ואיפשרו לו לשחרר את הדמעות שעצורות בו חודשים רבים, בלי החשש שמישהו ישים לב שהוא מפגין חולשה. "אני לא חוזר לשם" מילמל לעצמו והבין שיהיה עליו לחפש מחבוא יבש למשך הלילה. כעבור חצי שעה, סוורוס היה רטוב עד עצמותיו, רועד מקור. שם לב לגן שעשועים קטן, נקודת צבע בעיירה האפורה והחליט להתחבא בתוך אחת המגלשות. המתקנים בגן השעשועים ניראו קצת עלובים אך הם סיפקו מקום מפלט די טוב, אך כנראה שסוורוס הוא לא היחיד שחשב כך.

במרחק של מטר ממנו בתוך מגלשה אדומה כלב שחור גדול שעצמותיו בלטו בצורה מפחידה בדיוק קיבל את ארוחת הערב שלו, "זה כל מה שהצלחתי להשיג היום סנאלפס, מצטער" מילמל לעבר הכלב בלחישה , אך הכלב כנראה לא ראה סיבה להצטער והתנפל במהירות על פרוסות הלחם הבודדות שהונחו לפניו. כשאתה באמת רעב, גם לדבר הכי קטן יש ערך גדול.

המגלשה האדומה היתה כמו בית שני בשביל סיריוס והכלב השחור. כלבים לא התקבלו בברכה בביתו של סיריוס, ובעצם גם לא סיריוס עצמו. הוא ישב ובהה החוצה שוקע במחשבות. מקווה שרגולוס ובלאטריקס לא ימצאו אותו, אחד מהתחביבים הידועים שלהם היה לרדת עליו, והחלק הכי קשה בסיפור היה שהוריו הסכימו איתם. הוא כבר היה רגיל לזה, הם כל הזמן קראו לו רכרוכי, הטיחו בו שהוא חלש ופחדן, כי אינו התעניין  באומנויות האופל. כבר מגיל קטן סיריוס לא הצליח להבין את פשר ההתנהגות המוזרה של משפחתו. "טהורי דם" כך הם כינו את עצמם. וכל מי שלא נחשב טהור היה בעינהם עלוב. הוא נזכר איך לפני שנה כשעוד היה מיודד עם בלאטריקס, הוא התחיל להבין שדרכם לא מתאימה לו. הוא עדיין יכול לראות את הפחד בעיני יורי ילד המוגלגים  שניסה לחמוק מהאבנים שהטיחו את עצמן עליו בעזרתה של בלאטריקס. לא שהמקרה לא שיעשע אותו, אבל הסיבה שבגללה נטפלו אל הילד ניראתה לא הוגנת מצידם. וכשהתנגד לשתף פעולה בשבוע לאחר מכן, זה היה הרגע בו בלאטריקס החליטה להיטפל אליו. "אז אתה מחבב מוגלגים בן דוד? תמיד ידעתי שיש לך דם מקולקל" עוד זכר אותה אומרת. זה לא היה מפריע לו אם היא לא היתה סוחפת אחריה את רגולוס אחיו ומלמדת אותו להתנקם בחלשים ממנו. רגולוס צבר כוח, אך לא כוח חיובי. כוח בהפחדה. הוא שאב הנאה מהפחד שילדי המוגלגים הראו כשהוא גרם לחפצים לתקוף אותם. זה לא שסיריוס בעצמו לא היה מעולל דברים מוזרים לילדים, אך הוא לא ניסה להפחיד או לשלוט באף אחד.

הוא ידע בידיוק איך זה מרגיש ליהיות בצד החלש, הוא לעולם לא הודה בזה. אך כשגם משפחתו התחילה להתייחס אליו כאילו משהו בו מקולקל, השהייה בביתו הפכה לדבר בילתי נסבל. בלאטריקס תמיד ליגלגה עליו ואמרה בביטחון שהוא לעולם לא יתקבל לסילתרין, וסיריוס למרות המחוייבות למשפחתו, עמוק בליבו ידע, שהוא לא באמת רוצה ליהיות שם.

הגשם המשיך לצלוף בגג המגלשות, רעם חזק ומבהיל גרם לסנאפלס להוריד את זנבו ולפלוט יבבה. בסיריוס הניח יד על ראשו של הכלב שהתכווץ לידו ולחש: "הכל בסדר סנאפ, אני נשאר כאן הלילה." לא שהיה לו לאן לחזור. בביתו התקיים מפגש משפחתי שנכחו בו כל מי שאינו רצה לפגוש.

בצד השני במגלשה הצהובה, הילד בעל השיער השמנוני הביט סיביבו מבוהל, מנסה לאתר את מקור היבבה ששמע. חיה פצועה? מה שבטוח הוא לא נמצא כאן לבד. סוורוס החליט לצאת מהמסתור ולברר מי נמצא שם. הוציא את ראשו החוצה מהמגלשה ומטח של גשם פגע בפניו. השמיים היו ערפיליים מאוד, הוא לא ראה דבר.

הוא התחיל להתקדם בזהירות לכיוון המתקנים האחרים בגן, מה שזה לא יהיה זה בטוח נמצא כאן בסביבה. סוורוס העדיף שהוא יהיה זה שיפתיע את היצור, במקום שהיצור יפתיע אותו. אולי אלה שוב הילדים מכיתתו שמתחבאים כדי לצחוק עליו?, דבר שהיה חסר סיכוי למרות הכל, יחד עם כל אהבתם לראות את סוורוס מובס הם לא היו מסכנים את עצמם בהליכה בגשם. בטח שלא, להם יש מיטה חמה לחזור אליה. שקוע במחשבותיו, לא שם לב ודרך על ענף שהשמיע קול פיצפוץ חזק. נשמעה נביחה, ואחריה צעקה חצי מבוהלת חצי עצבנית. "מי שם?" צעק הקול, קול של ילד חשב סוורוס. הנהמות של הכלב התגברו כל פרוותו סמרה. סיריוס פנה להביט החוצה, אוחז אבן בידו. מוכן לפעול כדי לסלק את הפולש, אולי רגולוס? שביב של תקווה עלה בליבו, אולי בכל זאת מישהו שם לב שהוא איננו?. "מי שם?" קרא שוב בקול, בעודו יוצא מהמסתור ובוחן את סביבתו. סוורוס נמלט להתחבא מתחת לסולם. יש שם עוד מישהו, זה מה שהוא שמע ויש איתו כלב שנשמע עצבני. סיריוס המשיך לעמוד ולסרוק את הגן בעיניו, "בלאטריקס אני יודע שזאת את, תתרחקי מפה!" זרק סיריוס לאוויר. סוורוס ראה רק את כפות רגליו של הילד השני, מגפיים שחורות מבריקות, כנראה יקרות מאוד ומכוסות בוץ. הוא הביט בנעליים שלו, נעלי בד ספוגות מים ומלאות חורים. זה כל מה שאימו יכלה להרשות לעצמה לתת לו. גם כשקיבל אותן, הן לא היו בידיוק חדשות. מעניין מה יש לו לעשות כאן, חשב. הוא בטוח בא ממשפחה טובה. שיעול חנוק הפר את שירות טיפות הגשם וחשף את מיקומו של סוורוס. סיריוס התכופף ומצא את עצמו מול פניו של ילד אחר, הוא ניראה רדוף. רטוב ורועד הילד בעל השיער הארוך והשמנוני שנדבק לפניו הביט בו בעיניים ריקות חסרות הבעה. סיריוס עמד ובחן אותו דקה ארוכה, שוקל מה לעשות. סוורוס הזדקף ונלחם בדחף לקום ולברוח. אם אברח הוא ירדוף אחרי אסור לי לזוז עודד את עצמו בראשו והכריח את עצמו להחזיר מבט הישר אל תוך עיניו של הילד בעל המגפיים היקרים. סיריוס שהבין שלא מתחשק לו להמשיך להירטב נדחף לצידו של סוורוס, שרק זז ופינה לו מקום. הוא שם לב שהילד בעל השיער השמנוני שנדבק לפניו לבש חולצת טלאים דקה אורכה וספוגה מים, מכנסיו היו קצרים מידי ונגמרו כ5 סנטימטר לפני נעליו. שגם הן לא היו שלמות. הוא הוריד את הסוודר השחור שלבש והושיט אל הילד הקופא מקור. "קח" אמר לו. סוורוס הביט בו במבט בוחן. מנסה להבין מדוע הילד בעל המגפיים נחמד אליו. אך שינייו שהתחילו לנקוש מקור הכריעו את ההחלטה. סוורוס לקח את הסוודר מידיו של הילד. הוא הביט בו והנהן בתודה. סיריוס חייך אליו ואמר "אתה יודע אתה יכול ללבוש אותו,  הוא לא מורעל". סוורוס לבש את הסוודר מעל חולצתו הרטובה, אך לא העז להזיז את עיניו מהילד המחייך אליו. הוא שם לב לצלקות משונות וסימנים כחולים שקישטו את ידיו. אולי בכל זאת הוא לא מגיע מבית כל כך טוב הסיק סוורוס. "אני סיריוס", אמר הילד בחיוך, "וזה סנאפלס" הצביע על הכלב הרזה שהתכרבל לצידו. "סוורוס" אמר הילד בעל השיער השמנוני וכמעט שלא הזיז שום שריר בפניו. זה היה ניראה כאילו הם חלקו סוד משותף, ושניהם ידעו לא לשאול ולא לדבר על הסיבה שבגללה נקלעו לשם באותו לילה. הם רק ישבו שם מתחבאים מהגשם ובוהים בירח המלא שהציץ מבין העננים, עד שנרדמו. "בוצדם מלוכלך!" "בוגד דם". סיריוס קם בבהלה  לשמע הקריאות. בלאטריקס ורגולוס עמדו שם במבטים מלאי בוז. סיריוס נעמד על רגליו מיד. "תתרחקו מפה!" נבח. "או שמה?, מה תעשה" צחקה בלאטריקס. סוורוס נעמד גם הוא ושלח בשני הילדים מבט קודר הילדה שענתה לשם בלאטריקס ניראתה בוגרת יותר, שיערה היה מתולתל ופרוע. עיניה נצנצו ברשעות. לצידה עמר ילד קטן שתווי פניו הזכירו באופן מטריד את פניו של סיריוס.

"על מה אתה מסתכל דם מלוכלך!?" זרק לעברו רגולוס הילד הקטן. בלאטריקס חייכה חיוך שרימז בדיוק מה היא מתכננת לעשות. חולות עלו מהריצפה והתחילו להתעופף כאילו סופה חדשה התחילה, הם התנקזו הישר אל עיניו של סוורוס, סוורוס זעק בכאב והלך לאחור בצעדים כושלים עד שמעד על אחת הנדנדות ונפל. "עוד מעט נוכל לראות מקרוב כמה הדם שלך מלוכלך" אמר רגולוס בבוז וגרם למסמר חד לרסק את עצמו הישר אל פניו של סוורוס. "די!!,  עזבו אותו הוא לא קשור לזה!" צעק סיריוס ונעמד חוצץ בינו לבין בני משפחתו. "אתה הבאת את זה עליו" אמרה בלאטריקס, וגאווה נשמעה בקולה. היא ניסתה להדוף את סיריוס, אך הוא היה חזק ממנה ודחף אותה הישר לתוך שיח, "רגולוס הביט בו בזעם "חכה שאספר לאמא מה אתה עושה בזמן שכולם בארוחה" מסתובב עם בוצדם כל הלילה ואז.." קול חבטה נשמע ענף התנתק מאחד העצים ותקף את רגולוס. "תברח, מהר" סינן סיריוס אל סוורוס שעדיין היה מוטל על האדמה. סוורוס הרים את עצמו והתחיל לרוץ, לא מביט לאחור. הוא היה רגיל לברוח ולהשאיר מאחוריו צעקות אין סופיות וקולות מלחמה. בלאטריס אחזה בגרונו של סיריוס "איך אתה מעז?!" רגולוס שהתאושש הרים את הענף וחבט בחוזקה בפניו של סיריוס, סיריוס איבד את הכרתו וגופו נפל שמוט אל הקרקע.