שרלוט ומיי זה לנצח

היי (: אני הכותבת, אתם יכולים לקרוא לי אנונימית, א"א או האפי.

לכל מי שלא קרא את הבית החמישי, אני מתקצרת לכם את הסיפור עכשיו, ואז אני אתחיל את העלילה.

תהנו ^^

מיי רוזנוולד חשבה שהיא מוגלגית רגילה שאוהבת הארי פוטר.

ואז היא קיבלה את המכתב.

זימנו אותה להוגוורטס. מי היה מאמין?

בנו בית חדש במיוחד בשבילה. בית רולינג.

אז כמובן שהיא היתה צריכה לקנות את הציוד, ולכן היא ביקרה בסמטת דיאגון.

שם מצאה את האחד והיחיד אלבוס פוטר.

הם החלו להתקרב, ולהיפגש, והוא ומשפחתו אפילו לקחו אותה אל התחנה.

ואלבוס התאהב במיי.

אבל הכל השתנה בהוגוורטס.

נערה מסתורית מסלית'רין מזדהה כאחותה התאומה, ועולמה של מיי משתנה מקצה אל קצה.

גילוי נאות, קוראים לה מיי ווינק, והיא נועדה להיות אדונית האופל הראשונה.

טורניר הקוסמים המשולש חל, ובאו שני בת הספר מקצות אירופה.

מדומשטרנג, הגיע לאון. מבובאטון, הגיעה פרנסין.

לאון אט אט מתאהב במיי, אבל אלבוס עדיין אהב אותה.

אלבוס נבחר לנציג הוגוורטס, ומריבות גדולות מידי יום מתרחשות בין לאון ואלבוס.

יום אחד מריבה של אלבוס ולאון נגררת למכות ולמיי נמאס, והיא שולחת קללת "אבדה קדברה" לעבר גופה.

אך למרבה מזלה, ערפל שחור שנראה כמו ערפל של אוכל מוות חטף את המכה.

אבל, ערפל הוא לא אטום לגמרי, אז חלק מהקללה עדיין פגעה בה והכניסה אותה לקומה של חודשיים.

היא מתעוררת לאחר נשיקה סוחפת מאלבוס, שמספר לה על הניצחון שלו בטורניר, והוא סיפר לה מה קרה.

שרלוט נעלמה, בלי שום עקבות, חוץ ממכתב מוזר ששלחה למיי.

היא כתבה שהיא הצילה אותה, ובתמורה הקריבה את חייה.

היא סיפרה לה על הייעוד שלה, ועל הכל בעצם.

11 שנים לאחר מכן למיי יש כבר צבא.

היא אכן אדונית האופל, ולתומכיה על פרק ידם האות האנגלית s.

ואז היא קיבלה שיחת טלפון מסתורית..

"שרלוט?! מה לעזאזל?", השתגעתי. אף אחד לא מעז לקרוא לי מיי-מו מאז שהיא מתה.

"כן אחותי", היא אמרה בנינוחות, "ואני רואה שאת מנהיגת הצד האפל".

"אכן, שרלוט", אמרתי בגאווה ובהיסוס בבת אחת, "אבל איך את חיה? חשבתי שאת מתה במשך 11 שנים!".

"בואי נדבר פנים אל פנים", שרלוט אמרה וניתקה.

לפתע, היא הופיעה.

(ה.מ: נזכרתי שלא תיארתי את שרלוט בבית החמישי.. אממ)

שיערה השחור החלק נאסף בגולגול קפדני, גופה הדקיק והלבן הוסתר על ידי גלימה שחורה ועבה, ועינייה הירוקות כוסו במשקפיים עגולות.

"ש-שרלוט", אמרתי ודמעות עלו בעיניי. רצתי אלייה דומעת.

היא עטפה אותי בזמן שכרעתי על ברכיי, בוכה.

"אני כאן", היא לחשה.

"אל תלכי", מיררתי בבכי.

"לעולם", היא השיבה וליטפה את שיערי הלבן, "ואני לא מתכוונת לעזוב".