מחשבות נודדות

ביום שאחרי הרצח של לילי וג'יימס פוטר הייתה סופה. היא זכרה היטב איך ישבה עם כוס קפה רותחת בידה וקראה ספר שהיא לא יכלה לזכור את שמו, והגשם הכה על חלונה בחוזקה. אבל הסערה האמיתית חיכתה לבוא. היא הגיעה, בסופו של דבר, בצורת ינשוף חום ורטוב עד העצם. הוא נקש על חלונה במקורו כמה פעמים בקוצר רוח, עד שהיא הצליחה לשמוע את הנקישות מעבר לגשם. נוצותיו החומות היו פרועות ורטובות, ובמקורו היה גיליון עטוף של מה שהיא ידעה שחייב להיות הנביא היומי.
היא קמה ופתחה את החלון באי רצון, וכפי שידעה הרצפה מתחת לחלון נרטבה מיד. היא נטלה את הגיליון מהינשוף, שילמה לו גוז ופרסה את העיתון, מתעלמת מהרצפה הרטובה ומהקור שנכנס לחדר.
ליבה החסיר פעימה. לפני שתוכל לסקור את העיתון בעיון, שני פרצופים מוכרים חייכו אליה מהעמוד הראשי. היא בהתה בתמונה למשך זמן שנמשך כמעט נצח, בלי להבחין בכתוב. בסופו של דבר הכותרת חלחלה: "הפוטרים נרצחים, זה-שאין-לנקוב-בשמו נעלם". היא סרקה את הכתבה במהירות, לא באמת מסוגלת לקרוא. אבל רשום שבנם הארי שרד את הקללה הממיתה. לא, זה לא הגיוני. היא בטח קראה לא נכון. ובכלל, זה לא הגיוני. וולדמורט לא יכל להרוג את הפוטרים. הם מוגנים בביתם, וודאי התרחשה פה טעות. היא לא ידעה כמה זמן היא עמדה ובהתה בכתבה, וגם לא מה הוביל אותה בסופו של דבר להתעתק להוגסמיד, אבל איכשהו היא מצאה את עצמה פוסעת ברחוב הראשי המוכר של הוגסמיד. בתת מודע היא ידעה שאם באמת אירעה טעות, אם וולדמורט לא באמת נעלם, זה היה טפשי מאוד מצידה להופיע ככה בהוגסמיד, לאור יום. היא הייתה מטרה בדיוק כמו הפוטרים. דמבלדור הזהיר אותה לא לצאת מהבית, אבל באותו רגע רגע לא היה לה אכפת. וכשסוף סוף שמה לב לסביבתה בהוגסמיד, ליבה שוב החסיר פעימה. מבט קצר ברחוב העמוס הבעיר לה שלא אירעה טעות. מאות אנשים פסעו לעבר החנויות הרבות, מדברים בהתרגשות, צוחקים ומתחבקים. כבר שנים שהוגסמיד לא ראתה מספר כזה של תיירים. אפילו מזג האוויר התבהר, כאילו לנוכח מצב רוחם המרומם. אבל בשבילה זה היה הסימן המכריע ש"הנביא" צדק. אנשים הפסיקו לצאת לרחובות בשנים האחרונות, כבר מאז שהתחילו ההיעלמויות המשונות בשנתה השביעית בהוגוורטס. הם העדיפו את של קירות ביתהם המוגנים.
היא המשיכה לפסוע בין האנשים, שולחת מבטי בוז לעבר אלה שהפגינו שמחה מופרזת. אבל למה היא ציפתה? אנשים לא הכירו את הפוטרים. לא היה אכפת להם שעוד איזה זוג אלמוני מת, היו עשרות מקרי מוות וההעלמות בעיתון בכל יום. ואם וולדמורט באמת נעלם... למרות הצער והכאב היא הרגישה גם התרגשות מסויימת מתגנבת גם היא. התרגשות אסורה, מביישת. הרי הפוטרים מתו. אבל האם זה אומר שהבן שלה יוכל לחיות חיים נורמאלים? האם הם יוכלו לצאת ממקום מחבואם סוף סוף, להעניק לילד שלהם, שלא חטא בכלום, חיים נורמאלים? הרי אם זה נכון, הוא בחיים לא יצטרך לדעת על המלחמה ועל וולדמורט ועל הפחד שהוא זרע באנשים.
היא עצרה בשערי הכניסה להוגווטרס, מסתכלת על הטירה המוכרת. לשם מה היא באה לפה? את מי רצתה לראות? שום דבר כבר לא יחזיר את פוטרים לחיים. היא הביטה בטירה עוד רגע קצר, ואז שבה על עקבותיה והתעתקה בחזרה לאותו חדר שעזבה מאחוריה, בביתה המוגן.

היא לא ידעה למה חשבה בדיוק על הרגע הזה, על היום הזה, כשבלטריקס לסטריינג' עינתה אותה ואת בעלה. אבל המחשבה הצלולה האחרונה שלה הייתה שהיא טעתה. נוויל בכל זאת לא יזכה לחיות חיים נורמאלים, עם הורים אוהבים.